משתמש:Shimonaz/פס"ד לאור
בג"ץ 14/86 יצחק לאור ואח' נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח[1] ניתן בשנת 1986 ידוע בקיצור כ בג"ץ לאור , מדובר בעתירה שהוגשה על ידי יצחק לאור ובסיוע של איגוד מחזאי ישראל והאגודה לזכויות האזרח בישראל כנגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות וכנגד התאטרון העירוני חיפה בע"מ בשל החלטת המועצה לאסור את הצגת המחזה "אפרים חוזר לצבא" שחיבר יצחק לאור , חשיבותה של פסיקת בג"ץ זו היא בדיון במשפט חוקתי : זכויות הפרט, ובראשם חופש הביטוי , ובדיון במשפט מנהלי סמכות רשויות וגבולות שיקול הדעת. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ ,קבע שדין העתירה להתקבל וביטל את האיסור להציג את המחזה.[2]
רקע [עריכת קוד מקור | עריכה]
יצחק לאור הוא מחברו של המחזה אפרים חוזר לצבא , התאיטרון העירוני חיפה החליט להציג את המחזה,ולכן פנה למועצה לביקורת סרטים ומחזות (המועצה)בבקשה לקבל היתר לעריכת ההצגה,המועצה דנה בבקשה זו בשני מועדים שונים, בדיון ראשון החליטה המועצה לא לאשר את הצגת המחזה בטענה שאופיו מסלף מסית ופוגע ,ואף משווים במרומז ובגלוי את הממשל הישראלי לממשל הכיבוש הנאצי[3] ,בדיון הנוסף בתאריך 25.11.85 , הקולות היו חלוקים ובהצבעה היה שיוון , לאור זאת הוגשה עתירה לבג"ץ בכדי לפסול את החלטת המועצה.[4]
תיאור המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אפריים חוזר לצבא" הוא מחזה המתאר התרחשות בחדר המושל הצבאי ביהודה ושומרון לאחר הריגת מפגין ,במהלך ההפגנה נזרקו אבנים על פלוגה צבאית , וחייל בשם שלמה יורה במפגין והורגו הצופים אינם רואים את ההתרחשות על הבמה אך שומעים את ההתרחשות העולה מחדר המושל ,ברקע המחזה נשמע אסיר בטחוני בעת חקירתו.
הדיון [עריכת קוד מקור | עריכה]
טענות העותרים.[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חופש הביטוי הינו ערך אשר ניתן להגבילו רק במקרים קיצונים ונדירים, בהם קיימת וודאות קרובה של פגיעה בשלום הציבור, ואין זה המקרה במקרה דנן אין בו לא עבירה פלילית ולא פגיעה קיצונית ברגשות הציבור.
- אין על מחזה לשקף מציאות , ואין המועצה ממונה על המציאות.
- אין כל בסיס לקביעה כי המחזה יעורר תגובה רגשית קשה ויחס שלילי כלפי המדינה.[5]
טענות המשיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לא חולקת על המסגרת הנורמטיבית של חופש הביטוי אך טוענת שחופש הביטוי הוא יחסי ולא מוחלט,פקודת ההצגות הציבוריות הקימה את המועצה בכדי להטיל סייגים עמוקים כאשר קיימת ודאות קרובה לפגיעה בערכים מוגנים.
- המועצה מקיימת את המבחנים הנוגעים בפגיעה בחופש הביטוי , ולכן אין מקום להתערבות בעבודתה.
- המחזה מציג את הממשל בצורה מסולפת תוך השוואה עם המשטר הנאצי, התרת הצגתו תעורר יחס שלילי בציבור והמיוחד בציבור הערבי, כלפי המדינה ,צה"ל והממשל.
- קרוב לבדי שהתגובות תלווה בהסתה ובתסיסה כנגד הממשל..
- השוואה לכיבוש הנאצי יפגע פגיעה קשה ברגשות הציבור.
לא ניתן להשמיט קטעים מן המחזה ולכן יש לאסור את הצגתו.[6]
החלטת בית המשפט העליון.[עריכת קוד מקור | עריכה]
דעת הרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
השופט אהרון ברק כתב את דעת הרוב בפסק הדין,בו שקל את זכותו של המחזאי לחופש הביטוי לעומת הסדר הציבורי העלול להיפגע מהצגת המחזה, ומסקנתו: "אף לא אחד משלשת הנימוקים המרכיבים את החלטת המועצה, אינו עומד במבחן הנורמטיבי הקובע את גבולות סמכותה. גם משקלם המצטבר של הנימוקים, אין בו כדי לקיים את מבחנו של החוק. התוצאה היא, איפוא, כי דין החלטת המועצה להתבטל, וכי דין המחזה לקבל היתר להצגתו. למותר לציין, כי גישתי זו מבוססת כל כולה על חופש הביטוי של המחזאי, ולא על ערכו האמנותי של המחזה. אכן, המשטר הדמוקרטי נבחן על פי חופש הביטוי של היוצר, ולא על פי ערכה האמנותי של היצירה."[7] . בנוסף בדבריו התייחס לחופש הביטוי וכך הוא כותב בפיסקה 14 " חופש הביטוי הוא מערכי היסוד של משפטנו. הוא מהווה "זכות עילאית " בשיטתנו [8] הוא שלוב וקשור במשטר הדמוקרטי.מאופיו הדמוקרטי של המשטר נובעת הכרה בחופש הביטוי. חופש הביטוי הוא הנותן למשטר דמוקרטי את אופיו הדמוקרטי בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה"[9]. בנוסף השופט ברק מתייחס גם "לחופש לכתוב מחזות ולהציגם , זהו חופש "לראות ולשמוע [10]חופש זה אינו רק החופש להביע עמדות מקובלות ,זהו גם החופש להביע דעות חורגות ,אשר הרוב סולד מהן.
עמיתיו של השופט ברק , השופטת שושנה נתניהו והשופט יעקב מלץ הסכימו עם החלטת הדין, אך היו נחרצים יותר בקשר למחזה אותו תיארה השופטת שושנה נתניהו "כקלוקל ונפסד"[11], אך הסכימה עם השופט ברק ש"נטייתו הרעה של המחזה אין בה כדי להוות משקל נגדי בכדי להטות את הכף באיזון האינטרסים שבין שמירה על הסדר הציבורי לבין חופש הביטוי שהוא יסוד מוסד מעקרונות הדמוקרטיה שלנו"[12] . ואילו השופט מלץ הוסיף כי זהו "ממרח מגונה של ארוטיקה, פוליטיקה וסטיות מכל סוג. בעת קריאתו מתקבל הרושם כי המחבר ליקט ואסף כל דבר שנראה היה לו שיכול להרגיז, להקניט, לצער ולפגוע"[13].
תוצאה של פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימ"ש העליון פסק שדין החלטת המועצה להתבטל ודין המחזה לקבל היתר להצגתו[14].
נימוק בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוא להחליט בית המשפט היה צריך להכריע בין הזכות לחופש הביטוי,לבין פגיעה בסדר הציבורי העלול להיפגע מהצגת המחזה[15] , וקבע שנוסחאת האיזון הראוי במקרה דנן היא שחופש הביטוי נסוג רק במקום שבו יש פגיעה קשה בסדר הציבורי,פגיעה רצינית וחמורה,וכאשר היא לא חמורה אין לפגוע בחופש הביטוי. ויש לקחת אמצעים שונים שיכולים להתגבר על חומרת הסכנה ותוצאותיה , כגון הגבלת גיל, או השמטת קטעים ולהעזר בהם,איסור הצגה צריך שיהיה האמצעי האחרון שיש לנקוט אותו[16].
השלכות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שבוטל האיסור של המועצה על ידי בג"ץ. בשנת 1989 הועלה המחזה בהפקה פרטית על בימת צוותא, המחזה ראה אור בהוצאת "טימון", בשנת 1989 הושעה לשנתיים תוקפה של פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), ובתום תקופה זו בוטלה הפקודה כליל, ובכך נשללה סמכותה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לבקר הצגות תיאטרון. בנוסף אנו רואים שפסק דין זה הופיעה אף בפסקי דין מאוחרים יותר , בבוא בית המשפט להחליט בנושא זה של איזון ראוי בין חופש הביטוי לבין פגיעה בסדר הציבורי,כגון, עת"א (מרכז)05069-12-10 פרונסואה אביטבול נגד מדינת ישראל -שרות בתי הסוהר (פסקה 8),וכן בבג"ץ 10324/07 שורת הדין נגד לשכת העיתונות הממשלתית (פסקה 12).
קישורים חיצונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האגודה לזכויות האזרח בישראל צנזורה על מחזות
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פ"ד מ"א (1)421
- ^ פסק הדין פיסקה 25
- ^ פסקה1 בפסק הדין
- ^ פיסקה 1 בפסק הדין
- ^ פסקה 6 בפסק הדין
- ^ פסקה שבע לפסק הדין
- ^ סעיף 25 לפסק הדין
- ^ בג"ץ כל העם 73/53 עמוד 878
- ^ פסקה 14 בפסק הדין
- ^ ראה ע"ב 2/84 עמוד 277
- ^ בסימן 3 בסייפא של דבריה
- ^ סימן שלוש בדברי השופטת נתניהו
- ^ סעיף 1 לפסק דינו
- ^ סעיף 25 לפסק הדין
- ^ סעיף 13 בפסק דין
- ^ סעיף 19 לפסק הדין