משתמש:NoamServi/לביצה

לביצה:

עיר בדרום סלובקיה. לביצה שוכנת על יד צומת מסילות רכבת ומשמשת כמרכז שיווק של תבואה ושל בקר. עד 1918 השתייכה לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1938 - 1945 הייתה העיר תחת כיבוש הונגרי.

היהודים בלביצה: היהודים בלביצה במסמך משנת 1713 נזכרים בלביצה שני יהודים, אחד חוכר מכס והאחר ספק הקיסר. הם היו "יהודי חסות" של הגראף אסטרהאזי (ESZTERHAZY).הקהילה התארגנה ב-1840 ורב הקהילה היה אז ר' יהודה היילברון. בשנת 1842 קודש בית עלמין ונוסדה "חברה קדישא". ב-1848 חיו בלביצה כ-100 יהודים.פנקס הקהילה נוהל משנת 1851, ומעת שנרשמו בו גם יהודים מכ-30 ישובים בנפת בארש (BARS), נעשה רב הקהילה של לביצה "רב ראשי" (רב המחוז).בית הכנסת נבנה בשנת 1853 והורחב ב-1883. מקווה נפתח ב-1854 ושופץ ב-1891. בית ספר פרטי, שנפתח ב-1840, נעשה לבית ספר דתי, ומשנת 1854 לבית ספר ציבורי. במרוצת השנים למדו גם בניהם של משכילים לא יהודים בבית הספר היהודי, וזאת בגלל רמת הלימודים הגבוהה.מראשית המאה ה-20 כיהנו בקהילה שלושה רבנים: הרב יעקב ליברמן, הרב ד"ר נתן נאנדור והרב ד"ר אנדרי קמפפנר (KAEMPFNER). באותה תקופה כיהנו כראש הקהל ד"ר איגנאץ פרומר, שקיבל תואר אביר על פועלו כרופא; ד"ר סמואל סילארד; ד"ר אלכסנדר באלוג; ד"ר לאיוש קייזר וד"ר סטפן פישר.תשע אגודות עסקו בצדקה, ביניהן: "חברה קדישא", שמלבד תפקידיה המקובלים סיפקה גם שרותים רפואיים לנזקקים ותמכה בבית החולים היהודי הארצי; "אגודת נשים "נוסדה ב-1868; אגודת מעות נוסדה ב-1900, בית המחסה לנשים ולגברים קשישים, שנפתח ב-1931, תמך גם בעניים וביתומים; קופה לעזרת בנות-עניים ולסיוע עוברי אורח ו"פועל צדק" תמכה גם בחולים ובאבלים.בית העלמין הורחב וגודר ב-1880 והוקם שם "בית צידוק הדין". ב-1927 נרכשה קרקע נוספת להרחבת בית העלמין.מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי קבלת זכויות אזרח, החלו היהודים להשתתף בכל תחומי הכלכלה. בשנות השלושים למאה ה-20 התפרנסו יותר ממאה יהודים בעיר ממסחר, ביניהם עשרה סוחרים גדולים; 25 עסקו בחקלאות; שלושה יהודים היו בעלי בתי חרושת, 64 בעלי מלאכה, 18 רופאים, 12 עורכי דין, חמישה מהנדסים, פקידים, מורים ועוד.

רבים מבני הקהילה לחמו במלחמת העולם הראשונה, 23 מהם נפלו בקרבות.

אחרי המלחמה הכירה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. והדבר הביא למעורבות של יהודים גם בפעילות הפוליטית . באותה עת נקלטה הציונית בקהילת לביצה. בעיר פעלה תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו שם שקלים רבים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 14 מיהודי לביצה.

בשנת 1930 מנתה קהילת לביצה 1,448 יהודים.

היהודים בתקופת שואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ועל פי הסכם וינה (השני) מנובמבר 1938, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, ולביצה בתוכם. החוקים האנטי יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי האזורים המסופחים.

ב-1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגות עבודה, לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רובם נשלחו בקיץ 1941 לחזית ברית המועצות, שם ניספו רובם.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה וכמה שבועות לאחר מכן רוכזו יהודי העיר והסביבה בגיטו שהוקם במקום. בין 15 במאי ל-14 ביוני 1944 גורשו כ-4,000 תושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה, ביוני 1945, חזרו לעיר כמה עשרות מבני הקהילה. ב-1949 עלו רובם לישראל.

בשנת 1988 עמדו השלטונות הסלובקים לשפץ את בית הכנסת, ב-1990 עדיין לא הושלמה המלאכה. באותה השנה חיו בעיר כ-15 יהודים, כולם בני 70 ומעלה. בית העלמין היה מסודר למדי ובמקום ניצבה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.

אחרי השחרור חזרו ללביצה כ-300 יהודים ניצולי מחנות שונים ו"פלוגות עבודה", כ-140 מהם תושבי לביצה לפני המלחמה. חיי הקהילה התחדשו. ד"ר זולטן בנאי נבחר כמנהיג דתי (עד כהגירתו לאנגליה ב-1947). בית הכנסת המקווה ודירת הרב שופצו והוחזרו לשימוש. גם בית העלמין היהודי שוקם והוקמה בו מצבת זיכרון לבני הקהילה שנספו בשואה.

גם הפעילות הציונית חודשה ובראש הסניף הציוני בלביצה עמד ד"ר ארנט ליברמן . ב-1947 תרמו יהודי ל" 32,000 קרנות לקרן הקיימת לישראל לנטיעת "יער קדושי צכוסלובקיה" בהרי ירושלים. ב-1948 התגוררו בלביצה 304 יהודים: כגל העלייה של: 1949 עלו כמחציתם לישראל. לאחר שנאסרה העלייה נותרו בלביצה 161 יהודים שהמשיכו לקיים חיי קהילה. בשנות ה-60 עמד יוסף בראון בראש קהילת לביצה ו ט" ויטל שימש ליהודים מנהיג דתי. ב-1972 הרסו רשויות העיר את בתי התפילה, ומאז התקיימה התפילה בציבור בחדר-התפילה המשמש את עשרת היהודים והקהילה הוסיפה להתקיים. בית העלמין שמור במצב תקין, ולאחרונה החלו שלטונות העיר לשפץ את בית הכנסת.