משתמש:Felagund/עוני

עוני הוא מצב של מחסור חומרי קיצוני, בין אם זמני ובין אם מתמשך. חוקרים רבים מצביעים על השפעות שליליות נרחבות של העוני ברמה האישיותית, המשפחתית והחברתית, לצד התוצאות הישירות של המחסור החומרי.

עוני מתקיים בצורה נרחבת בכל רחבי העולם השלישי, שם הוא נפוץ ביותר, אך גם במדינות המתועשות ובישראל בכללן.

מהות העוני והגדרתו

קיימת הסכמה כי בבסיסה של תופעת העוני עומד המחסור החומרי, אך קיימים חילוקי דעות באשר לקיומם של מימדים נוספים לתופעת העוני, ולהיותם של מימדים אלו חלק בלתי נפרד מתופעת העוני, שלא ניתן להבינה בלא להתייחס אליהם.

המימד המרכזי, עליו מצביעים חוקרים, הוא המימד החברתי. לצד ההדגשה של מימדים חומריים של העוני, כגון הכנסה נמוכה או הקושי להבטיח רמת חיים מינימלית, חוקרים אלו מדגישים את ההיבטים החברתיים של החיים בעוני. לפי חוקרים אלו, החוויה העיקרית המעצבת את החיים בעוני היא ההדרה הנגרמת בשל העדר המשאבים, ולא המחסור החומרי עצמו. חלק מרכזי במחסור הנגרם עקב העוני הוא חוסר היכולת לעמוד בסטנדרטים מינימליים שמציבה החברה, דבר הגורר בעקבותיו גינוי חברתי.

מימד שלישי שבו מתבטא העוני הוא המימד הסימבולי. בחברה הקפיטליסטית, המציבה את ההצלחה הכלכלית כערך עליון, כשלון כלכלי נתפס ככשלון אישי כולל, הגורר בעקבותיו מגוון תוצאים, ביניהם ניתן למנות תחושות של בושה, של אשמה בשל ההרגשה כי הם מהווים נטל על החברה, של כשלון אישי משום שהחברה מציבה את ההצלחה הכלכלית כמטרה עליונה, ושל היעדר קול משום שלאלו החיים בעוני יש קושי להביא את דעתם לידי ביטוי.

עוני כמחסור בהכנסה

בחברה קפיטליסטית, נכסיו החומריים של אדם אמורים להתבטא בכמות הכסף העומדת לרשותו. לכן, מדידת העוני המקובלת ביותר היא זו המגדירה את העוני כמחסור בכסף. עני, לפי גישה זו, היא מי שעומד לרשותו סכום כסף נמוך.

את משאביו הכספיים של אדם ניתן לתרגם למדידת ערכם הכספי של נכסיו החומריים, למדידת הכנסתו הכספית או למדידת הואצת הכספים שלו. מדידת נכסיו הכספיים של אדם כמדד לעוני אינה מקובלת, משום שההנחה היא שאדם אינו משתמש באופן שוטף בנכסיו כדי לשמור על איכות חייו (על אף שהוא עשוי להשתמש בהכנסה שמפיקים נכסיו).

השיטה המקובלת ברחבי העולם למדידת עוני היא מדידת הכנסות. מדידת הכנסותיו הכספיות של אדם מורכבת, באופן אידיאלי, ממדידת כלל המקורות מהם הוא מפיק הכנסה: משכורתו, הכנסותיו מנכסים חומריים ולא-חומריים שברשותו, גמלאות וקצבאות שהוא מקבל מהרשויות, בין אם אלו ניתנות בעין או בכסף, הטבות רווחה להן הוא זכאי מהמעביד, וכל מקור אחר להכנסה חומרית לה הוא זכאי.

מדידה כזו, לצד היותה הערכה שלמה ומלאה של הכנסתו החומרית של אדם, היא מורכבת ומסובכת מבחינה מתודולוגית. חלק ממקורות אלו אינם ניתנים בכסף אלא בשווה כסף, והערכת שווים היא בעייתית. גם המעקב אחר המקורות הכספיים הוא קשה, כאשר מנסים להעריך את ההכנסה באוכלוסיה שגודלה מליונים. לכן, כל מדינות העולם, וישראל בכללן, בבואן להעריך את היקף העוני בקרבן, משתמשות בהכנסה פנויה כמייצגת את משאביו החומריים של אדם. הכנסה פנויה היא הכנסתו של אדם משכר ומנכסים פיזיים ופיננסיים, בניכוי תשלומי המס שלו ובתוספת קצבאות שהוא מקבל מהמדינה.

מדד ההכנסה הפנוייה הוא מדד נוח, פשוט וקל למדידה להערכת נכסיו של אדם. עם זאת, לצד קלות המדידה, למדד זה מספר מאפיינים הגורמים לכך שלא ישקף באופן נאות את תנאי החיים של האדם, ולכן הופכים אותו למדד עוני טוב פחות. חסרונות אלו נובעים מכך שמדידת ההכנסות אינה מדידה ישירה של עוניו של אדם, אלא מדידה של אינדיקטור המעיד, לכאורה, על עוני זה.

ראשית, עולה השאלה של אמינות הנתונים. נתוני ההכנסה, מהם נגזרים נתוני העוני, מבוססים על הצהרתם העצמית של האזרחים, וככאלה חשופים לאי דיוקים. עם זאת, חשש זה מצומצם יחסית, שכן לצורך הערכת עוני נעשה שימוש בנתונים נפרדים מנתוני מערכת המס, כך שלנסקרים אין אינטרס מובנה להעלים הכנסות, ואין סיבה להניח שהם מדווחים בצורה לא נכונה על הכנסותיהם, או שאם מתקיים דיווח שקרי - הוא מוטה כלפי מטה, או שהוא מאפיין את השכבות הנמוכות דווקא.

שנית, כפי שצויין לעיל, הכנסתו משכר של אדם אינה מייצגת תמיד את כלל הכנסותיו הכספיות. לצד הכנסות שאינן נכנסות בהגדרה של 'הכנסה פנויה', כגון ירושות ומתנות, גם בכלכלה קפיטליסטית מובהקת, אנשים מקיימים את רמת חייהם בלא להסתמך על מקורות כספיים דווקא. כך, תושבי כפרים רבים מעלים את רמת חייהם על ידי קיום משק קטן, גם כאשר הם עובדים במקביל כשכירים. חברים בקהילות הדוקות, דוגמת הקהילה החרדית, יכולים להשתמש במשאבים קהילתיים לא כספיים כצדקה. לבסוף, המדינה עצמה מעניקה משאבים בדרך שאינה כספית, בצורת גמלאות בעין. דוגמאות בולטות לכך הן מערכת החינוך ומערכת הבריאות הממלכתיות.

לבסוף, מדידת עוני דרך מדידת הכנסה היא בעייתית בתנאים של שינוי ברמת ההכנסה של היחיד או של משק הבית. שינויים בהכנסה אינם משתקפים תמיד ברמת החיים. שינויים קצרי-טווח ברמת ההכנסה לא יתבטאו, בדרך כלל, ברמת החיים - במיוחד כאשר שינויים אלו הם צפויים מראש - שכן במקרה כזה יטה האדם להסתמך על חסכונותיו. כאשר השינוי הוא ארוך טווח, יחולו שינויים ברמת החיים בהיקף דומה לזה של השינוי בהכנסה, אך במועדים שונים. אדם שהכנסתו ירדה, ישמור על רמת חייו לתקופה מסויימת עד שיגמרו חסכונותיו. אדם שהכנסתו עלתה, ישמור על רמת חייו הנמוכה כדי לשקם חסכונות אלו. בעקבות כל אלו, לא ניתן להניח ששינויים ברמת ההכנסה מיתרגמים באופו ישיר ומיידי לשינויים ברמת החיים של פרטים, דבר המקשה על מדידת שינויים ברמות העוני.

עוני כהוצאה נמוכה

דרך אחת לעקוף חלק מהבעיות שתוארו לעיל, הנובעות מהגדרת העוני כהכנסה נמוכה, היא מדידת רמת ההוצאה של פרטים במקום רמת הכנסתם. מדידת ההוצאות מתגברת על הבעייתיות שבריבוי מקורות ההכנסה, ועל החשש מדיווח שקרי על הכנסות.

לעומת זאת, למדידת עוני בצד ההכנסות חסרונות משלה. העיקרי שבהם הוא אופיין הלא-סדיר של ההוצאות, שמתאפיינות במקרים רבים בריכוז של הוצאה גדולה, אחת למספר חודשים או שנים. לצד קושי זה, ניתן גם להצביע על קשיים מתודולוגיים במדידת הכנסות.

בשל גורמים אלו, מדידת הוצאות אינה מקובלת כשיטת מדידה יחידה לעוני, אך יש המשתמשים בה בנוסף למדידת הכנסות, על מנת לתקף את תוצאות מדידת ההכנסות ולגלות אספקטים נוספים שלה.

עוני כאי-סיפוק בצרכים

חוקר העוני פיטר טאונסנד הצביע על כך שמדידת הכנסותיו או הוצאותיו של אדם, כדי לקבוע האם הוא עני, היא מדידה עקיפה, שכן תפיסת העוני מתבססת על רמת החיים - בין אם חומרית או חברתית - שאדם מסוגל להבטיח לעצמו. לכן, הציע טאונסנד, ניתן למדוד עוני בצורה ישירה, על ידי הגדרת אסופה של צרכים בסיסיים שאי מתן מענה עליהם מהווה חיים בעוני.

כך, טאונסנד פיתח שיטה מתודולוגית שמטרתה ליצור רשימה מצומצמת של צרכים, המוגדרים על ידי רוב האוכלוסיה כהכרחיים לחיים ללא עוני. במידה ומספר מסויים של צרכים מתוך רשימה זו אינם נענים, האדם מוגדר כחי בעוני.

עקב העובדה שהרשימה כוללת צרכים שהוגדרו על ידי האוכלוסיה הרחבה, כלולים בה הן מדדים חומריים (כגון, האם לנבדק יש מקרר, או האם אכל בשר ארבע פעמים בשבוע האחרון), והן מדדים המבוססים על השתתפות חברתית (כגון, אירוח של חברים או משפחה, והשתתפות באירועים חברתיים).

לצד היתרון המרכזי של הגדרת עוני כמחסור בצרכים - בדיקה ישירה של תנאי החיים של החיים בעוני - לגישה זו מספר חסרונות. ראשית, אופן הגדרתה של רשימת הצרכים הבסיסית הופך אותה לרגישה מאוד להבדלים בין תרבויות ומדינות, ולעתים אף להבדלים בין איזורים גאוגרפיים וקבוצות חברתיות בתוך אותה מדינה. בעוד שהבדלים בין-תרבותיים בהגדרת העוני אינם נתפסים כבעייתיים בעיני מי שמחזיק בתפיסת עוני יחסית, הבדלים בקנה מידה קטן יותר הופכים את מדידת העוני והגדרתו לקשים ביותר.

חסרון שני של מדידת עוני כהיעדר צרכים נובע מהעובדה, שרבים אינם מקיימים את מה שהוגדר כצורך על ידי כלל החברה, לא משום שאינם מסוגלים לעשות זאת, אלא משום שאינם רוצים בכך. כך, למשל, צמחונים אינם עונים על התנאי של ארבע ארוחות בשריות בשבוע, לא משום שאין ביכולתם להשיג ארבע ארוחות כאלו אלא משום שאינם רוצים בכך.

בעיה נוספת במדידה זו היא הקושי המתודולוגי הרב שבמדידת המענה על צרכים בסיסיים. בעוד שכדי למדוד עוני בהתבסס על הכנסות, אין צורך אלא לבצע מניפולציה על נתונים הקיימים ממילא, מדידת על בסיס צרכים מחייבת קיום של מדידות וסקרים יעודיים ומורכבים, שעלותם גבוהה והמורכבות המתודולוגית שלהם רבה.

כדי להתגבר הן על החסרונות של מדידה של עוני דרך הכנסות והן על החסרונות של מדידתו דרך צרכים, הציעו חוקרים מדדים משולבים לעוני. מדדים אלו מכילים מספר אלמנטים, חלקם מהווים ביטוי של היעדר צרכים וחלקם מדדים של הכנסה. מדד כזה אף הוצע בישראל, וכלל ארבעה נחצים: נחץ הכנסה, שהוא רף הכנסה מינמלי ומתעדכן, נחץ דיור - צפיפות של יותר משלוש נפשות בחדר, נחץ בריאות - בעיות בריאות המגבילות את תפקודו של מבוגר, ונחץ ילדים, הכולל משפחות שבהן יותר מ-4 ילדים מתחת לגיל 17. רמת המענה על נחצים אלו מגדירה את רמת המצוקה של המשפחה, ובכך המדד משלב בין מחסור שמתבטא באי מענה על צרכים בסיסיים למחסור שמתבטא בהכנסה נמוכה.

עם זאת, גם המדד המשולב הוא בעייתי מבחינה מתודולוגית, דבר המקשה על עריכתו בצורה עקבית לאורך זמן. מסיבה זו ומסיבות אחרות, מדד זה נהוג כמדד רשמי במדינות ספורות בלבד, הבולטת שבהן היא אירלנד. בישראל, היה מדד זה בשימוש שנים ספורות בלבד (ראו להלן). עם זאת, מדד זה הוא המדד המועדף על חוקרים רבים, ונמצא בשימוש תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP).

עוני כהיעדר מסוגלויות

הכלכלן, זוכה פרס נובל, אמרטיה סן, הציע מדד חליפי למדידת עוני - ולמדידת רווחתם של בני אדם בכלל - המבוסס על מושג המסוגלויות. מושג המסוגלויות מגדיר את

מדידת עוני

לצד הגדרת מהות העוני והמרכיבים שלו, יש לבצע גם אופרציונליזציה שלו - העברת ההגדרה הכללית לנתון הניתן למדידה. העברה זו משקפת החלטות ערכיות לגבי אופיה ומהותה של תופעת העוני, וחוקרים מציעים דרכים שונות לבצע אותה.

מדידה מוחלטת

מדידה מוחלטת של עוני מבוססת על ההנחה כי מהותו של העוני היא חומרית, והיבטים חברתיים, יחסיים או סמליים אינם מהווים חלק ממהות זו. בעקבות הנחה זו, טוענים תומכי הגישה כי עוני הוא מצב של היעדר יכולת להבטיח מרכיבים בסיסיים של קיום חומרי, בדרך כלל תזונה וקורת גג, ברמה המאפשרת המשך קיום יצרני - תוך מתן דגש על יכולתו של האדם להשתתף בשוק העבודה ולקיים את משפחתו.

בפועל, מדידה מוחלטת של עוני נעשית על ידי הגדרת סל מוצרים בסיסי הנדרש לצורך הבטחת קיום מינימלי, וקביעת קו העוני כסכום הנדרש כדי לרכוש סל מוצרים זה. נהוג להתמקד בהוצאות המשפחה על מזון, כדרך למדידת הסל, משום שההוצאה על מזון מהווה, בדרך כלל, חלק קבוע מתוך סל ההוצאות של משפחה. סכום זה מותאם לגודל המשפחה, ומעודכן באופן קבוע על מנת לקבוע את מחירו האמיתי של סל המוצרים.

האתגר המרכזי העומד בפני אלו המבקשים למדוד את העוני בצורה אבסולוטית, הוא קביעת הרכבו של סל המוצרים. לכאורה, בעקבות הגדרת העוני המוחלטת, הרכב כזה אמור להתבסס על קביעת צרכיו התזונתיים של אדם, והגדרת סל מצרכים העונה על צרכים אלו. ואכן, חוקרי העוני הראשונים, ובראשם סיבום רואנטרי וצ'ארלס בות', ניסו להגדיר בכלים מדעיים-רפואיים את מספר הקלוריות הדרוש לאדם, וממנו את סל המצרכים הנדרש ואת הסכום המינימלי הדרוש על מנת לרכוש סל זה.

אלא שמאמץ זה נדון לכישלון, שכן אנשים צורכים 'אוכל ולא ערכים תזונתיים', כפי שטענו דואלר ולד'ר . בין אם הם חיים בעוני ובין אם לא, אנשים אינם מרכיבים את סל המוצרים שהם צורכים בהתאם לטבלה תזונתית כלשהי, אלא בהתאם למוסכמות חברתיות.

מדידה יחסית

מדדים של עוני

קו עוני יחסי

עומק העוני ופער העוני

מדד SEN

הערות שוליים

* קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:כלכלה קטגוריה:ריבוד ואי שוויון