משתמש:Dan Yehuda/טיוטה

טיוטה

פריץ שלזינגר ז"ל צלם עיתונות 1915 -1967 ומרגלית שלזינגר (פייזר) 1921- 2011

הקדמה.

פועלם של פריץ ומרגלית שלזינגר, זוג אשר פעל ושקד לתעד בצילום צבעוני את ארץ ישראל בשנים 1950 ועד 1967. במקביל פריץ שלזינגר עבד כצלם עיתונאי ושמש בין השאר כצלם אישי של נשיאי ישראל. תיעוד הצילומים העיתונאיים שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

אוספי הצילומים, בשחור לבן ובצבע מאפשר לחוות את העבר ולראות את המעט שהיה ואיך קמה המדינה. תהליך של היכרות והתוודעות לעבודות של פריץ ומרגלית שלזינגר ממחיש את ההשקעה והתמדה תוך סדר מופתי ותיעוד יום יומי של תכנים ותאריכים.

הצילומים שצולמו, בשנים 1950 ועד 1967, משקפים את נקודת המוצא של המדינה שזה עתה קמה. העלייה המסיבית והקליטה של העולים כולם משתקפים בתמונות ומספרים את הסיפור ללא מילים. מי שמכיר את ישראל, של היום, ומזהה את האתרים המצולמים, יראה את הצמיחה העצומה שחלה במדינת ישראל מיום הקמתה, הצילומים ממחישים את הפער בין המעט שהיה ולכול הטוב שקיים כיום.

מרבית הצילומים העיתונאיים צולמו בשחור לבן. צילומי צבע מקורן בשקופיות ומתעדות מקומות אנשים מבנים ותרבות ישראלית על מרחב גווניה.

הצילום הצבעוני, בשנות ה 50 יהיה בתחילת דרכו. צלמים מקצועיים צילמו בעיקר בשחור לבן והצילום בצבע נעשה בעיקר בשקופיות.

הצלם היה רוכש הצלם סרט צילום צבעוני עם פיתוח התמונות כעסקת חבילה. עם גמר הצילומים היה על הצלם לארוז את הסרט ולשלוח אותו בדואר לאירופה. כעבור שלושה שבועות הייתה מגיע חבילה ובתוכה השקופיות המיוחלות. ואז מברר א הצילומים הנבחרים ללא יכולת עריכה בכול מובן.

הצילום היה מקצוע שדרש ידע ומיומנות. הצלם צריך להתייחס, במעמד הצילום, לקומפוזיציה, לתאורה, לתנועה, לרגישות הסרט ועוד. בצילום של שקופיות, להבדיל מצילום שחור לבן, לא הייתה כול אפשרות לשנות או לתקן, במעבדה, דבר לאחר שהצילום בוצע. על הצלם היה למצב את התמונה הסופית לפני הצילום. במקרה של צילום אובייקטים נייחים, היה הצלם מצלם 2 עד 3 צילומים של אותה קומפוזיציה תוך שהוא משנה את גודל הצמצם או מהירות התריס או אף מוסיף פילטר לסינון אור. את תוצאות הצילום ראה הצלם כשלושה שבועות אחרי הצילום. רק אז, נבחרה התמונה המועדפת, זו שנכנסה וצורפה לאוסף הצילומים הטובים יותר.

צילום טוב היה למעשה שילוב של כישרון עם הבנה והבחנה בין העיקר לטפל.

הצילום הנפוץ של אותם ימים היה דווקא צילום בשחור לבן. פיתוח התמונות נעשה במעבדות מתמחות ואפשר היה לקבל תמונה בתוך כמה שעות. צילום בשחור לבן שימש את הצילום העיתונאי, ונעשה בעיקר בפורמט 6X6 ס"מ עם מצלמות "רוליפלקס" כאשר בסרט הצילום 12 תמונות נגטיב בלבד.

הצילום הצבעוני נעשה בסרט צילום יעודי לשקופיות בפורמט של 35 מ"מ כאשר בסרט הצילום 36 תמונות פוזיטיב. המצלמה המובילה בצילום זה, הייתה "Lieca" הגרמנית. למצלמה זו נלוו 7 עדשות באורכי מוקד שונים אשר אפשרו לצלם להגיע לקומפוזיציה רצויה. הצלם נהג לשאת תיק עם עדשות חליפיות ולתמרן איתן בשטח תוך כדי פעילות.

אוסף הצילומים של פריץ ומרגלית שלזינגר, קיבל את השם "אוסף השקופיות" ומכיל כ 1600 שקופיות אשר מתחלק לנושאים שונים כגון: ערים, מוסדות השכלה, קיבוצים, טיפוסים, פרחים, ארכיאולוגיה ועוד.

אוספי הצילומים.

תיעוד של תקופה, הבא לידי ביטוי, באוסף הצילומים העיתונאיים ואוסף הצילומים בצבע, מדגיש את התמורות שחלו בארץ ישראל, פלשתינה הפכה להיות למדינת ישראל.

המעבר מתקופת המנדט הבריטי אשר הסתיים ב 1947 לתקופה של תקומה של עם והקמה של מדינת ישראל בארץ ישראל, מובאת כאן כקובץ של צילומים, ללא מילים, ובמידה רבה של אובייקטיבית וניטראליות עיתונאית.

הצילומים צולמו מתוך כוונה לתעד מצב קיים ולהוות מזכרת של מקום לתיירים, מבקרים ואנשים שמוצאים עניין במקומות הקדושים של ארץ ישראל.

הצילומים המובאים באוסף הצילומים מתארים את המקומות, הישובים, האנשים, המבנים, הדתות והמקומות הקדושים בארץ ישראל. באוסף השלם ניתן למצוא צילומים של ערים בהתהוותם, כפרים ערביים, דרוזים, צ'רקסים ויהודיים, קיבוצים, מושבים, צילומי נוף, טבע, פרחי ארץ ישראל, תעשייה, מוסדות מדינה ואקדמיה, ממצאים ארכיאולוגים ועוד.

הראשוניות והמרחב הפנוי, הריק, הגולמי, הטבעי, אשר כיום כבר מאוכלס ומעובד, ניכרים בצילומים ומהווים ראייה למה שהיה.

מי שבקיא ומכיר את המקומות, יתרשם, בקלות רבה, מהתמורה שחלה בשנים שחלפו. דימונה או באר שבע, לדוגמא, נראים כמקבץ של מבנים מועטים עם הרבה בניה ופיתוח. כיום אילו ערים של ממש מפותחות ומרשימות, מה שהיה מלכתחילה מדבר שומם.

הצילומים שבאוספים, כולם, צולמו על ידי הצלם העיתונאי פריץ שלזינגר ז"ל, נולד בגרמניה 1915 ועלה לפלשתינה בשנת 1937 במסגרת הכשרה חקלאית של תנועת הנוער. היעוד של פריץ שלזינגר היה חלוצי מובהק. הוא התיישב בקיבוץ ולאחר זמן קצר עבר לירושלים בה עבד כאופטיקאי, מקצוע אשר רכש כנער בברלין. במקביל החל לעסוק בצילום, תחביב שהפך, בשנת 1948, למקצוע. כצלם עיתונאי היה פריץ שלזינגר צלמם האישי של נשיאי ישראל, צלם של סוכנויות עיתונות הבין לאומית, AP, של מוסדות המדינה ובכלל זה הקרן הקיימת לישראל, הסוכנות היהודית, עירית ירושלים ועוד. במרץ 1967 נפטר פריץ שלזינגר , והוא בן 52 בלבד. נקבר בירושלים.

צילומיו של פריץ שלזינגר, בשחור לבן, נמצאים בארכיון המדינה, בארכיון עירית ירושלים ובמוסדות ציבור נוספים לרבות לשכת העיתונות המרכזית (לע"מ). האוסף המרכזי נמצא ברשות הארכיון הציוני העולמי שמקום משכנו בירושלים.

בכיכר ספרא בירושלים מוצגות תמונות באבן ובהן הרבה צילומים של פריץ שלזינגר ז"ל. מתוך ארכיון עירית ירושלים

מוזיאון ישראל בירושלים - מרכז המידע לאומנות ישראלית מקיים דף אודות Fritz Schlesinger

מוזיאון ארץ ישאל בתערוכת הוד והדר הכיל מספר צילומים חשובים של פריץ שלזינגר ז"ל

צילום בצבע של פריץ שלזינגר ז"ל - ביקור האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1966 בירושלים כורע ברך בחדר הסעודה האחרונה, פורסם בפריז.

פריץ שלזינגר נישא למרגלית שלזינגר לבית פייזר בשנת 1947. פעילותם המשותפת הביאה ליצירת שני אוספים, חשובים, של צילומים. האחד נקרא "אוסף הצילומים של פריץ שלזינגר ז"ל" שהועבר על ידי מרגלית שלזינגר בשנות ה 80 לארכיון הציוני המרכזי של ההסתדרות הציונית העולמית השוכן בירושלים. אוסף זה מכיל כ 40,000 צילומים, בשחור לבן (נגטיבים 6X6), המתעדים את הפעילות, האירועים והצמיחה בארץ ישראל בשנים 1948 עד 1967. הצילומים ממוספרים ומקוטלגים בקפדנות רבה, עבודה שעשתה מרגלית שלזינגר ז"ל, בעצמה, במשך מספר שנים, בכוונה, לאפשר לחוקרים גישה נוחה ויעילה לצילומים המיוחדים שבאוסף זה. מרגלית ראתה בעבודה זו תרומה לציונות והאדרת ערכו וחשיבותו של האוסף.

מרגלית ופריץ שלזינגר פעלו יחד ושקדו כול השנים בנושא של צילום ותיעוד. הם התפרנסו מצילום וממכירת הצילומים. פריץ שלזינגר היה האיש שצילם ואילו מרגלית עסקה במנהלה ובארגון ולאחר מותו של פריץ 1967 המשיכה לפעול התחום תוך שהיא מתמקדת על פעילות מסחרית ותוך כדי עוסקת ברישום ותיעוד של הצילומים. מרגלית ערכה רשימה של כול 40,000 הצילומים הכוללת נושא תאריך ואזכור של האישים או הנושאים העיקריים בצילום. רשימה זו היוותה בסיס לבנית כרטסת לפי נושאים או אישים. הכול נערך באופן ידני תוך השקעת עבודה שראשיתה זיהוי הנושא או האישים בצילום וסופה כרטסת מסודרת.

מרגלית שלזינגר ז"ל נולדה ב 1921 בעיר החופשית דנציג (כיום פולין). עם ההכרזה במוסדות השלטון הנאציים על השמדת היהודים, ינואר 1939, התארגנו המשפחות היהודיות בעיר להגירה. מוסדות החינוך דאגו לצייד את היוצאים בתעודות וההורים במכתבי המלצה, שבשלהי מרץ 1939 חולקו תעודות סיום של בית הספר הגבוה היהודי בדנציג, במרץ 1939 יצאה קבוצה של נערים ונערות ברכבת לנמל ברומניה, שם עלו על אוניית מעפילים אסתיר  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8

אשר יצאה במרץ 1939 וכעבור שלושה חודשים, יולי 1939, הורידה את המעפילים הלא חוקיים באשקלון. תחילה נלקחו המעפילים למעצר ולאחר זמן קצר שוחררו ונקלטו על ידי עלית הנוער.

במכתב ההמלצה שכתב אביה, מהנדס ומנהל בכיר במפעל לייצור קטרים, הופנתה בקשה בזו הלשון: "בקשתי שביתי תשולב במוסד של ויצו ותוכשר לקחת חלק בהקמת פלשתינה".

מרגלית השתלבה בבית הספר החקלאי עיינות ולאחר שנתיים התגייסה לגדוד העברי של הצבא הבריטי. שרתה בחיל האוויר הבריטי במצרים עד אחרי תום מלחמת העולם השנייה. במהלך השירות הוסמכה על ידי אוניברסיטת קמברידג' כמתורגמנית לשפות אנגלית וגרמנית.  

לאחר שחרור מהצבא חזרה לפלשתינה, השתלבה בעבודה במוסדות המדינה בירושלים. נישאה לפריץ שלזינגר 14/10/1947. יחד עברו הם את תקופת המצור על ירושלים ותקופת הצנע והמחסור במצרכים. בתחילת 1949 נולדה ביתם אילנה ציפורה ולאחריה בנם דן יהודה.

במהלך כול השנים ועד מותה בינואר 2011, הקדישה, מרגלית שלזינגר ז"ל, ליצירה, לתיעוד ורישום של הצילומים ועריכת האוספים, במובן של ארכיב, בראייה שישמרו לשנים רבות וישמש את הדורות הבאים כמסמך היסטורי ממשי. מרגלית שלזינגר ז"ל נקברה בירושלים בסמיכות לבעלה פריץ שלזינגר ז"ל.

סיפורי החיים של פריץ ומרגלית שלזינגר ז"ל מייצג את הלך הרוח וההתרחשויות באירופה, עלית הנאצים לשלטון, ותוצאותיה, בריחה והגירה של יהודים ציונים ברגע האחרון, לפני שההשמדה החלה, דרך ההתמודדות עם הקליטה בארץ החדשה, וכלה בבניה והקמה של משפחה לתפארת, ויצירת שני אוספים היסטוריים המספרים בעצמם את מה שקרה והיה בארץ ישראל.

פריץ ומרגלית שלזינגר ז"ל שעשו והותירו זיכרון לעולם.

הערה:צילומים נבחרים יתווספו בהמשך לדף זה.