משתמש:Amikamraz/סאלי ביין
 | |
| סאלי ביין לפני 1941 | |
| לידה |
6 בנובמבר 1881 הוהֶנְזַלְצָה (אינוברוצלב(אנ')), הרייך הגרמני |
|---|---|
| נרצח |
אחרי 13 ביוני 1942 סוביבור |
| מדינה | גרמניה |
| מקום מגורים | בֶּלִיץ(אנ'), גרמניה |
| פעילות בולטת | הקמה וניהול של כפר שהיווה מוסד חינוכי לילדים יהודיים בעלי צרכים מיוחדים |
| ידוע בשל | הצטרפותו לחניכיו כאשר גורשו להשמדה |
| השכלה | המכון להכשרת מורים יהודיים על שם משה מנדלסון (גר') בברלין |
| תקופת הפעילות | 1908–1942 (כ־34 שנים) |
| מקצוע | הוראה |
| תפקיד | מנהל מוסד חינוכי לילדים יהודיים בעלי צרכים מיוחדים |
| בת זוג | רבקה ביין לבית לוונשטיין |
| צאצאים | האנה-חנה לוטה, ליזה-קרולה |
סאלי (סמואל) ביין (בגרמנית: Sally (Samuel) Bein; 6 בנובמבר 1881, אינוברוצלב (אנ') – אחרי 13 ביוני 1942, סוביבור) הקים וניהל במשך 34 שנים בגרמניה, לפני השואה ובמהלכה, כפר שבו היה מוסד חינוכי לילדים יהודיים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם רעייתו רֶבֶּקָה ביין. במהלך השנים למדו בכפר קרוב ל-400 תלמידים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה. הצלחותיו של ביין הפכו אותו לבעל שם עולמי ורופאים ומחנכים מרחבי אירופה, וגם מארץ ישראל, הגיעו כדי ללמוד ממנו את שיטות העבודה שלו. ביין ורעייתו, יחד עם תלמידיהם ועם בתם ליזה קרולה, הובלו בסופו של דבר אל מותם.[2][3]
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סאלי ביין נולד בשנת 1881 בעיר אינוברוצלב (אנ') (שמה בגרמנית: הוהֶנְזַלְצָה Hohensalza) שהייתה אז ברייך הגרמני (כיום בפולין). לא ידוע כמעט דבר על ילדותו, מלבד עובדת היותו בעל אזרחות גרמנית.[4] ידוע גם ששם אביו היה לייב ושהיה לו אח יחיד יליד 1879, שנשלח בטרנספורט הראשון מברלין מזרחה, הגיע ללודג׳ ושם נפטר ב-3 בפברואר 1942.[5]
משנת 1902 עד שנת 1906 למד במכון להכשרת מורים יהודיים על שם משה מנדלסון(גר') בברלין, אותו סיים כמורה בבית ספר יסודי.[2] לאחר מכן עבד במוסד לחירשים-אילמים של איש החינוך היהודי מרכוס רייך(גר') בווייסנזה,[4] שבו לימדה גם רֶבֶּקָה לוונשטיין (Rebeka Löwenstein), שאותה נשא לאישה.[5] ככל הנראה הצטיין בעבודתו, כך שכבר בגיל 26 מונה למנהל המוסד החינוכי לילדים יהודיים עם מוגבלות שכלית התפתחותית שנפתח בעיירה בֶּלִיץ (Beelitz(אנ')).[4] ביין נבחר למשרת מנהל המוסד החינוכי ״לכל חייו״ ,[5] וזאת לפי מכתב שמוצג בסרט שהגיע לידי החוקרים. בנוסף לעבודתו כמורה, כמטפל בדיירים וכמנהל פדגוגי, עסק ביין ללא עזרה גם בכל העבודות הפקידותיות, ובכלל זה הדפסת המכתבים בעצמו, ובכל מה שקשור באדמיניסטרציה ובלוגיסטיקה. בתחילת שנת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שרר במקום חורף קשה ביותר, עם מחסור חמור בפחם לחימום הדיירים בו. הדברים הגיעו עד כדי כך שביין נפל למשכב ואושפז בגלל חולשה כללית.[5]
הכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1908, בהיותו עדיין מורה צעיר, החל ביין לנהל את "המוסד החינוכי היהודי לילדים עם פיגור שכלי" (“Israelitische Erziehungsanstalt für geistig zurückgebliebene Kinder„), שהיה כפר אשר שימש כמעון-פנימייה ובית ספר לילדים יהודיים עם מוגבלויות שכליות בעיירה בֶּלִיץ (Beelitz (אנ')) שבקרבת העיר פוטסדאם בגרמניה, אשר הוקם תחת חסות משותפת של ארגון הקהילה היהודית בברלין והלשכה הגדולה של ארגון בני ברית (לפי מספר מקורות השם המלא היה "המוסד החינוכי היהודי לילדים עם פיגור שכלי - קרן וילהלם-אוגוסטה-ויקטוריה" ((“Israelitische Erziehungsanstalt für geistig zurückgebliebene Kinder – Wilhelm-Auguste-Viktoria-Stiftung„)), והמוסד נקרא כך לרגל חתונת הכסף של הזוג הקיסרי בשנת 1906).[6] מטרת המעון הייתה לקדם ילדים וילדות עם מוגבלות שכלית התפתחותית שמסוגלים לקבל חינוך והכשרה.[7][4] היה זה אז המקום היחיד מסוגו לילדים יהודים. ב-5 בספטמבר 1908 נעשו ההליכים להעברת 20 נערים ונערות ממסגרות של הכנסייה ומערכת החינוך של פוטסדאם, וב-20 באוקטובר הם נכנסו והיו 20 התלמידים הראשונים במעון, שבראשו עמד ביין יחד רעייתו רֶבֶּקָה ביין (לוונשטיין),[4] אותה נשא לאישה זמן קצר קודם לכן.[5]
בכפר שבניהולו התחנכו 70 ילדים ונערים מגיל גן הילדים ועד גיל ההתבגרות עם מוגבלויות שכליות שונות. היו גם ילדים מעטים שלא הייתה להם מוגבלות שכלית, אך הם נשלחו למקום בשל בעיות בבית וחוסר מסוגלות הורית לטפל בהם, ומאוחר יותר כאלה שהגיעו לשם בשל המגבלות על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר. קבלת כל אלה שיקפה תפיסה חדשנית מאוד לאותה תקופה, שדגלה בשילוב בין אוכלוסיות שונות. החניכים שובצו לכיתות ולשיעורים בהתאם ליכולותיהם השכליות והגופניות. לגיל החניכים לא הייתה חשיבות, והערכת הישגיהם הייתה על פי רמת הביצועים שלהם. באמצעות הלימוד בכיתות קטנות, כל חניך יכול היה להיות מקודם בהתאם לנתונים האישיים שלו. הכישורים הפדגוגיים של ביין והצוות שלו אפשרו לרבים מהחניכים להמשיך את לימודיהם בבית ספר מקדם או ללמוד מלאכת יד כמקצוע. עבודתו של ביין סייעה לילדים רבים שהגיעו אליו כנכים קשים להמשיך לחיות חיים נורמטיביים במידה רבה. הגישה הפדגוגית של ביין וצוותו הייתה באותה תקופה ייחודית בגרמניה.[2] מלבד עובדי משק, אשר מילאו תפקיד מרכזי בחינוך של הילדים, הושם דגש על מתן חינוך כללי ומיומנויות. דיירי המעון קיבלו טיפול אוהב, אכפתיות ומעל לכול התייחסות, למרות מוגבלויותיהם הקשות. עם הקמת הכפר, לימדו בו ביין ואשתו רבקה לבדם, אך במהלך השנים הצטרפו אנשי צוות נוספים: שלושה מורים, עוזר הוראה, טבחית, מטפלת וגנן. כל אנשי הצוות עסקו גם בחינוך בנוסף לעבודתם הרגילה.[3][4]
תוכנית הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הספר עבד על פי תוכנית הלימודים שעוצבה על ידי ביין ואושרה על ידי הממשלה, תחילה בשלוש כיתות ומאוחר יותר בארבע כיתות, שבהן הנושאים גרמנית, חשבון, גאוגרפיה ומלאכת יד היו בעלי עדיפות גבוהה.[4] הקונספט של בית הספר התבסס על 10 שנות לימוד, שבהן למדו התלמידים והתלמידות בכיתות משלושה סוגים שונים. הלימודים היו בבקרים משעה 08:00 עד שעה 12:00 בשיעורים של 40 דקות. התלמידים היו בני 6 עד 14. המוגבלות של רובם לא הייתה רק שכלית התפתחותית, אלא בנוסף לה היו גם לקויות פיזיות ולשוניות, וכן כבדות שמיעה וחירשות, כך שהרקע המקצועי החינוכי של ביין מהמכון לחירשים-אילמים בוויסנזה התאים מאוד לעבודתו בקידום ילדים כאלה, וקודם כל ילדים שלא היה להם סיכוי לזכות ללימודים ולהכשרה במסגרות חינוך מיוחד ציבוריות. כיתת מכינה שלישית, שנמשכה שנתיים ושבה לימד בעיקר סאלי ביין, הכינה ילדים אלה ללימודי המשך בבית ספר עם תוכנית לימודים מוגבלת. בכיתת המכינה הזאת היו 18 שיעורים בשבוע, תוך התמקדות בנושאים הבאים: "תרגילי אפיון" (שעתיים), "תרגילים" (שעתיים), "דיבור וזמרה" (שעתיים), "תרגילי עין-יד" (4 שעות), ספירה וחשבון (4 שעות), משחקים והתעמלות (שעתיים) והכנה ללימודי דת (שעתיים). עבור הילדים החלשים ביותר בכיתה זו, הוקמה במאי 1909 קבוצה חדשה שטופלה על ידי מורה שהוכשרה בגן הילדים "בית פסטלוצי ופרבל"(אנ') בברלין. הכיתה השנייה חולקה לשני חלקים, שכל אחד מהם נמשך שנתיים, כך שבסך הכל השיעורים השתרעו על פני ארבע שנים (לפי גרסה אחרת הלימודים נמשכו כשנתיים[3]). גם הכיתה הראשונה חולקה באותה צורה.
בבית הספר הזה, כמו בכמה בתי-ספר אחרים שעברו רפורמה, שיטת שיבוץ התלמידים לא הייתה נוקשה מבחינת שנת הלידה של התלמיד. לפיכך היו בכיתות קבוצות גיל שונות, וזה אִפשֵר להיענות לצרכים האינדיבידואליים של התלמידות והתלמידים. היסטוריה מקראית, עברית, גרמנית, תפיסה חזותית, חשבון, מלאכת יד, ציור, זמרה, התעמלות ומשחקים נלמדו בפרופורציות שונות בכל הכיתות והרמות, ולאלה נוספו לימודי דת בכיתות העליונות. חשיבות מיוחדת ניתנה לחינוך הדתי, שכלל נושאי דת, תנ"ך ועברית, כדי לחזק את יהדותם. (ביין עצמו היה חבר הנהלת בית הכנסת של קהילת בליץ,[8] וב-1910, כאשר בית הכנסת של הקהילה נסגר בגלל בעיות במבנה, 92 יהודי העיירה עברו מאז להתפלל באולם התפילה של המעון[7]). שם התואר "יהודי" נבחר במודע להיות חלק מהשם של המוסד החינוכי. בטקס חנוכתו ב-1908, נשא הרב ד"ר שרייבר נאום שבו הבהיר את האופי הדתי של הכפר והגדיר אותו כמקום שנוסד כ"בית תפילה של דור חדש ברוח של יראת שמים חדשה המבקשת במעשים של אהבת אדם את הביטוי לרגשות הדתיים החזקים ביותר שלה ושל רגשות האחדות עם האנושות כולה". היסטוריה מקראית, לימודי דת (בכיתות העליונות) ועברית בסיסית היו אפוא חלק בלתי נפרד מהעבודה החינוכית ומהחיים במעון, ובכלל זה שמירת כשרות וחגיגת החגים הדתיים. המאמצים לחנך את הילדים למידה רבה של עצמאות השתקפו גם בצורה שבה תוכנן טקס התפילה ביום שבת, שבו ילדים נשאו את "דרשת הילדים". נשיאת "דרשת הילדים" על ידי אחד החניכים הייתה אמצעי נוסף במאמץ לעודד חשיבה עצמאית. התופעה המדהימה הייתה שנטלו בכך חלק אפילו ילדים שבמצבים אחרים לא דיברו אף מילה. בדו"ח משנת 1922 נאמר שגם תושבי העיירה היהודים האחרים השתתפו בטקסי התפילה שארגנו הנערים.
בנוסף ללימודים במסגרת בית הספר, הילדים הודרכו גם בכישורי חיים, כמו כללי התנהגות בחברה, ושולבו במלאכות יד שונות ובעבודות בית, כמו בישול, וגינון. כך הביאה הגישה הפדגוגית של העבודה בבית הספר ובמעון את הבוגרות והבוגרים לעצמאות בחייהם בשלב מאוחר יותר, שככל הנראה לא היו מגיעים אליה בדרך אחרת. על הצלחת העבודה החינוכית במקום העידה הגעת חניכי הכפר בבליץ ליכולת להשתלב בחברה הפתוחה.[4][3] בזמן הפנוי מלימודים נערכו טיולים ומשחקים, בהם שותפו כל החניכים, ללא הפרדה בין מגדרים וגילים שונים וללא התחשבות בפערים הקוגניטיביים.[3]
הסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלו חיי הדיירים במעון להשתנות באופן דרמטי. בין 1933 ל-1942 נאלץ ביין לנהל מאבק מתמיד כדי שהכפר ימשיך להתקיים ולהדוף ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות הכפר ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום.[3] ההסתה של הנאצים, שהיו מעוניינים לסגור את המעון, לא אפשרה לביין להמשיך בפעילותו ללא הגבלה. בסיועם של כמה מתושבי בֶּלִיץ הוא הצליח לדחות את הקץ לזמן מה.[2]
בחודש אפריל 1942 עברו הנאצים לפעילות השמדה: קרוב ל-30 חניכים ואנשי צוות מהכפר הוצאו ונשלחו לגטו ורשה. ביין הבין שגורלו של המקום נחרץ, אך נשאר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו אשרות יציאה מגרמניה. כחודשיים לאחר מכן, ב-13 ביוני 1942, יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל החניכים ואנשי הצוות שנותרו בכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור,[9] שם נרצחו.[3]
המקום הוסב לבית ספר לכלכלת בית של "אגודת הנערות הגרמניות". לאחר המלחמה עבר המקום מספר גלגולים, וב-1991 נפתח בו בית ספר תיכון, שב-1997 נקרא על שמו של של סאלי ביין, ושלט הנצחה נקבע במקום.[7] מי שפעל למען קריאת בית הספר התיכון על שמו של סאלי ביין היה הכומר האוונגליסטי של בליץ.[5]
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צמד החוקרים טטיאנה-מתניה רוגה ורוני דותן העלו את סיפור הכפר בשנת 2017. הסיפור פורסם באוגוסט 2018 לראשונה בבלוג של הספרייה הלאומית.[3] במהלך מחקרם הם מיפו את שמות מרבית התלמידים שנרצחו, חשפו קרובי משפחה שלהם בארץ ובחו"ל ומצאו אלבום תצלומים מחיי הכפר בשנות השלושים של המאה ה-20. בעקבות פועלם מתגבש כיום מיזם חילופי תלמידים בין בית ספר בנתניה לבית הספר התיכון על שם סאלי ביין בבליץ.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אהרן אפשטיין, סאלי ביין – היאנוש קורצ’ק של פגועי הנפש (כולל תצלום של ביין עם קבוצת תלמידים), אתר הר הזיתים, 4.1.2018
-
המבואה וחדר המדרגות המקוריים במבנה הראשי כפי שנראים כיום -
שמו של סאלי ביין חרוט באבן בכניסה לבית הספר התיכון -
לוח זיכרון בחזית בית הספר התיכון -
-
חנה הופמן - אחת מחניכי הכפר (שנייה מימין בתמונה שמשמאל)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כל התמונות בערך זה הן באדיבותם של החוקרים טטיאנה-מתניה רוגה ורוני דותן
- ^ 1 2 3 4 Sally Bein, Sally-Bein-Gymnasiums (בגרמנית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 דורית גני, סאלי ביין: יאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים (על פי מחקר של טטיאנה-מתניה רוגה ורוני דותן על סאלי ביין ועל פועלו), באתר הספרנים, 13.08.18
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Dagmar Drovs, Heilpädagogik im Deutschen Judentum: Eine Spurensicherung 1873-1942, Lit, 2000, עמ' 56-71. (בגרמנית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 מחקר של טטיאנה-מתניה רוגה ורוני דותן על סאלי ביין ועל פועלו (עדיין לא פורסם)
- ^ לדברי החוקרים טטיאנה-מתניה רוגה ורוני דותן, היוזמה להקמת המוסד החינוכי הייתה של קרן וילהלם-אוגוסטה-ויקטוריה
- ^ 1 2 3 Anke Geißler-Grünberg, Geschichte der Jüdischen Gemeinde in Beelitz, Universität Potsdam - Jüdische Friedhöfe in Brandenburg, 16.07.2018 (בגרמנית)
- ^ Beelitz - Am Anfang stand ein "Mord", Moses Mendelssohn Zentrum für europäisch-jüdische Studien - Universität Potsdam (בגרמנית)
- ^ באתר בית הספר התיכון על שם סאלי ביין מצוין, כנראה בטעות, כי הם הובלו כבר בתאריך 1 ביוני 1942 לאושוויץ וכי שם קרוב לוודאי נרצחו
קטגוריה:אנשי חינוך בשואה
קטגוריה:אנשי חינוך יהודים גרמנים
קטגוריה:מורים לחינוך מיוחד
קטגוריה:שואת יהודי גרמניה
קטגוריה:יהודים בשואה: גרמניה
קטגוריה:נספים במחנה ההשמדה אושוויץ
קטגוריה:נספים במחנה ההשמדה סוביבור
*
קטגוריה:מצילים בשואה: גרמניה
קטגוריה:ילידי 1881
קטגוריה:נפטרים ב-1942