משתמש:רציונל/תפיסת קרקעות ביו"ש

שאלת תפיסת הקרקעות ביהודה ושומרון היא סוגיה ביטחונית לאומית, משפטית, מדינית וערכית, המלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה. הסוגיה זוכה לתשומת לב מיוחדת מאז שנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר חודש מפעל ההתנחלות בגדה המערבית. מאז שתפס צה"ל את שטחי יהודה ושומרון, נעשה שימוש בקרקעות הן לצרכים צבאיים והן לצרכים אזרחיים. תפיסת קרקעות זו היתה מוקד מחלוקת משפטית ופוליטית ארוכת שנים, הנמשכת עד היום.

המצב המשפטי ביו"ש

מצבם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון עבר תהפוכות רבות לאורך השנים. החוק המיושם בפועל על שטחי יו"ש יונק מהחוק העומתאני, חוקי המנדט הבריטי, החוק הירדני, חוקי מדינת ישראל והמשפט הבין לאומי. שטחים אלו הם מעיין יצור כלאיים משפטי, כפי שכינה אותם אמנון רובינשטיין^{[דרוש מקור]}, ללא מערכת חוקים ברורה ומוסכמת. מצב חוקתי זה נמשך למעשה עד היום, ולמרות מספר הלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, המצב בשטח השתנה רבות לאורך השנים.

תחת השלטון הירדני

לאחר מלחמת העצמאות, הגדה המערבית ומזרח ירושלים היו בשליטת ממלכת ירדן, ובשנת 1950 היא סיפחה שטחים אלו. מוסכם כי סיפוח זה נעשה בניגוד לכללי המשפט הבין לאומי^{[דרוש מקור]}, והוא גם לא הוכר על ידי כמעט אף אחת ממדינות העולם (פרט לממלכה המאוחדת ולפקיסטן). במהלך התקופה בה שלטה ירדן על שטחים אלו, האדמות שהיו רכוש יהודי לפני 1948 טופלו על פי הפקודה המנדטורית למסחר עם האויב (Trading with the Enemy Ordinance, 1939). על פי פקודה זו, על הנציב העליון למנות אפוטרופוס לנכסי נתיניו של האויב, עליו להחזיק בנכסים עד לתום המלחמה, ואסור לסחור בהם.^{[דרוש מקור]} עד למלחמת ששת הימים, בה נתפסו שטחים אלו על ידי צה"ל, הירדנים פעלו על פי פקודה זו ולא חוקקו חוקים נוספים הנוגעים לשטח. שר הפנים הירדני התמנה אפוטרופוס על הרכוש שהיה בבעלות יהודית, ומקובל על המשפטנים הישראליים שחקרו את הנושא כי מאמציו לשמור על הרכוש הישראלי היו לרוב מוצלחים.^{[דרוש מקור]}

לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים, בה כבש צה"ל את מזרח ירושלים ואת יהודה ושומרון, התבצעה הפרדה חוקתית בין שני האיזורים. ב- 27.6.1967, חוקקה הכנסת תוספת לפקודת סדרי השלטון והמשפט. לפקודה נוסף סעיף 11ב', הקובע כי "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". תיקון זה נותן למעשה לממשלה את הסמכות לספח למדינת ישראל כל שטח של ארץ ישראל המנדטורית.^{[דרוש מקור]} יום לאחר התיקון לפקודה, פרסמה הממשלה צו הקובע את גבולות ירושלים המזרחית ומספח אותה לישראל. בג"ץ נדרש מספר פעמים לשאלה האם סיפוח זה מהווה ריבונות לכל דבר ועניין^{[דרוש מקור]}, אחד מפסקי הדין גרר גם דיון בכנסת, בו אישר שר החוץ כי הכוונה היתה לספח את ירושלים המזרחית לישראל.^{[דרוש מקור]}.

לעומת מזרח ירושלים, שטח הגדה המערבית, או יהודה ושומרון, לא סופח מעולם לישראל ולא הוחלה בו הריבונות הישראלית. מאידך גיסא, ישראל גם מעולם לא הכירה בריבונות אחרת על שטחים אלו או בהעדר ריבונותה עליהם. לאחר תפיסת השטח, ישראל לא קיבלה על עצמה את תחולת אמנת ג'נבה הרביעית ביהודה ושומרון. הסבר אפשרי להימנעות זו הוא החשש שהכרה בתחולת האמנה למעשה תאשר שהשטח שייך לארצו של "אחד מבעלי האמנה".^{[דרוש מקור]} ישראל הצהירה לאחר תפיסת השטח כי היא מקבלת עליה באופן וולונטרי את הוראותיה ההומניטריות של האמנה, אולם לא פירטה מהן הוראות אלו. לימים קבע בית המשפט העליון כי המבחן הרלוונטי לתחולת האמנה הוא מבחן עובדתי, המתקיים במקרה של שליטת ישראל ללא סיפוח על יהודה ושומרון. לרוב נטה בית המשפט העליון להתייחס לתקנות האג ואמנת ג'נבה בפסיקותיו, גם אם לא תמיד קיבל אותן ככתבן.

למרות שהסיפוח הירדני של שטחי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי העולם בכלל, ועל ידי ישראל בפרט, הכירה ישראל בתחולתו של החוק הירדני בגדה. נסיונות להתנגד לתחולתו של חוק זה נדחו בבית המשפט העליון ^{[דרוש מקור]}. המשמעות דה יורה של ההכרה בחוק הירדני היתה למעשה הכרה בשלושה רבדים חוקיים. הראשון הוא חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, השני הוא החוק המנדטורי והשלישי הוא החוק הירדני.^{[דרוש מקור]} החוק העות'מאני היה זה ששימש להכשרת תפיסתן של רוב הקרקעות, על ידי הגדרתן כאדמות מדינה.

עשור של הכרעות משפטיות

בשנות ה- 70 של המאה העשרים נדרש בית המשפט העליון פעמים רבות לסוגיית תפיסת הקרקעות ביהודה ושומרון.

תקופת פליאה אלבק

כיצד הגיעה לתפקיד

גדר ההפרדה

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

לקריאה נוספת

• אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, מהדורה שניה מורחבת, הוצאת שוקן, תל אביב 1974.
• פליאה אלבק, השימוש בקרקעות ביהודה ובשומרון לצורך התיישבות היהודית - היבטים משפטיים ומבחן המציאות (בתוך) העלייה אל ההר - ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון, העורך: אברהם שבות, הוצאת ספריית בית אל - המכללה האקדמית יהודה ושומרון - 2002
• משה גליק, רכישת מקרקעין ותרומתן להתיישבות היהודית באזור יהודה ושומרון (בתוך) העלייה אל ההר - ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון, העורך: אברהם שבות, הוצאת ספריית בית אל - המכללה האקדמית יהודה ושומרון - 2002
• עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, תל אביב 2004.