משתמש:פילון האלכסנדרוני/טיוטה

נעים גלעדי
نعيم جلعدي

אין תמונה חופשית
לידה	1929 חילה, עיראק
פטירה	6 במרץ 2010 (בגיל 81 בערך) ניו יורק, ארצות הברית
ידוע בשל	אנטי ציוני, נשיא הארגון העולמי של יהודים יוצאי מדינות ערב
בת זוג	רחל

נעים גלעדי (אנגלית: Naeim Giladi, ערבית: نعيم جلعدي, נולד בעיראק בשם Naeim Khalaschi; ‏1929, חילה, עיראק — 6 במרץ 2010, ניו-יורק, ארצות הברית), היה יהודי-עיראקי, אנטי ציוני, נשיא הארגון העולמי של יהודים יוצאי מדינות ערב (ווז'אק). חיבר מאמר אוטוביוגרפי בעל ניתוח היסטורי בשם "יהודי עיראק", שהיווה מאוחר יותר את הבסיס לספרו (שיצא בהוצאה עצמית) "שערוריות בן-גוריון: איך ההגנה והמוסד חיסלו יהודים".

ביוגרפיה

חייו המוקדמים בעיראק

גלעדי נולד בשנת 1929 למשפחה יהודית-עיראקית ומאוחר יותר התגורר בישראל ובארצות הברית. גלעדי תיאר את משפחתו כמשפחה "גדולה ובעלת מעמד" שנקראה "Haroon" אשר התיישבה בעיראק לאחר גלות בבל.^{[דרוש מקור]} לדבריו, בבעלות משפחתו היו כ-50,000 דונם (200 ק"מ) שכללו גידולי אורז, תמרים וסוסים ערבים; בנוסף הם עסקו ברכישת זהב וזיקוקו, ולכן ניתן להם השם 'Khalaschi' שמשמעותו "המזקקים", על ידי הטורקים ששלטו בעיראק באותו זמן.^{[דרוש מקור]}

גלעדי הצטרף למחתרת הציונית בעיראק בגיל 14, ללא ידיעת הוריו, והשתתף בפעולות מחתרתיות. הוא נעצר ונכלא בכלא אבו גאריב על ידי המשטר העיראקי בגיל 17. בכלא זה שהה במשך כשנתיים וציפה שיוצא להורג על הברחת יהודים מעיראק לאיראן ומשם לישראל. הוא הצליח להימלט מכלא זה, ובמאי 1950 עלה לישראל.

חייו בישראל

גלעדי הגיע לישראל בשנת 1950, והחליט להתנדב בקיבוץ החקלאי דפנה שבגליל. אך הוא עזב את הקיבוץ לאחר מספר שבועות, בשל תחושה של יחס שלילי יחסית בקיבוץ אל העולים החדשים.

לאחר מכן חיפש עבודה בסוכנות היהודית, והופנה לעיירה הערבית "אל-מג'דל" שיועדה להיהפך ליישוב חקלאי והייתה מרוחקת כתשעה קילומטרים מעזה; במשך הזמן הפכה עיירה זו לחלק מהעיר אשקלון. בעקבות שליטתו בשפה הערבית, קיבל תפקיד במשרדו של המושל הצבאי באזור אל-מג'דל, בו היה אמור להחתים את תושביה הערבים של העיירה על טפסים ממשלתיים בהם נכתב כי הם מוותרים מרצונם על אדמותיהם ומעתיקים את מקום מגוריהם אל העיר עזה, שהייתה תחת שלטון מצרי באותו זמן. תוך זמן קצר הבין גלעדי שהתושבים שחתמו על המסמכים עשו זאת תחת לחץ; הגישה לאדמותיהם צומצמה והוגבלה לשטח קטן בלבד, ולכן חלק מהם חתמו רק כדי לסיים את ייסוריהם שנגרמו תחת החוקים המגבילים. גלעדי העיד כי "הערבים שסירבו לחתום נלקחו בכוח מבתיהם, הועלו על משאיות והושלכו בעזה".^{[דרוש מקור]} עקב כך עזב את עבודתו ותר אחר עבודה ממשלתית במקום אחר.

לאחר מכן התקשה להשיג עבודה, לדבריו עקב האפליה נגד יהודים ערבים.^{[דרוש מקור]} הוא טען כי כשעלה לישראל בחודש מאי 1950 תורגם שם משפחתו שהופיע באנגלית Khalaschi בדרכונו העיראקי, לשם המשפחה "קלסקי" (בשל הקושי לבטא את הצירוף "kh" - האות חי"ת שהיא אות גרונית). שם משפחה זה נשמע אשכנזי, ובזכותו טען גלעדי כי התקבל לראיונות עבודה כאשר שלח מכתבים למוסדות ממשלתיים; אך לאחר שראו בראיונות שמראהו אינו תואם למראה האשכנזי, הוא לא התקבל למקומות עבודה רבים. בסופו של דבר שינה את שם משפחתו ל"גלעדי", שהיה דומה לשם הקוד "גלעד" שהיה לו במחתרת הציונית.

במהלך הזמן שינה גלעדי את יחסו כלפי הציונות. הוא כתב כי הוא "היה מאוכזב באופן אישי, התפכח כשראה את הגזענות הממוסדת, ולמד על אכזריותה של הציונות. העניין העיקרי של ישראל ביהודים מארצות האסלאם היה באספקה של כוח עבודה זול, במיוחד בגלל שעבודה הייתה זרה וקשה ליהודי מזרח אירופה העירוניים. בן-גוריון היה זקוק ליהודים "המזרחיים" כדי לעבד אלפי דונמים של אדמה שהשאירו הערבים שגורשו על ידי הכוחות הישראליים בשנת 1948".^{[דרוש מקור]}

גלעדי החל להתערות פוליטית לאחר התקשרותו עם מנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית, אך הוא התרחק מהמפלגה לאחר שנדחה על ידי אנשי המטה שלה, והוצע לו לפנות ל"מחלקה הממונה על היהודים מארצות האסלאם", זאת למרות שקיבל לפני כן הזמנה לסיוע כללי בעיתון שהוציאו בשפה הערבית.^{[דרוש מקור]} בתקופה זו הוא החל לבטא מחאה פומבית נגד הממסד. כבר באותה השנה^{[דרושה הבהרה]} הוא ארגן הפגנה באשקלון נגד המדיניות הגזענית לטענתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הפגנה שבה השתתפו כ-10,000 בני אדם.^{[דרוש מקור]}

חייו בארצות הברית

בשנת 1980 גלעדי ויתר על אזרחותו הישראלית, היגר לארצות הברית והתיישב בניו-יורק. בארצות הברית כתב גלעדי מאמר אוטוביוגרפי וניתוח היסטורי בשם "היהודים של עיראק", ובו גולל את מעללי הציונות בעיראק וכן בארץ ישראל ובמדינת ישראל. מאוחר יותר מאמר זה היווה את הבסיס לספרו, שיצא לאור בהוצאה עצמית, "שערוריות בן-גוריון: איך ההגנה והמוסד חיסלו יהודים".

גלעדי נפטר ב-6 במרץ 2010, לאחר שנאבק במחלה ממושכת במרכז שיקום בניו-יורק. הוא נקבר על פי כללי הקבורה היהודית על ידי האגודה העברית לשירותי קבורה יהודית.

מחלוקת

אנטי-ציוניות

לגלעדי הייתה השקפה שלילית על הציונות והשפעותיה, ומאמרו מתחיל בקטע הבא^{[דרוש מקור]}: "אני כותב את המאמר הזה מאותה הסיבה שכתבתי את הספר שלי: לספר לעם האמריקאי, ובמיוחד ליהודים האמריקאים, שיהודים מארצות האסלאם לא היגרו מרצון לישראל; אילצו אותם לעזוב. יהודים הרגו יהודים כדי לקנות זמן ולהפקיע יותר ויותר אדמות ערביות. בהזדמנויות רבות דחו היהודים יוזמות שלום אמיתיות משכניהם הערבים. אני כותב על מה ראש ממשלת ישראל הראשון שכונה בשם "הציוני האכזר" (הכוונה היא לדוד בן-גוריון) ^{[דרושה הבהרה]}. אני כותב על זה כי אני היה חלק ממנה^{[דרושה הבהרה]}".

עמדתו של גלעדי הייתה כי הפיגועים שבוצעו בשנת 1950-1951 כנגד יהודי עיראק (כגון אירוע זריקת הרימונים אל חצר בית הכנסת "מסעודה שם-טוב" בבגדד שבו נהרגו ארבעה אנשים, מתוכם ילד בן 12), "בוצעו על ידי סוכנים ציוניים כדי לגרום לפחד בקרב היהודים, וכך לקדם את יציאתם לישראל".^{[דרוש מקור]} לדעה זו היו שותפים הפנתרים השחורים^{[דרוש מקור]} (בשנת 1975) וסופרים רבים כגון דוד הירסט^{[דרוש מקור]} (1977), אורי אבנרי^{[דרוש מקור]} (1988), אלה שוחט^{[דרוש מקור]} (1986), עבאס שיבלאנק^{[דרוש מקור]} (1986), מריון וולפסון^{[דרוש מקור]} (1980) ורפאל שפירו^{[דרוש מקור]} (1984). גם וילבור קריין איבלנד, קצין בכיר לשעבר בסוכנות הביון המרכזית האמריקאית (CIA), כתב טענה זו (בספרו "חבלים של חול", 1980^{[דרוש מקור]}).

לעומת זאת, ההיסטוריון משה גת טען^{[דרוש מקור]} שיש קשר ישיר קטן בין הפיגועים כנגד יהודי עיראק לבין יציאתם המוגברת משם לארץ ישראל. גת הטיל ספק באשמתם של היהודים שנמצאו אשמים לכאורה בבית משפט עיראקי בכך שהוציאו לפועל את אחד הפיגועים. הוא מצטט שמועה שקצין נוצרי בצבא העיראקי "הידוע בדעות האנטי-יהודית שלו" נעצר בהתחלה בחשד למעורבות בפיגועים, אך לא הואשם בהם למרות שנמצאו בביתו חומרי נפץ שמתאימים לאלו שהשתמשו בהם בפיגוע שהיה בבית הכנסת "מסעודה שם-טוב".

מרדכי בן-פורת ושלמה הלל, דמויות בולטות במחתרת הציונית שפעלה בעיראק, שהיו גם פקידי ממשל ישראלים, הכחישו כל קשר להאשמותיו של גלעדי. ועדת חקירה פנימית שהוקמה בישראל בשנת 1960 לא מצאה הוכחות לקיום קשר זה^{[דרושה הבהרה]}. הם העלו אחראיים אפשריים לפיגועים כגון היחידה לחקירת פשעים בעיראק (CID - Criminal Investigation Department) או האחים המוסלמים.^{[דרוש מקור]}

פיליפ מנדס, חוקר מדעי היהדות, טען^{[דרוש מקור]} כי קשה להכריע מי צודק בוויכוח הזה, ולכן "זאת נותרה שאלה פתוחה לגבי מי היה אחראי לפיגועים". בנוסף לכך הוא טען כי פרשנויות האירועים השתנו עקב האפליה שעברו יהודי עיראק לאחר עלייתם לישראל. עם זאת, הוא טען כי לגת היה טיעון משכנע לכך שהיה רק קשר ישיר קטן בין הפיגועים ליציאת היהודים מעיראק.

כנגד מאמרו של גלעדי יצא ההיסטוריון יוסף מאיר, פעיל מחתרת ציוני בעיראק, שטען במאמרו^{[דרוש מקור]} כי האשמים בפיגועים הם ממשלת עיראק או לאומנים ערבים. לטענתו, הפיגועים התרחשו לאחר שפגה אזרחותם של יהודי עיראק ב-1950, ומתוקף כך לא יכלו להירשם ליציאה מהארץ. הוא ציין בנוסף כי שני הפעילים הציוניים שנתפסו והוצאו להורג בתלייה לא הואשמו בהפצצת בית הכנסת "מסעודה שם-טוב", אלא בשלושה פיגועים אחרים שביצעו. בהמשך המאמר הוא מתאר מניעיה והלחץ שהפעילה הממשלה על חברת "המזרח הקרוב", שביצעה את הטסת היהודים ברכבות אוויריות לישראל. הביקורת של מאיר מופנית לראיה הנסיבתית בה לתנועה הציונית לא היה מניע לבצע פיגועים, בעוד שלממשלה וללאומנים הערבים היו מניעים כאלה. הוא האשים את גלעדי בהסתרת מידע וכינה זאת כ"ניסיון מכוון להטעות את קוראיו".

גלעדי ציין במאמרו בהקשר למעורבות בפיגועים בעיראק, את מרדכי בן-פורת, שר וחבר הכנסת לשעבר, שהיה אחד מדמויות המפתח במחתרת הציונית בעיראק. בן-פורת היה אחד מסוכני המוסד שפעלו בחשאי בעיראק ונעצרו לאחר הפיגועים; לאחר מכן הוא נמלט לישראל. אחד החוקרים העיראקים שחקרו אותו, האשים אותו בכך שהיה אחראי לפיגועים בעיראק; החוקר פרסם את ממצאיו בספר "הארס של הצפע הציוני"^{[דרוש מקור]}. בן-פורת הכחיש את מעורבותו בפיגועים וטען שזו "עלילת דם"; בספרו "לבגדד ובחזרה" (1998) האשים את המשטרה העיראקית בכך שהצביעה עליו כאחראי לפיגועים^{[דרוש מקור]}. בן-פורת הגיש תביעת דיבה נגד עיתונאי שפרסם את ממצאיו של גלעדי; תביעה זו נסגרה מחוץ לכתלי בית-המשפט לאחר שהעיתונאי התנצל על הפרסום.^{[דרוש מקור]}

העיתונאי הבריטי ארתור נלסן ראיין בספרו "מוחות כבושים" (Occupied Minds, ‏2006) את אריה תגר, סוכן מוסד לשעבר ששהה בכלא העיראקי כ-10 שנים מתוך 25 שנים שנגזרו עליו על ידי בית-המשפט, לאחר שהורשע במעורבות בפיגועים בעיראק. תגר טען^{[דרוש מקור]} שלמרות שהתא שלו היה מוכן לבצע פיגועים, הם לא הוציאו זאת לפועל; הוא טען שאת הפיגועים ביצעו האחים המוסלמים. הוא מציין שגם לאחר שנעצרו חברי התא הסמוי שלו, התבצעו עדיין פיגועים בעיראק, מה שמוכיח את חפותו.

מאמרו של גלעדי מצוטט באופן תדיר על ידי אישים אנטי-ציוניים, כולל אנטי-ציוניים יהודים הטוענים כי לציונות ישנה השפעה שלילית על היהודים.

גלעדי טען בנוסף כי בכל הנוגע למאורעות ה"פרהוד" (פרעות שנערכו ביהודי בגדד ב-1941), על הבריטים לשאת בחלקם באחריות לאירוע, שכן לטענתו הם אלה שיזמו אותו, במטרה להכתים את ממשלתו של רשיד עלי.

הספר שנאסר לפרסום: "מגורש בישראל וארצות הברית"

בשנת 2003 יצא לאור ספרו השני של גלעדי, שעל כריכתו היה דגל ועליו נכתב "מגורש בישראל וארצות הברית". בעיתונות פורסם תקציר הספר ומיד לאחר מכן הספר נאסר לפרסום בישראל ובארצות הברית. בהמשך פורסמה רק מהדורה מצומצמת יותר שלו. פרטיו של איסור זה מטעם הממשל האמריקאי או הישראלי לא פורסמו על ידי חברת ההוצאה לאור או גלעדי עצמו.

בהקדמה לספרו כתב גלעדי כי הוא חושש מפרסום כזה בישראל, מחשש לפעולות נקם מצד השלטון: "לפני, כל אחד יכול היה להוציא ספר בישראל, בתנאי שתוענק לכך רשות על ידי הצנזורה... כשאני שוקל כתיבה ופרסום ספר זה, שניים מעמיתיי וידועים בציבור - עיתונאים ישראליים (מקסים גילן ושמואל מור), נעצרו ונכלאו עקב חשיפת המעורבות של המשטרה החשאית של ישראל... בחטיפה בפריז של מהדי בן ברקה... והואשמו בפשעים נגד ביטחונה הלאומי של ישראל... הם היו נעולים במשך שישה חודשים. יתר על כן, התקשורת הישראלית שתקה ואף לא הזכירה את דבר מעצרם של שני העיתונאים. אם הרשויות היו רוצות, שני הגברים הללו היו נכנסים לכלא למשך שארית חייהם".

גלעדי מוסיף ואומר כי בעת שהיגר לארצות הברית בשנת 1980, מספר מוציאים לאור היו מעוניינים בפרסום כתביו, אך הם דרשו זכות לשנות או למחוק חלקים בספר ללא אישורו, דבר שהוא ראה כצנזורה והתנגד לו. 12 שנים אחר כך הוא פרסם את ספרו בהוצאה עצמית, במימון שהגיע ברובם ממכירת רכושו שנותר בישראל.

לקריאה נוספת

• שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה

קישורים חיצוניים

• שם כותב, [Address תיאור המאמר], שם האתר