משתמש:ספיר אייגר/אהרל'ה (אהרון) שחק

אהרל'ה (אהרון) שחק (י' תשרי תרצ"ט - כ"ה חשוון תשפ"א 4.10.1938-11.11.2020) חקלאי, צנחן ממשחררי ירושלים, מורה ומחנך מסור, איש משפחה אהוב.

ילדותו בצרפת

אהרל'ה נולד בעיר לנס (Lens, Pas-de-Calais) שבצפון צרפת, על גבול צרפת-בלגיה. הוריו אשר ושרה קלכהיים הגיעו מפולין מאזור העיר ירוסלב, והמתינו בלנס עד לקבלת אישורי עליה לישראל. הם נישאו בשנת תרצ"ג (1933). כעבור שנה נולדה האחות הגדולה חיה-הלן (חיה סלע), שנה וחצי לאחר מכן נולד האח חיים-שארל (חיים שח"ק-קלכהיים), ושלוש שנים לאחר מכן נולד אהרל'ה-אנרי.

ביולי 1940, עם פלישת הגרמנים לצרפת, בני המשפחה מיהרו לעלות על רכבת ולברוח במטרה להתרחק דרומה, כאשר היעד אינו ידוע. במהלך הנסיעה החלו לשמוע רעש אדיר של מטוסים ולפתע הרכבת ספגה פגיעות רבות מהפצצות ומירי של אש כבדה ממטוסים גרמניים. בעקבות כך, קטר הרכבת הושבת והנהג נהרג. קבוצת גברים וביניהם אשר, אבי המשפחה, הלכו להזעיק עזרה, וכעבור מספר שעות חזרו עם רופא ומים. במשך שבוע ימים המתינו להגעת קטר חדש ונאלצו לחיות בתנאי הישרדות מאוד קשים ומחסור באוכל עד לתיקונה של הרכבת. כעבור שבוע הרכבת חזרה לפעול ובני המשפחה המשיכו במסעם דרומה הגעתם לתחנה הסופית בעיר רואן שבמרכז צרפת. בשעת לילה מאוחרת כשבני המשפחה יושבים עייפים ורעבים על ספסל בתחנת הרכבת, הגיעו קבוצת אנשים ובראשם כומר מקומיים שהחליטו לעזור לפליטים והסיעו אותם בעגלה הרתומה לסוסים לכפר בריאנון (Briennon), נסיעה שנמשכה כשעה וחצי.

ראש הכפר והכומר ביקשו מאחד מאיכרי הכפר שהיה בעל אדמות למצוא עבור המשפחה מקום למגורים וזה מצא להם אורווה. אנשי הכפר ניקו אותה וציידו אותה בריהוט מועט. אז הוציא אשר מתיקו את הרכוש היחיד שהביאו עימם מלנס - טלית, תפילין, סידור ומחזור של ראש השנה ויום כיפור, מעט תמונות של המשפחה ותעודות לידה. התיק של הטלית נמצא אצל אהרל'ה שהשתמש בו באופן קבוע עד יומו האחרון.

הכומר של הכפר היה חבר במחתרת ההתנגדות הצרפתית, אשר לקחה תחת חסותה לדאוג לשלומם של בני המשפחה. הם שמרו עליהם והודיעו להם מבעוד מועד כשהיה עליהם לברוח לפני שהגרמנים הגיעו. בזמנים אלו התחבאו ביער בקרבת הכפר. בתקופה זו אכלו בעיקר שורשים ועשבים. אחד הסיפורים המפורסמים הוא שהאחים אספו שבלולים אחרי הגשם, ועברו מדלת לדלת בין תושבי הכפר, בתמורה לשבלולים קיבלו מוצרי מזון- ירקות, פירות, ביצים. באחת הפעמים יצאה אישה מפתח הבית וכל-כך שמחה לקראתם, לקחה שבלול ואכלה אותו חי בנוכחותם.

קברו של הכומר בבית הקברות בבריאנון. בשלט מתועד שסייע לששת בני משפחת קלכהיים בין השנים 1940-1944.

באחד הלילות אהרל'ה שהיה אז כבן 3, התלונן שכואב לו האף. חיה דאגה לא להפריע להורים, ועשתה לו קומפרס של מים. בבוקר כשהתעוררו ראו שהכל מכוסה בדם ופצע גדול מעל האף. בדיעבד הסתבר שחולדה נשכה לו את האף, מה שמעיד על תנאי המחייה בהם חיו במשך שנים אלו. התרופה היחידה שהייתה להם היו המים, שהיום מוכרים כמי מרפא (העיר וישי שנמצאת באזור מוכרת כיום כעיירת מרפא, בה מעיינות של מים מינרליים ואנשים מגיעים כדי להירפא ממחלות). בכל אופן לאהרל'ה לא נותר זכר מאותו פצע.

בינואר 1942 נולד האח דוד (דוד שחק). בזמן ששהו ההורים בבית החולים בעיר רואן, התארחו הילדים אצל משפחת דרו (Drue) במשך עשרה ימים. בתקופה זו הילדים זכו למגורים ואוכל חם ומשפחת דרו דאגה לכל מחסורם. בערך חודש לאחר מכן הגרמנים לקחו את האב אשר למחנה עבודה. האם שרה לקחה זאת קשה מאוד, הייתה היסטרית ובכתה. זו הייתה מציאות קשה ובנוסף לכך היא איבדה אמון שהאב יחזור. שרה החליטה לקחת את ארבעת הילדים להתאבד בנהר הלואר, שהיה במרחק של כ-50 מטר מהאורווה. כל הדרך היא בכתה והייתה היסטרית ודיבורה היה לא ברור. גברת דרו ראתה אותם הולכים וניסתה להבין מה קרה. משהבינה, נתנה לאם שתי סטירות והושיבה אותם בזמן שהלכה לקרוא לעזרה. כעבור חצי שעה חזרה יחד עם הכומר. לאחר שיחה של הכומר עם האם שרה, הם חזרו לאורווה. הכומר ליווה אותם ודאג למלא את הבית באוכל, והצליח להוציא את האב אשר ממחנה העבודה. ברבות השנים, חיה מספרת בדיעבד שכנראה האם סבלה מדיכאון אחרי לידה ועם כל מצב הקיצון שבו חיו היא יצאה לגמרי מדעתה.

אהרל'ה תמיד סיפר שהם היו משפחה אחת הבודדות שיצאה מהשואה גדולה יותר, התחילו עם שלושה ילדים ויצאו עם ארבעה ילדים, וזאת הייתה הנקמה בגרמנים. "צריך להאמין שיש אלוהים והוא מגן על עם ישראל". הוא סיפר שהאמונה של ההורים הייתה מה שהחזיק את המשפחה.

על אף התיאורים לעיל, אהרל'ה מתאר כי עבורו אלו היו חיים נורמליים לגמרי והוא לא הכיר שום דבר אחר. ילדותו הייתה ילדות מאושרת ביער, וזכר המראות והמחסור לא הורגש. כילד הוא לא הבין את אימת המלחמה ושנים אלו עברו עליו בילדות מאושרת.

עם תום המלחמה עברה המשפחה להתגורר בעיר רואן. כעבור כשישה חודשים ההורים הודיעו שקיבלו סרטיפיקטים והם יכולים לעלות לישראל. הם עלו על הרכבת באותה תחנה שאליה הגיעו חמש שנים קודם לכן כשברחו מהעיר לנס. הפעם, הרכבת לקחה אותם לעיר הנמל מרסיי. ביולי 1945, עלו על סיפונה של ספינת מטרואה, ולאחר כעשרה ימים בים הגיעו לנמל חיפה בהתרגשות גדולה ותפילת שהחיינו.

ילדותו בישראל

בני המשפחה בקרית שמאול, 1950. שורה עליונה מימין: חיים, חיה, אהרל'השורה תחתונה: האב אשר, האם שרה, דוד

מהרגע שנחתו רגליו על אדמת ארץ ישראל, אהרל'ה הפך לצבר דובר עברית, השכיח מעצמו את השפה וויתר על אזרחותו הצרפתית.

באולם הנוסעים של הנמל, האנגלים קיבלו את פני העולים ושלחו את בני המשפחה למחנה המעצר בעתלית. ההורים לקחו קשה מאוד את הבשורה שהם הולכים למחנה סגור עם גדרות תיל על אף שחיכו כל כך הרבה זמן להשיג אישורים ודאגו לעלות בעליה לגאלית. אשר, אב המשפחה, ניסה לדבר עם החיילים ולהסביר את המצב, עם זאת קצין אנגלי איים כי אם ימשיך להתווכח יילקח למאסר.

המשפחה שהתה בעתלית כארבעה חודשים. תקופה זאת מתוארת כתקופה קשה. למחנה המעצר הגיעו יהודים מהשואה במצב נורא והיו הרבה תופעות לא נעימות ומריבות. בהגיעם למחנה האם שרה, חיה ודוד הוכנסו לצריף הנשים ואהרל'ה הוכנס יחד עם אביו ואחיו חיים לצריף הגברים, כאשר בכל צריף שהו חמישים אנשים, היה חם וצפוף מאוד. האב אשר, שהיה רגיל לעבוד קשה, נאלץ במשך תקופה זו להתבטל ולא לעשות כלום.

אהרל'ה סיפר תמיד איך הילדים מהישובים בסביבה היו מגיעים וזורקים פנימה פירות שכן לא היה ניתן לבוא במגע עם העולים והפרידו ביניהם שתי גדרות תיל. באחת הפעמים ילד ישראלי העביר לו בננה, והוא, שאינו ידע כיצד לאכול, נגס בבננה עם הקליפה. הילד צחק והסביר לו שצריך לקלף את הקליפה לפני שאוכלים. טעמה המופלא של הבננה היה זיכרון מתוק וקסום, וליווה אותו כל חייו. מבחינתו של אהרל'ה היה זהו דבשה של ארץ ישראל וכל חייו חיפש בננה דומה בטעם לבננה הראשונה המופלאה.

עוד מאורע שהשאיר עליו חותם היה כשדודו משה הוציא אותו מעתלית לביקור בירושלים, ובכותל איש עם זקן ארוך ברך אותו בברכת כהנים:

"אני עומד ומתפלל בכותל, ופתאום אני מרגיש שתי ידיים על הראש שלי, וזקן מלטף לי את הפדחת.. והכותל אז לא היה כמו שהוא עכשיו. הכותל היה רחוב צר, שבתים של שכונה שנקראה שכונת המוגרבים, גובלים במרחק של 2-2.5 מטר מהכותל, וכשעמדתי בתור ילד קטן והסתכלתי על הכותל הוא היה נראה לי כמו משהו ענק שמגיע עד לשמיים. הייתי ילד בן שבע. ו.. אני מרגיש כשאני עומד עם הפנים לאבנים, אני מרגיש שתי ידיים על הראש שלי, וזקן שמלטף אותי, ואני שומע את ברכת כהנים. זה רק אחר כך התברר לי שזאת הייתה ברכת כהנים. כנראה שהאיש הזה היה כהן. הסתובבתי וראיתי אדם זקן זקן עומד מעליי עם שתי ידיים ומברך אותי. כנראה מאוד התרגשתי. וזהו מהביקור שלי בירושלים. חזרתי לעתלית, היינו שם עוד כמה חודשים ושכחתי מכל העסק. 22 שנה אחרי זה, במלחמה על ירושלים, זאת הייתה הפעם השנייה שהגעתי לכותל, אבל עברו 22 שנה, כבר היו לי שלושה ילדים, ו.. הגעתי כמילואימניק אחרי קרב קשה, ולא באתי בדרכים שהאנשים באים, אני ירדתי מכיפת הזהב, וירדתי במדרגות של שער המוגרבים, ירדתי והגעתי לכותל. ועמדתי עם הראש באבנים, בוכה, הרבה עצבות, הרבה שמחה שאחרי שאחרי 2000 שנה אנחנו מגיעים. ואז פתאום כמו מחלום אני מרגיש את שתי הידיים על הראש שלי ואת ברכת הכהנים אני שומע. כמובן שלא היה שם אף אחד, היהודי הזה וודאי נפטר לפני הרבה שנים, אבל קיבלתי את זה במבט לאחור, במין פלשבק כזה, וזה זיכרון שלא עוזב אותי עד היום".

בבית הספר בקרית שמואל. אהרל'ה בשורה האמצעית, שני מימין.

ילדותו ונערותו של אהרל'ה עברו עליו בקרית שמואל, בדירת חדר שניתנה מהסוכנות היהודית, ועם שירותים בחוץ (פחון עם בור). בתקופה זו שני אחיו הבוגרים חיה וחיים שהו במוסדות נוער, והוא ודוד נשארו עם ההורים בביתם. האם שרה החלה לעבוד במשק בית אצל מספר משפחות ותיקות בקריית מוצקין, והאב אשר קיבל עבודה כפקיד זוטר בסוכנות היהודית, שם עבד במחלקת הקליטה ותפקידו היה לקלוט עולים חדשים שהגיעו למחנה העולים שהוקם בקריית שמואל.

חיה מתארת כי השנים הראשונות בארץ היו לא קלות אך השמחה לחיות בארץ ישראל חיפתה על כל קושי, וההורים התמודדו עם המצב בגבורה רבה.

בהגיעם לקריאת שמואל, על אף שהיה עליו ללמוד בכיתה ב', אהרל'ה הוכנס לכיתה א' בשל הפערים הגדולים. מורתו השלימה עימו את החומר במסירות רבה וללא תמורה ובזכותה צורף לכיתה של בני גילו.

בכיתות ט'-י' למד בישיבת כפר הרוא"ה, ובסיומן עזב את הישיבה מאחר שהמצב הכלכלי בבית היה בכי רע ולא ניתן היה לממן את המשך לימודיו. בשנים אלו אהרל'ה עבד במשך היום ועזר בפרנסת המשפחה ובערב למד ועשה בחינות אקסטרניות, כל זאת במקביל להיותו מדריך בתנועת בני עקיבא.

בני עקיבא

מדריכי בני-עקיבא עם הרב נריה זצ"ל, 1957. אהרל'ה שני משמאל.

אהרל'ה הצטרף לתנועת בני עקיבא בגיל צעיר והיה כנראה החניך הצעיר ביותר בתנועה. לאחר שעות בית הספר כשהוריו עבדו והוא הסתובב חסר מעש, שוב ושוב היה מגיע לסניף ושואל מתי יוכל להצטרף עד שלבסוף בקשתו נענתה. כל תקופת ילדותו ונעוריו המשיך את פעילותו בסניף בני עקיבא בקרית שמואל הן כחניך של חיים דרוקמן (לימים הרב דרוקמן) והן כמדריך.

במהלך תקופת השל"ת יצא מטעם הגרעין לשנה של קומונה - ושימש כקומונר בני-עקיבא בבת-ים. במשך תקופה זו אהרל'ה יצר קשר עם ילדי כפר עציון שהיו ב'גבעת עלייה', במסגרת זו עשה איתם פעולות ופעילויות והרגיש בזה שליחות. במקביל לכך עבד לפרנסתו בראש העין כמורה מחנך של עולים חדשים שהגיעו מתימן ב'מרבד הקסמים'.

בשנת 1970 ריכז את ההדרכה של הקומונרים והיה חבר ההנהלה הארצית. הקשר עם בני עקיבא נמשך עוד שנים רבות הן בריכוז מחנות קיץ לחניכים והן כאשר שימש במגוון תפקידים בהנהלה הארצית של בני עקיבא.

כחניך בני-עקיבא, תנועה אשר חרתה על דגלה את הסיסמה "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", אהרל'ה בעצם הוויותו היה איש תורה ועבודה. אצלו זו לא הייתה סיסמה, זו הייתה דרך חיים, מהות החיים. הוא קידש את חייו בתורה וטיהרם בעבודה.

שירות צבאי

בסיום קורס מ"כים עם הוריו

אהרל'ה ומרים בצעירותם

בעקבות הערכים של תורה ועבודה שספג בבית הוריו, בבני עקיבא ובישיבת כפר הרוא"ה, בחר להתגייס במסגרת גרעין הנח"ל "הטירה" צפון לשדה אליהו. עם תום פרק השהות בקיבוץ, התגייס לגדוד הנח"ל המוצנח והפך לצנחן מן המניין (1956). עם סיום שירותו הסדיר בגדוד 88 (לימים גדוד 50) של הנח"ל המוצנח, הוצב למילואים בגדוד 28 של חטיבה 55.

במלחמת ששת הימים השתתף בקרב לשחרור ירושלים, שם נִיצל עד תום את כושרו ומיומנותו כלוחם.

בכל יום ירושלים בני המשפחה נוהגים לעלות לירושלים לעשות את מסלול החטיבה, הכולל הליכה בנתיב הלחימה, בשטח המפורז מרחוב שבטי ישראל, דרך שכם וסמטת המוות. אהרלה תמיד סיפר שהוא רץ כל כך מהר ("ממש כמו באולימפיאדה") כשיורים סביבו, ומזל שהיה עמוד של תחנת אוטובוס בו נאחז כשהגיע לצד השני של השטח המפורז, והסתובב סביבו בערך מאה פעמים עד שנעצר. מול שער שכם נפצע מירי צלף לאחר חילופי יריות והגיע לבית חולים שדה, שם הוא חבש חבר שנפצע בשוק והחבר חבש אותו בידו, ויחד הלכו לתאג"ד הפצועים, נלקח לבית החולים 'הדסה' ומשם הצטרף למסדר הנצחון בהר הבית ובכותל המערבי. חמישה מחבריו הקרובים נהרגו במלחמה ומאז לקח על עצמו לקרוא 5 פרקי תנ"ך ביום לעילוי נשמתם. לאחר פרק השירות הקרבי חזר לקיבוץ לשל"ת מאוחר והחליט להיקלט ולהישאר כחבר קיבוץ.

משפחה

אהרל'ה נשא לאישה את מרים (בתם של שולמית ואהרון נחלון), בת הקיבוץ שדה אליהו, בכ"ב סיון תשכ"א (1961). הקשר נוצר כשאהרל'ה היה מדריך של מרים בטיול של בני עקיבא לאילת, בחנוכה תש"כ. בנוסף הקפיד ללמוד כל ערב יחד עם אהרון נחלון אביה של מרים ועוד חבר'ה מגרעין בני עקיבא- 'הטירה' לימודי גמרא.

חגיגות יום הולדת 80 לאהרל'ה - מוקף בבני משפחתו

הם חלקו 60 שנות זוגיות ואהבה ושותפות מעוררת הערצה. במשך השנים נולדו ששת ילדיהם - רונית, אוריה, רזי (רזיאל יוסף), אסנת, רבקה ואלעזר (הקרוי על שם אחיה של מרים, אלעזר נחלון), וכן 33 נכדים ו8 נינים (נכון לנובמבר, 2020).

אחד מתחביביו הגדולים של אהרל'ה היה רכיבה על אופניים בשבילי העמק. הוא היה עולה על האופניים לפנות בוקר, למקומות היסטוריים, עם המשפחה ועם התלמידים – אהב את הארץ הזו דרך הרגליים והאופניים. את יום הולדתו ה-70 חגגו בני המשפחה בטיול אופנים סובב כנרת, כאשר באופן מפתיע לאט לאט הצטרפו למסלול חברים, תלמידים ובני משפחה.

במרכז חייו עמדה המשפחה. אהרל'ה היווה עמוד התווך של החבורה הגדולה והמפוארת. מהמשפחה הקטנה שהתחבאה בזמן השואה בצרפת והצליחה לגדול, הקים שבט לתפארת, עם נכדים אוהבים ומעריצים וקשורים אליו בנפש כאשר היה לו קשר בלתי אמצעי עם כל נכדה ונכד.

קריירה

עם תום שירותו הצבאי הצטרף לצוות הנוטעים, רכש מיומנות רבה כְּכוֹרֵם ובעונת הזמירה יצא שמו למרחקים כמי שזומר בשתי ידיים, תופעה ייִחודית שאין לה אח ורע בקרב הכורמים בארץ ובעולם עד לימים אלו. בהמשך, עבר למטע התמרים ועל כך העיד: "שמחתי לעבוד את האדמה בארץ ישראל, האדמה כאן בשבילנו"!

אהרל'ה במטע התמרים

אהרל'ה הגיע לענף מתוך אהבה לעץ התמר אשר מסמל בעיניו את עם ישראל - זקוף, שואף לשמים, מוציא חוטרים רבים שהם בדיוק כמוהו, יודע לדקור אם לא נזהרים מהקוצים שלו, ובעיקר- נותן פרי מתוק.

במסגרת עבודתו אהרל'ה יצא ללימודי המטע במדרשת רופין ועם חזרתו קיבל תחת אחריותו את ניהול מטע התמרים של קיבוץ שדה אליהו. בזמן ניהולו היה לו חשוב שקבוצות גדולות של ילדים יעבדו בענף וייהנו מהעבודה. השיחות שניהל איתם בעבודה היו משמעותיות ובונות.

בעקבות הִתְמַקְצֵעוּתו בגידול נתמנה אף ליושב הראש של ארגון הַדִּקלאים. במשך 30 שנה עבד במטע התמרים, ניהל אותו ותרם להכנסת התמרים בכל רחבי העמק.

אהרל'ה מלא תפקידים רבים ושונים כחבר קיבוץ ובשנת 1974 נבחר לכהן כמזכיר הפנים. מאוחר יותר, גויס למספר שנים לתנועת הקיבוץ הדתי ונתמנה לרכז הביטחון של התנועה וכך לאחראי על החיילים בצבא. בכל תפקיד בו שימש השקיע אהרל'ה את כל כולו, גוף ונשמה. בתפקיד, דאג לכל חייל וחייל, יצר קשרים עם גדולי הצבא כדי להעביר חייל שלא היה לו טוב ביחידתו ליחידה אחרת, ביקר את החיילים ביחידותיהם והוציא מן התפקיד את המיטב. במהלך תפקידו היה מהוגי רעיון השילוב שבו תלמידי ישיבה יוכלו לשרת בצבא שירות מלא תוך שילוב לימוד תורה.

אהרל'ה נהנה מעבודת כפיים ושמח לעסוק בייחוד במלאכות הקשורות לארץ ישראל, הן בעבודתו בענף התמרים והן ברפת בה עשה תורנות שבת של קירוב חציר עם קלשון (עבודה קשה שהיום עושים אותה עם טרקטור).

בגיל 50 התבקש להצטרף לצוות ההוראה בבית הספר האזורי המשותף בשדה אליהו, וברבות הימים עבר הסבה לתחום החינוך והפך למורה בבית הספר שק"ד. תוך כדי עבודתו הוכשר להוראה במקצועות היהדות במכללת הרצוג וכן לימודי תואר שני בתושב"ע באוניברסיטת בר-אילן.

אהרל'ה לא היה רק מורה מן השורה, הוא היה מחנך אמיתי. הוא יצא עם הילדים ללמוד בצל עצי התמר שכל כך אהב וטייל איתם בשבילי העמק. הוא חי ופעל לאור המשפט "חנוך לנער על פי דרכו", קיבל תחת חסותו חבורת תלמידים מאתגרת, אהב אותם והם החזירו לו אהבה. נוצר קשר שכמעט לא ניתן להסבירו במילים. הוא ראה כל אחד מתלמידיו כאדם שלם ורק לאחר מכן כתלמיד. תלמידיו הרבים שגדלו ובגרו במשך השנים מעידים עליו שהיה להם מורה לחיים והם מספרים כמה אהבה והערכה יש בליבם כלפיו. אפשר לומר שדברי הלל "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" משקפים ממש את ההווי שנוצר בינו לבין תלמידיו. הוא מתואר כמורה דגול, מורה אמיתי לחיים, מורה שנגע בכל תלמיד ותלמיד.

לאחר צאתו לפנסיה התנדב בבית הספר שק"ד והעביר חוג תנ"ך לילדים בכיתות היסודי. הילדים שכל כך אהבו את שיעור התנ"ך, קמו בשעה מוקדמת והגיעו במיוחד לפני תחילת יום הלימודים. במקביל הוא המשיך ללמוד עם תלמידים את מקצועות היהדות באופן פרטני וסייע להם להתכונן לבחינות הבגרות, ביניהם גם רבים מנכדיו.

מותו

בזמן מגפת הקורונה אהרל'ה למד עם הנכדים דרך הזום וזה מילא אותו אור ושמחה. גם כשהיה לו קשה לדבר, כשלימד אורו פניו והוא מצא כוחות לומר את דברו. במנייני הקורונה, (מניינים שהתקיימו מחוץ לבית הכנסת כדי לשמור על מרחק), התעקש לקרוא בתורה גם כשלא היה לו כוח פיזי.

בשבת פרשת וירא, השבת האחרונה לחייו, כשהיה לו קשה נשא עיניו אל אברהם אבינו ואמונתו המוחלטת כשהתבקש להקריב את בנו יצחק. בצאת השבת נתבשר על לידתה של נינתו השמינית, טוהר-שרה, שנקראה על שם אמו. כעבור ארבעה ימים, ביום רביעי כ"ה חשוון תשפ"א, החזיר נשמתו לבורא, ממיטתו בביתו מוקף בבני משפחתו.

מורשתו

אהרל'ה אהב ללמד תורה ובעיקר נ"ך. השאיר את חותמו על נוער ועל צעירים, חברי קיבוץ, תושבי העמק ובית שאן, מלמדם לאהוב את התנ"ך ואת ארץ ישראל. הוא עשה את זה בצורה מעניינת ששבתה את לב שומעיו וקרא לזה 'תנ"ך בכיף'. בשבתות בשבע בבוקר היה מספר לנכדים סיפורי תורה עם שוקו ומרשמלו מחוץ לביתו והם היו מגיעים בכל שבת בציפייה. בכל סעודה שלישית, התכנסו בני המשפחה לשמע הקריאה "סבא מספר" וזכו לשמוע מפיו את סיפורי התנ"ך, פרשת השבוע וסיפורי קוממיות ישראל.

בכל מעשיו הובילה אותו האהבה לילדים, לנוער, לעם ולאדמה בארץ ישראל. דברי תורה, נ"ך, משנה, גמרא – הלכו איתו לכל מקום. הוא חווה אותם בכל מעשיו ובכל מקום אליו הגיע, ראה את התנ"ך מתקיים למול עיניו – המקומות, האנשים, האירועים והסיפורים.

אהרל'ה הצליח להפוך כמעט כל פרק בחייו למפעל חיים. הייתה לו ראיית הטוב, בכל אדם ובכל מצב, שמחת חיים, שלווה ואמונה מוחלטת בקדוש ברוך הוא. הוא הקדים שלום לכל אדם. היה מסנג'ר על כל מי שהיה זקוק לכך, ולא התקשה לעשות זאת. התנהל תמיד ללא כעס, ללא לחץ, מלא בדיחות (הידועות כבדיחות סבא), חיוכים לכל אדם ולכל עבר. נהנה מהחיים והדביק בשמחת החיים שלו את כל מי שבא במגע. הייתה לו יכולת נדירה להסתכל לליבו של אדם ולא למעשיו.

בגיל 80 הוציא את ספרו הראשון "את שאוהבת נפשי". בו שיתף מחלק משמעותי בחייו ופרסם את רעיונותיו היפים על התנ"ך.

קישורים חיצוניים

1. סרט קצר שערכו עליו תלמידיו בשנת 2003 - https://www.youtube.com/watch?v=n-lOVLa3rPk&t=8s
2. סיפור חייהם של אהרל'ה שחק ומשפחת קלכהיים בתקופת מלחמת העולם השניה. נערך בשנת תשס"ט/2009 במסגרת עבודת הכנה למסע לפולין.
   1. כי אתה עמדי - חלק א' https://youtu.be/eCitLcikgpU
   2. כי אתה עמדי - חלק ב' https://youtu.be/7R19dy28jMw
   3. כי אתה עמדי - חלק ג' https://youtu.be/DVJYEAHYQwQ
   4. כי אתה עמדי - חלק ד' https://youtu.be/OtUJJgHAZyM
3. כתבה שהתפרסמה באתר 'walla' לאחר מותו - https://news.walla.co.il/item/3399965