משתמש:ניב/פריקה

במהלך הטירונות נתקפתי בצורך עז לשתף, לכתוב, ולפרוק את מה שאני מרגיש. חשבתי הרבה איפה לשתף את התוכן שלי, בפייסבוק או בטוויטר, אבל הרגשתי פחות נוח מהרשתות החברתיות. לכן בחרתי במקום שמשמש לי בית כבר מאז יוני 2016, ויקיפדיה. בין כה וכה למרבה הדאבון אין לי פנאי לכתוב במרחב הערכים בנושא האהוב עליי, פוליטיקה של ארצות הברית, אז לפחות אני אוכל לנצל את מרחב המשתמש שלי לפריקה ושיתוף כלליים. 🥲

מי שרוצה להגיב לי, להשיב לדברים שלי, לשתף גם, יכול לדבר בדף השיחה.

סיכום שבוע ראשון בטירונות

כשהגעתי לסיירים אחרי יום מפרך בבקו"ם חטפתי הלם תרבות. הייתי בסוג של שוק מהצבא. כשרס"פ המרושעת עשתה לנו תדריך מחלקתי לקראת פריסת ערב, פשוט רצתי הצדה להקיא ובמזל אף אחד לא הבחין בי. כל הלילה הראשון היה נוראי, אני זוכר שהקאתי לפחות חמש פעמים, ומיד נפל לי האסימון: קרבי זה הכי אחי אבל לא בשבילי. כשהבנתי שאני חייב כדור שישכך את כאבי הראש, קראתי לאחד המפקדים, ועל המזל שלי יצא מפקד המחלקה. בן אדם מרשים אבל מאוד קר, שאמנם ביצע שיחת מוטיבציה בקור המצמית של המדבר אבל לא דרש בשלומי יותר מדי. השיחה תמה במתן שני גלולות דקסמול, ולאחר מכן הלכתי לישון את השינה הכי קשה בחיי.

ביום השני המשכתי להרגיש רע וסבלתי מסחרחורות וממיגרנות. ביקשתי לפגוש את החופ"ל, שנתן לי זמן מנוחה בן שלוש שעות ושוב - שני גלולות דקסמול. זה הפתרון שלהם שם בצה"ל, דקסמול. אני מרגיש שאם היו מושיבים אותי במקום חם, עם אוזן קשבת וכוס תה, אולי הייתי מרגיש טוב יותר. בקיצור, בזמן המנוחה שנתן לי החופ"ל, הקדשתי מחשבות לאיפה שאני נמצא: בבסיס נידח 40 ק"מ מאילת, ליד גבול מצרים, תלוי בחסדי הדקסמול. איפה נפלתי?

בימים לאחר מכן מצב הבריאותי הוסיף להסלים. התחלתי לקדוח מחום, 38.7, והייתי בבתים כל היום בחדר. תנחשו מה הביאו לי נגד החום? בזמן שאני קודח את חיי במיטה המעופשת והעירומה מסדין של צה"ל, נכנס הסמל עם חמגשית מחדר האוכל והביא לי ארוחה דשנה שתזין אותי חרף היותו חולה בהגזמה. מיותר לציין שלא נגעתי בשום אוכל באותו היום, שכן לא הייתי מסוגל אפילו את מי הברז מהמימיה הדוחה לשתות כהלכה. במזל, החום ירד במהלך הלילה ובבוקר שלאחר מכן הצלחתי לחזור לעצמי מבחינה בריאותית. אבל העניין המרכזי פה הוא לא מצי הבריאותי אלא זה הנפשי.

מה צה"ל עושה הרי? לוקח בני נוער תמימים בעלי אישיות מגובשת, ושובר אותם פיזית ונפשית כדי להפוך אותם לחיילים. איך פיזית? מתזז אותם שלוש שעות בלפתוח ח' במקום כלשהו ואז פעם נוספת במקום אחר 150 מטר מאותה נקודה, והכל מלווה בצרחות של מ"כים ("נמושות, אתם אכזבה) ובפתיחת שעון של 20 או 30 שניות. איך נפשית? כאמור, צרחות של מפקדים שמורידים את המורל ואת האמונה העצמית, אבל הכי גרוע - ריסוק האישיות. אני לפני הגיוס הייתי בן אדם שדי מאושר בחלקו, כזה שאוהב לקום בבוקר ולהתחיל את היום, ולסיים אותו בשעות הקטנות של הלילה. השגרה שלי טרם הגיוס לוותה בהמון ויקיפדיה (בימי הזוהר שלי הייתי מבצע כמאה עריכות ביממה) בה יכולתי לבטא את הידע שלי. ויקיפדיה זה התחביב שלי. אז מהרגע שהתגייסתי נאלצתי לוותר על ויקיפדיה כנדבך מרכזי באישיות שלי, ולהתעסק בפיפי וקקי כמו לשפצר דיסקית או לפתוח ח' תוך 20 שניות עם אנשים שאני לא מכיר. הריסוק הזה של האישיות במהלך השירות הצבאי מטמטם אותי, ולא רק שאני מרגיש שקוף פה ולא מוערך, אני מרגיש עצוב ורע עם זה שאין לי איך לבטא את ניב האמיתי.

”יום שישי הגיע, והוא בא בדיוק בזמן, כמה שחיכיתי כבר בעצם למשהו מרגיע - ואם הוא פה אז סימן שהלך עוד שבוע בשקט...” הדג נחש הטיבו לדייק. יום שישי זה ה-יום בשבוע. זה שסופרים את הרגעים אליו. זה שמביא עמו אנחה ורווחה והקלה וכפרה. כשישי הגיע ויצאנו הביתה, לראשונה חשתי שאני יכול לחזור להיות ניב ולא עוד סתם חייל בטירונות. ביום זה קיבלתי חיבוק חם ועוטף מהוריי המדהימים, שאגב הקשר שלי איתם במידה כלשהי התחזק בזכות הגעגועים והדאגה ההדדיים, והאהבה שקיבלתי מהם תדלקה אותי בכוחות עד לשבוע הבא. בסופ"ש הזה התרגזתי מזה ששהייה במחיצת המשפחה הפכה לפריווילגיה מטורפת, ונפלה רוחי שזו מציאות עגומה של עוד אלפי חיילים צעירים שפשוט לא מתאימים לצה"ל. הסופ"ש תם ואיתו השמחה הרגעית, והחלו להם השבועיים הבאים...

סוגר שבת לראשונה

ביום ראשון חזרתי לבסיס הארור. שוב חזרתי להרגיש אידיוט שתלוי בחסדי מפקדים דבילים, שוב חזרתי להרגיש כאילו החירות שלי נגזלה מכוח חוק שירות ביטחון. עלה לי ביום ראשון זה להתחיל לכתוב במטרה לשתף ולפרוק, כי את כל המחשבות האלה לא בריא לשמור בפנים. אמשיך לעדכן.

יום שני היה כולו עבודות רס"ר בלתי נגמרות, במקביל לסופת כרמל שהקור והרוחות שלה הצמיתו אותי עד לכדי רמה של בכי. עבודות רס"ר זה הדבר הכי מטומטם בצה"ל כנראה, כי במשך שעתיים שלמות כל מה שעשיתי עם החיים שלי היה לקחת ענפים ולהעיף אותם אל תוך הר עצום של זבל. לאחר מכן התבקשנו אף לזרוק להר הזבל גלילי דשא סינטטי, כנראה הדבר הכי כבד ופוצע בעולם. היום הזה עוד לווה בפינויי אשפה רבים והעמסת מכולות של משאיות ברהיטי משרד שהקצינים מאסו בהם, אבל משנגמרו העבודות תמה גם הסופה, ועוד יום קשוח הגיע לסיומו.

יום שלישי היה כל כך מיותר שאני לא זוכר מה קרה בו. באמת. היום כבר חמישי בלילה ואת שלישי אני לא זוכר בכלל, חוץ מאימוני הריצה שעשינו בערב. זהו. זה טוב, לא? שלפעמים יש ימים של כלום ושום דבר שאפילו לא זוכרים. אז נעבור לרביעי :) סופית התאקלמתי כאן מבחינה חברתית, ויצא לי מוניטין במחלקה של אחד שמעלה את ההוויי ואת הבידור חבריי לחדר, כולל *** המציק מהמיטה למעלה שהוא פשוט אדם עם כריזמה של עלה נענע ונשימות כבדות של תינוק מגודל ומעצבן, הפכו לאנשים הקרובים אליי שאני מעריך ומכבד.

עם זאת, השינוי החברתי הזה לא השפיע על רצונותיי לעזוב לוחמה. ברביעי עשיתי למפקדים שלי מעט בעיות עם הטפסים בהם נדרשתי לחתום על נשק. לא בקטע אידאולוגי או פציפיסטי, אלא בקטע של "למה לי נשק אם במילא אני לא רוצה להיות פה?" שיחסכו את זה גם לי וגם להם. בסוף חתמתי על הטופס כי המפקד לא כ"כ השאיר לי ברירה, אז אני צפוי לקבל נשק בדיוק כמו כולם. הייתי ממשיך לספר לכם עוד אבל אני עייף מת ושעות השינה שלי פה קצובות בקטע מוגזם. אולי בנוהל שבת אתפנה מעט לטלפון ולמסך... עד אז, בהצלחה לי.

יום חמישי. היה יום שכולו שיעורים עיוניים עם מפקד המחלקה בנושאי בליסטיקה ונשק. עושה רושם שהמ"מ הוא אדם מרשים לכל דעות, כזה שמוסמך לירי על כל סוגי הנשקים בצה"ל, כולל נגב, מטול, מאג ו-M4. הוא כריזמטי בטירוף והצליח להרשים את כולנו פה, באמצעות הדרך בה הוא מתנסח ומתבטא, והיכולת שלו להיות לאוזן קשבת מחד ומפקד בכיר ומקצועי מאידך. ביום הזה קרתה לי גם תקרית לא נעימה בלשון המעטה. תופעה שחוזרת ונשנית במהלך שיעורים עיוניים בצבא, עם המ"מ או הסמ"פ, היא התעפצות. חיילים פה עייפים, וכשהם נדרשים לשבת עכשיו שעה על כיסא בכיתה עם אורות עמומים במהלך שיעור/הרצאה, אין מנוס מהתעפצות או עצימת עיניים. המפקדים כולם מתייחסים לזה כדבר חמור ביותר, שכן זה מבטא שיעמום וחוסר כבוד למפקדים בכירים. בקיצור, במהלך שיעור בליסטיקה עם המ"מ התעפצתי שוב ושוב והרגשתי שאני נרדם, היה לי קשה להחזיק את העיניים פתוחות והאישונים שלי עלו למעלה כל הזמן, הראש שלי נטה למטה כל כמה דקות ועל אף שהבנתי שאני מתעפץ לא עשיתי את המעשה הנכון שהוא לבקש לצאת החוצה לשטוף פנים ולתת לעצמי כמה סטירות כדי להתעורר. אז אחרי שהתעפצתי בבירור צעק עליי המפקד טומי לצאת החוצה ואחרי סשן של צרחות הוא הוריד אותי למצב שתיים (שכיבות סמיכה) במשך כמה דקות ארוכות ונתן לי לרוץ ספרינטים של 150 מטר בעשרים שניות. היה לי קשה לא רק מנטלית הצרחות והכעס שספגתי אלא גם הפיזיות של הריצה הזו תחת לחץ ושכיבות הסמיכה המאולצות. כששבתי לכיתה הרגשתי מושפל, עירום, והייתי מאוכזב מעצמי בטירוף. הייתה זו אחת החוויות הכי קשות בחיים שלי. אציין שבתום השיעור ניגשתי למ"מ והתנצלתי. הוא קיבל את הסליחה. כשהחושך ירד על מחנה סיירים התחלנו תרגול יבש וראשוני בנשק. בעיקר תרגלנו ירידה למצב כריעה, והתרגול על האבנים והרצפה הקפואה הכאיב לי ברמות שהביאו אותי לסף בכי. מה לעשות, איני בחור פיזי, וזה פשוט קשה לי לבצע דברים כאלה, בניגוד לחברים אחרים במחלקה שמקבלים אנדרלין מטורף משימוש ותרגול בנשק. במהלך התרגול הזה קרא לי המ"מ לשימוש יבש ב-M16 אמיתי. קיבלתי את הרובה של הסמל, ותרגלתי ירי עם מק-פורק ללא מחסנית. הם רק רצו לבחון כיצד אני אוחז בנשק, כמה יציב אני, והאם אני מתפעל אותו נכון מבחינת סחיטת הדק ומילוי פקודות. המ"מ שהיה מעליי כל התרגול נתן לי משוב חיובי, אבל עדיין הרגשתי שהשימוש בנשק מכביד עליי משתי בחינות: פיזית - קשה לי לרדת למצב כריעה עם נשק ביד אחת בלבד ואז לתפעל אותו ביד ימין (אני שמאלי, והיד החלשה שלי היא ימין); ומנטלית - נשק זה משהו שאני תופס כעול, כאחריות שאני לא מוכן לה, ככלי שאמנם הכרחי ביותר ללוחמים אך לא לי משום ששוב - באופי שלי איני לוחם. אני מעדיף את העט על פני החרב.

יום שישי. הפעם לא יצאתי הביתה אלא נשארנו כל הפלוגה לסגור שבת. בצבא יש משהו שנקרא "נוהל שבת". בנוהל הזה אין זמנים, ואין חובה להסתובב על מדים, ויש חופש תנועה וחופש פעולה. זה לא תקף כמובן לארוחת הערב, שאלייה חוייבנו להגיע על מדי א' ולא לאכול עד שמפקד הפלוגה בכבודו ובעצמו מתחיל לאכול. לראשונה הרגשתי סוג של חופשי, עם היכולת להישאר במיטה ולבלות מעט ברשתות החברתיות, והזכות להתקשר להורים שלי מתי שמתחשק לי. השבת התחילה מצוין, ואז באה הירידה. המ"מ הגיע לפלוגה כדי לנהל שיחות אישיות עם מי שיבקש. ניצלתי את האפשרות הזו. ניגשתי אל המ"מ והתחלתי לשתף אותו בכל הקשיים הפיזיים ןהנפשיים שאני חווה פה. אפילו הראיתי לו את דף המשתמש שלי כאן בוויקיפדיה כדי להמחיש את העובדה שבאופי שלי איני לוחם. הסברתי לו שעל אף שאני מעריך באופן יוצא-דופן את זה שנבחרתי להיות לוחם ייעודי בגדוד 636, הגדוד הכי יוקרתי בחיל האיסוף הקרבי, ושהוא והסגל נותן בי אמון, אני לא מעוניין להמשיך בלוחמה ושאני מסוגל לתרום לצה"ל הרבה יותר בתפקיד שאינו כולל לחימה. המ"מ הקשיב לי והיה איתי ישיר וכן, אבל הסביר לי שאני מוותר לעצמי ושהוא לא מוכן לוותר עליי ככה בקלות. "אם נשארת במחלקה של 636 אחרי מסדר הדמעות, זה אומר שאני והסגל מאמינים ביכולות שלך להיות לוחם". זה מה שהוא אמר. הרגשתי מוחמא, וזה די מילא אותי בגאווה עצמית, אבל אני עדיין עומד על דעתי שפחות מתאים לי. מהשיחה עם המ"מ חזרתי לחדר מבואס ומכונס בתוך עצמי אחרי שהבנתי שלצאת מפה לא יהיה לי פשוט. השבת מפה רק התדרדרה. בשעה 18:00 נדרשתי ביחד עם כל חבריי למחלקה להגיע לרחבת הדגל על מנת לצאת לארוחת הערב של הבסיס, שהייתה מאוד מושקעת וטעימה (כן, האוכל בסיירים השתפר). רצה הגורל ואיחרתי חשעה 18:00 ולא עמדתי בזמנים של מפקד המחלקה. הגעתי ב-18:01 בהליכה, וכשהמ"מ ראה שאני ועוד כמה חברים *הולכים* חרף האיחור, הוא נתקף זעם ונתן לכל המחלקה שיחת נזיפה שהייתה לי כמו יריית חץ לתוך הלב. "לכל שבת יש מוצאי שבת", הוא אמר בתקיפות, וכל זמן שמוצא"ש מתקרב, אני כולי נתקף פחד לגמרי מה שהוא יעשה לי. אני משער שאני אקבל שעות ביציאה לקראת שישי הבא. כל שאר הארוחה עצמה הייתי מדוכדך, מהמחשבה שהמשפחה היקרה שלי מתכנסת לארוחת שישי משלה, ונהנית בלעדיי, ואני צריך להמשיך לסבול פה. הסופ"ש הזה שבר אותי נפשית מכל הבחינות, וברגע שיתחיל השבוע ביום ראשון, אני אבקש טופס 55 מהשלישות. נמאס לי. אני חייב לעשות את זה בשביל הנפש שלי ולמען השלווה הפנימית שלי, לא משנה כמה מאמינים בי המפקדים וכמה התחברתי פה לחברים. אני חשוב יותר מהם.