משתמש:נחש קטן/שופכן
השופכן (אנגלית: Ureter) הוא איבר צינורי המוביל את השתן מן הכליות לשלפוחית השתן, וממלא תפקיד מכריע בשמירה על תפקודם התקין של הכליות ועל מאזן הנוזלים בגוף.
מקור המילה מלטינית "urina", שתן.
אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באופן פיזיולוגי תקין בגוף האדם ישנם שני שופכנים, אחד לכל כליה.
השופכנים יוצאים מאזור אגן הכליה (Pelvis renalis) לאורך הדופן האחורית של הבטן ונכנסים לשלפוחית השתן דרך פתחים בחלקה האחורי.
באדם בוגר, אורכם של השופכנים בדרך כלל הוא 20–30 סנטימטרים וקוטרם נע סביב 3–4 מילימטרים.
השופכנים מורכבים משלוש שכבות של רקמה:
Mucosa (רירית) - השכבה הפנימית ביותר של השופכן, מורכבת מתאי אפיתל שלפוחית (Urotelium), המצויידים באפיתליום מעבר שעמיד יותר המאפשר מתיחה בזמן שהשתן עובר בשופכן.
Muscularis - השכבה האמצעית, המורכבת משתי תת שכבות של סיבי שריר חלק, בואפן שבו השכבה הפנימית עשוייה משריר טבעתי והחיצונית משריר אורך. שכבה שרירית זו יוצרת גלים פריסטלטיים המניעים את השתן דרך השופכן אל השפוחית.
Adventitia - השכבה החיצונית ביותר, המורכבת מרקמת חיבור סיבית המספקת תמיכה מבנית ומעגנת את השופכן לרקמות שמסביב.
פיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפקידו העיקרי של השופכן הוא להעביר שתן מהכליות לשלפוחית השתן לצורך אחסון ובסופו של דבר הפרשה מהגוף. תהליך זה כולל מספר שלבים מרכזיים:
היווצרות שתן: בתוך הכליות, שתן מיוצר באופן רציף בתהליך של סינון, ספיגה מחדש והפרשה בנפרונים - היחידות התפקודיות של הכליות. השתן המתקבל זורם לאגן הכליה, שם הוא נאסף לפני הכניסה לשופכנים.
פריסטלטיקה: ברגע שהשתן עובר לשופכנים, התכווצויות קצביות של סיבי השריר החלק בדפנות השופכן יוצרים גלים פריסטלטיים. גלים אלו עוזרים לשתן לנוע כלפי מטה דרך השופכנים, לכיוון שלפוחית השתן.
אחסון שלפוחית השתן: כאשר השתן נכנס לשלפוחית השתן, הוא מאוחסן באופן זמני עד להוצאתו מהגוף בזמן מתן שתן. בנקודות החיבור של השופכן לשלפוחית השתן ישנם שסתומים מיוחדים המכונים "המסתמים ureterovesical המונעים זרימה לאחור של שתן משלפוחית השתן לתוך השופכנים.
הטלת שתן: כאשר שלפוחית השתן מלאה מספיק, תחושת מלאות השלפוחית מפעילה את רפלקס ההפקה, ומאותתת לשלפוחית השתן להתכווץ ולהוציא שתן דרך השופכה. השופכנים נשארים סגורים במהלך מתן שתן כדי למנוע ריפלוקס שתן לתוך הכליות.
משמעות קלינית:
להפרעות או חריגות המשפיעות על השופכנים יכולות להיות השלכות משמעותיות על תפקוד השתן ועל הבריאות הכללית. כמה מצבים נפוצים הקשורים לשופכנים כוללים:
חסימה של השופכן: חסימה של השופכן עקב אבנים בכליות, גידולים או הפרעות מבניות עלולה לפגוע בזרימת השתן, מה שמוביל לכאב, דלקות בדרכי השתן ונזק לכליות אם לא מטופל.
ריפלוקס השופכן: ריפלוקס שופכין מתרחש כאשר השתן זורם לאחור משלפוחית השתן אל השופכנים, מה שעלול לגרום לזיהומים חוזרים בדרכי השתן ולנזק לכליות לאורך זמן.
היצרות השופכה: היצרות של השופכן, לעתים קרובות עקב צלקות או דלקת, עלולה לחסום את זרימת השתן ולהוביל לאצירת שתן והפרעה בתפקוד הכליות.
פגיעה בשופכה: טראומה או הליכים כירורגיים המערבים את הבטן או האגן עלולים לגרום לפציעה בשופכה, הדורשת התערבות רפואית מהירה כדי לתקן את הנזק ולהחזיר את תפקוד השתן.
טכניקות אבחון:
ניתן להשתמש במספר שיטות הדמיה כדי להעריך את המבנה והתפקוד של השופכנים, כולל:
אולטרסאונד: טכניקת הדמיה לא פולשנית המשמשת לחזות הכליות, השופכנים ושלפוחית השתן כדי לזהות חריגות כמו אבנים או חסימה.
Pielogram תוך ורידי (IVP): הליך רדיוגרפי הכולל הזרקת צבע ניגודי לווריד כדי להדגיש את מבני דרכי השתן בתמונות רנטגן, מה שמקל על האבחנה של חסימות השופכה או חריגות אחרות.
טומוגרפיה ממוחשבת (CT) אורוגרפיה: סריקת CT בשילוב עם צבע ניגוד תוך ורידי כדי לספק תמונות תלת מימדיות מפורטות של דרכי השתן, שימושיות לזיהוי אבנים, גידולים או מומים אחרים בשופכה.
ציסטוסקופיה: הליך פולשני הכולל החדרת היקף גמיש או נוקשה דרך השופכה לתוך שלפוחית השתן, המאפשר הדמיה ישירה של פתחי השופכן ורירית שלפוחית השתן כדי להעריך אם יש חריגות או לבצע התערבויות.