משתמש:מוכני/תקפו כהן
מהלך הסוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב המנונא מביא את המשנה הבאה בשביל להוכיח דין מסויים לגבי קדושת ממון המוטל בספק[1]: ”ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראיה ותני עלה אסורים בגיזה ובעבודה”. לצורך כך הוא מניח שבמקרה שהכהן תוקף בהמה שהיא ספק בכור לא מוציאים אותה ממנו, וטענתו היא שזהו הגורם לכך שההתייחסות לבהמה היא כקדושה. רבה חולק על רב המנונא ואומר לו שאם הכהן תקף מוציאים את הבהמה ממנו, אלא שההתייחסות אל הבהמה כקדושה לא מושפעת מהשאלה האם מוציאים אותה מהתוקף.
לאחר מכן רב חנניה מביא ברייתא המסייעת לדעת רבה לפיה מוציאים את הבהמה מיד התוקף: ”הספיקות נכנסין לדיר להתעשר[2]”, הטיעון שלו הוא שאם ההתייחסות לבהמה לא הייתה כממון של הבעלים באופן מוחלט לא ניתן היה לעשר איתה. בהמשך הגמרא מסבירה שהברייתא הזו לא מדברת כלל על ספק בכור, אלא על טלה שפדו בו ספק פטר חמור.
שיטת רוב הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב הראשונים פסקו את ההלכה כדעת רבה, שתקפו כהן מוציאים מידו[3]. אמנם, ישנן סוגיות במקומות אחרים בש"ס מהן נשמע שלא מוציאים ממון מיד התוקף[4], סוגיות אלו גרמו להם להציב סייגים לדין זה:
- תפיסה מועילה אם התופס טוען שהוא יודע באופן וודאי שהממון שייך לו (טענת ברי)[5].
- תפיסה לא מועילה אם הספק לא עתיד להתברר אף פעם, לעומת זאת אם יש אפשרות שהספק יתברר בעתיד התפיסה מועילה[6][7].
- כאשר יש ספק שבו יש שני עדים לכל צד לא מוציאים ממון מידי מי שתפס אותו, ההסבר לכך הוא שיש לטובתו שני עדים ובית הדין יכול לסמוך עליהם ולומר שהממון אכן של התופס[8].
- תפיסה לא מועילה רק אם היא נעשית ללא רשות הבעלים. לעומת זאת, אם היא נעשית ברשותו[9] התפיסה מועילה והממון נשאר אצל התופס[10].
שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
תירוץ הרשב"א[עריכת קוד מקור | עריכה]
הראשון שהתייחס לנושא הוא הרשב"א[11], הוא כותב שאכן נראה לו שההכלה היא שמוציאים מיד התוקף, אלא שהוא מעוניין לתרץ גם את דברי הרמב"ם. בתירוצו הוא עונה על שתי שאלות: א. איך דברי הרמב"ם לא נמצאים בסתירה עם הגמרא? ב. למה הרמב"ם פסק כמו שפסק?
איך הרמב"ם מסתדר עם הגמרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרשב"א מסביר שהרמב"ם הבין שכוונתו של רבה היא לא לומר שמוציאים מיד התוקף, אלא רק לנתק את הקשר בין הדין הזה, לבין הדין של קדושת הבהמה, וכל טיעונו הוא שגם אם נאמר שתקפו כהן מוציאים מידו עדיין הבהמה תהיה קדושה. כעת, כיוון שמדובר במחלוקת בין רב המנונא לרב חנניה[12], הרי שאין מניעה לפסוק כשיטת רב המננוא. אמנם רב חנניה הביא סיוע לשיטתו, אבל רב המנונא ידחה אותו ויאמר שבעוד בברייתא מדובר על פדיון ספק פטר חמור בו יש לבעלים חזקה ודאית בבהמה[א], חזקה שעל בסיסה ניתן להתייחס לבהמה כשייכת לבעליה המקורי. הרי שבמקרה של בכור אין הדבר כן, כיוון שבו הספק נוצר בלידת הבהמה ולכן אין לבעלים חזקה ודאית בבהמה בשום שלב ולא ניתן להוציא את הבהמה מהתוקף.
למה הרמב"ם פסק ככה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרשב"א מביא שני מניעים שלדעתו הביאו את הרמב"ם לפסוק כמו שפסק:
א. לשון הברייתא ”המוציא מחבירו עליו הראיה” מורה על כך שלא ניתן להוציא מיד האדם שמחזיק ברגע זה באותו החפץ, ההוכחה שלו לכך היא שכאשר הדין הזה מובא במקום אחר[13] הגמרא מבינה ממנו שהאדם שמחזיק בכסף זוכה בו גם אם לו הוא בעליו המקורי.
ב. כיוון שמדובר במחלוקת אמוראים שלא ניתן להכריע בה ומדובר בספק, לא מוציאים בספק ממון מיד מי שמוחזק בו.
- ^ הגמרא לפני כן עוסקת במקרה של שני אנשים שמחזיקים בטלית ורבים עליה, ברור לה שאם אחד מהם משך את הטלית בכח מיד חברו והלה שתק המושך זוכה בטלית, היא מסתפקת מה הדין במקרה שאחד האנשים הקדיש את הטלית וחברו שתק, רב המנונא מנסה להוכיח שהדין הוא שהיא קדושה.
- ^ במעשר בהמה.
- ^ פסקי הרא"ש בבא מציעא פרק א' סימן י"ג, חידושי הרמב"ן בבא מציעא דף ו' עמוד א', נימוקי יוסף בבא מציעא דף ג' עמוד א' בדפי הרי"ף.
- ^ סוגיית מרחץ במסכת בבא בתרא דף ק"ה עמוד א', סוגיית שניים חתומים על שטר במסכת כתובות דף י"ט עמוד ב' וסוגיית תפיסת כתובה במסכת כתובות דף ט"ז עמוד ב'.
- ^ פסקי הרא"ש בבא מציעא פרק א' סימן י"ג.
- ^ כיוון שהממון יכול לחזור לבעליו האמיתי אם הספק יתברר.
- ^ חידושי הרמב"ן בבא מציעא דף ו' עמוד א', נימוקי יוסף בבא מציעא דף ג' עמוד א' בדפי הרי"ף.
- ^ נימוקי יוסף בבא מציעא דף ג' עמוד א' בדפי הרי"ף.
- ^ כמו במקרה של מרחץ בו השוכר נכנס עוד לפני שהיה ספק על החודש.
- ^ תוספות על בבא מציעא דף ו' עמוד ב', ד"ה 'פוטר עצמו בממונו של כהן'.
- ^ שו"ת הרשב"א חלק א', סימן שי"א.
- ^ אצל הרשב"א הוא מכונה רב חיננא.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ו, עמוד ב' מובאת ברייתא המדברת על מקרה בו יש ספק אם בהמה שאדם מכר לטבח הייתה טרפה בשעת המכירה או אחריה, הברייתא אומרת שכשיש ספק ולא ניתן להכריע הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה.
- ^ הכבש בטוח היה שלו לפני שפדו איתו ספק פטר חמור.