משתמש:לעג לרש/ארגז חול/פינושה
אוגוסטו חוסה ראמון פינושה אוגארטה (Augusto José Ramón Pinochet Ugarte; בספרדית הוגים את שמו "פינוצ'ט"; 25 בנובמבר 1915 - 10 בדצמבר 2006) היה גנרל בצבא צ 'ילה, אשר עלה לשלטון בהפיכה צבאית ב-11 בספטמבר 1973, בתמיכת ארצות הברית. בין השאר, היה המפקד העליון של צבא צ'ילה בין 1973 ל-1998, נשיא ממשלת החונטה של צ'ילה בין 1973 ל-1974, ונשיא הרפובליקה מ-1974, עד שהחזיר את הדמוקרטיה על כנה בשנת 1990.
בתחילת 1972, מונה פינושה להיות ראש הצבא. באוגוסט 1973, הוא מונה להיות המפקד העליון של צבא צ 'ילה על ידי הנשיא סלוודור איינדה. ב-11 בספטמבר 1973, הוביל פינושה הפיכה אשר שמה קץ לממשלת איינדה הדמוקרטית. בחודש דצמבר 1974, החונטה הצבאית מינתה את פינושה לנשיא בעזרת צו משותף, אליו התנגד הגנרל גוסטבו ליי מחיל האוויר הצ'יליאני. מתחילת כהונתה, הממשלה נקטה יד קשה נגד מתנגדיה הפוליטיים. על פי דיווחים שונים, 1,200-3,200 בני אדם נהרגו, 80,000 נכלאו, ועד 30,000 עונו על ידי משטרו של פינושה, כולל נשים וילדים. בספרו "העריצים: 2500 שנה של כוח מוחלט ושחיתות" , מעריך פרופסור קלייב פוס כי כ-1500 צ'יליאנים נהרגו או נעלמו תחת משטר זה. עוד כ-200,000 אנשים יצאו לגלות, במיוחד בארגנטינה ובפרו, והגישו בקשה למקלט מדיני או קיבלו הכשרת גרילה נוספת במחנות בקובה, במזרח גרמניה ובמקומות אחרים; עם זאת, מספר אנשי מפתח היו תחת מעקב אף בגלות המשטרה החשאית (ה-DINA), במסגרת מבצע קונדור, שהיה מאמץ משותף של משטרים דיקטטורים בדרום אמריקה לרדוף ולחסל מתנגדי משטר.
הממשלה החדשה אף יישמה רפורמות כלכליות, ביניהן הפרטה של תעשיות ממשלתיות וביטול מוסדות רווחה רבים בבעלות המדינה. רפורמות אלה היוו חלק ממה שנקרא "הנס של צ 'ילה", אך במקביל הגדילו באופן משמעותי את חוסר השוויון הכלכלי במדינה. יש המייחסים את ההשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי ב-1982 דווקא למדיניות זו. המדיניות הכלכלית של פינושה נמשכה ואף הוקצנה על ידי ממשלות צ'ילה גם לאחר שירד מהשלטון ב-1990.
לנשיאות של פינושה ניתן תוקף חוקי במשאל עם שנוי במחלוקת ב-1980, שהביא לאישור חוקה חדשה, שנכתבה על ידי ועדה במינוי הממשלה. משאל עם נוסף ב-1988 (בו 56% הצביעו נגד המשך נשיאותו של פינושה) הוביל לבחירות דמוקרטיות לנשיאות ולפרלמנט. לאחר שויתר על השלטון ב-1990, פינושה המשיך לכהן כראש צבא צ'ילה עד ה-10 למרס 1998, אז פרש והמשיך לכהן כסנאטור לכל החיים, בהתאם לחוקת 1980. בשנת 2004, השופט הצ'יליאני חוזה גוזמן טאפיה קבע כי פינושה כשיר לעמוד לדין, ושם אותו במעצר בית. בעת פטירתו ב-10 לדצמבר 2006, עדיין עמדו נגדו בצ'ילה כ-300 אישומים פליליים, בגין הפרות זכויות אדם, עבירות מס ועבירות מעילה, בתקופת משטרו ואף לאחר מכן. פינושה נאשם בכך שצבר כ-28 מיליון דולר באופן בלתי חוקי בזמן שהיה שליט צ'ילה.
פינושה היה דמות שנויה במחלוקת, הן בצ'ילה והן בארצות אחרות. אנשי שמאל ומרכז רבים התנגדו בחריפות למדיניותו ולהפרות זכויות האדם הרבות שבוצעו תחת ידו, וטענו שפעל לקידום האינטרסים של האליטות; עם זאת, אנשי ימין רבים ראו אותו כחוד החנית נגד המרקסיזם והאמינו שהוביל את צ'ילה להיות אחת מהמדינות המשגשגות והמפותחות ביותר בבאמריקה הלטינית.
חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פינושה נולד בואלפאראיסו, צ'ילה, ב-25 בנובמבר 1915. הוריו היו אוגוסטו פינושה וורה, צאצא של מהגר ברטוני מלאמבאל; ואוולינה אוגארטה מרטינז, ממוצא באסקי. הוא למד בבית הספר בואלאפאראיסו, ואז בבית הספר הצבאי בסנטיאגו, אליו נכנס ב-1931. לאחר 4 שנות לימוד, ב-1935 הוא סיים בדרגת סגן משנה בחיל הרגלים. בחודש ספטמבר 1937, הוא הוצב בגדוד "צ'אקאבוקו" בקונספסיון. כעבור שנתיים, בשנת 1939, הוא עבר לגדוד "מאיפו" בגדוד, שהוצב בואלפאראיסו. הוא חזר לבית הספר של חיל הרגלים בשנת 1940. ב-30 בינואר 1943 הוא נשא לאישה את לוסיה היריאט רודריגס, עמההיו לו חמישה ילדים: שלוש בנות (אינס לוסיה, מריה ורוניקה, ז'קלין מארי) ושני בנים (אוגוסטו אוסבלדו ומרקו אנטוניו).
בסוף 1945, הוא הוצב בגדוד "קאראמפאינגה" בצפון העיר איקיקה. שלוש שנים מאוחר יותר החל לימודיו באקדמיה הצבאית, אך נאלץ לדחות את לימודיו כיוון שבתור הקצין הצעיר ביותר, היה עליו לבצע משימת שירות (???) באיזור הפחם של לוטה. בשנה שלאחר מכן הוא חזר ללימודיו באקדמיה, בשנת 1951 הוא סיים את לימודיו, הוא חזר ללמד בבית הספר הצבאי. במקביל, עבד כעוזר בהוראה באקדמיה הצבאית, ולימד גיאוגרפיה הבאית וגיאופוליטיקה. בנוסף לכך, היה פעיל כעורך המגזין "סיין אגילאס" ("מאה נשרים"). בתחילת שנת 1953, בדרגת סרן, נשלח לשנתיים לגדוד "רנקאגואה" באפריקה. בעת שהיה שם, התמנה לפרופסור באקדמיה הצבאית של צ'ילה, וחזר לסנטיאגו לכהן במשרה זו.
בשנת 1956, פינושה וקבוצה של קצינים צעירים נבחרו לשתף פעולה עם ארגונה של אקדמיה צבאית באקוודור בקיטו, מה שאילץ אותו להשהות את לימודי המשפטים שלו. הוא נשאר במשימה בקיטו במשך שלוש וחצי שנים. בזמן זה הקדיש עצמו ללימוד גיאופוליטיקה, גיאוגרפיה צבאית ומודיעין. לאחרונה נטען כי בזמן שהותו בקיטו, לפינושה היה רומן עם פיאדד נואה, ונולד לו בן בשם חואן.
בסוף 1959, חזר פינושה לצ'ילה ונשלח למטה הכללי של הדיוויזיה הראשונה, שמוקמה באנטופגאסטה. בשנה שלאחר מכן, הוא מונה למפקד גדוד "אזמרלדה". בשל הצלחתו בתפקיד זה, הוא מונה להיות המשנה למנהל האקדמיה הצבאית בשנת 1963. בשנת 1968 התמנה לראש (???) הדיוויזיה השניה בסנטיאגו, ובסוף אותה שנה, הועלה לדרגת תת-אלוף (???) ומפקד הדיוויזיה השישית, שהיתה מוצבת באיקיקה. בתפקיד זה, הוא אף היה אחראי על מחוז טאראפקה.
בינואר 1971, פינושה התקדם להיות Division General, ונקרא המפקד הכללי של חיל המצב בסנטיאגו (???). בתחילת 1972, מונה להיות מפקד הצבא (???). עם התגברות הסכסוכים הפנימיים בצ'ילה, ולאחר שגנרל פראטס התפטר מתפקידו, מונה פינושה להיות המפקד העליון של צבא צ'ילה ב-23 באוגוסט, 1973, על ידי הנשיא סלוודור איינדה, רק יום לאחר שהבית התחתון בקונגרס בצ'ילה העביר החלטה הקובעת כי הממשלה לא מכבדת את החוקה. פחות מחודש לאחר מכן, צבא צ'ילה הדיח את איינדה.
ההפיכה הצבאית של 1973[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 לספטמבר 1973, הכוחות המזוינים של צ'ילה (הצבא, חיל הים, חיל האוויר ומשטרה הלאומית, הקרביניירוס) הפילו את ממשלת איינדה בהפיכה צבאית, אשר במהלכה הארמון הנשיאותי, לה מונדה, הופגז וגרם למותו של איינדה. סיבת מותו שנויה במחלוקת.
בספר זכרונותיו, אישר פינושה שהוא מנהיג הקושרים בהפיכה הצבאית, והשתמש במעמדו כמפקד העליון של הצבא כדי לתאם את תוכנית מרחיקת לכת עם שתי זרועות אחרות של הצבא ועם המשטרה הלאומית. בשנים מאוחרות יותר, עם זאת, גורמים צבאיים בכירים טענו שפינושה הפך מעורב בעל כורחו מספר ימים בלבד לפני שההפיכה היתה מתוכננת, ובעיקר שיתף פעולה עם גופים אחרים (בעיקר עם חיל הים, תחת מרינו).
בחודשים לאחר ההפיכה, החונטה, בשיתוף פעולה עם ההיסטוריון גונזלו ויאל ועם האדמירל פטריסיו קרוואחאל, פרסמו ספר בשם "אל ליברו בלאנקו דל קמביו דה גוביירנו אן צ'ילה" (הידוע בשם "אל ליברו בלנקו", "הספר הלבן של השינוי בממשלה בצ'ילה"), בו הם מנסים להצדיק את ההפיכה בכך שהם בפועל העריכו שממשלה איינדה עצמה ו/או משתפי פעולה עימה מתכננים הפיכה משל עצמם (כביכול תכנית זטא, או תכנית Z). סוכנויות הביון של ארצות הברית העריכו שתכנית זו היא תעמולה בלבד.
העיתונאי הקנדי ז'אן שרפנטייה מה"טלויסיון דה רדיו-קנדה" היה לעיתונאי הזר הראשון שראיין את פינושה לאחר ההפיכה.
התמיכה האמריקאית בהפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארה"ב סיפקה תמיכה כלכלית במשטר הצבאי לאחר ההפיכה, על אף שביקרה אותו בפומבי. מסמך שפורסם על ידי ה-CIA האמריקאי ב-2000, בשם "פעילויות ה-CIA בצ'ילה", מגלה כי ה-CIA תמך באופן פעיל בחונטה הצבאית לאחר הפלת איינדה, וכרת חוזי שכר עם רבים מהקצינים של פינושה, על אף שלגבי חלק מהם היה ידוע שהיו מעורבים בהפרות זכויות אדם.
החונטה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
חונטה צבאית הוקמה מיד לאחר ההפיכה, והורכבה מהגנרל פינושה, שייצג את הצבא, אדמירל חוזה טוריביו מרינו, שייצג את חיל הים, גנרל גוסטאבו לאי, שייצג את חיל הוויר, וגנרל סזר מנדוסה, שייצא את המשטרה הלאומית, הקרביניירוס. עם הקמתה, החונטה תפקדה הן כרשות המבצעת והן כרשות המחוקקת של המדינה, השעתה על החוקה ואת הקונגרס, הטילה צנזורה חמורה וסגר, הוציאה מחוץ לחוק את כל המפלגות ועצרה את כל הפעילויות הפוליטיות. החונטה הצבאית החזיקה בתפקידה עד ל-17 בדצמבר 1974, ואחריה היא נשארה אך וכך כגוף מחוקק, כאשר הסמכויות הביצועיות הועברו לפינושה עצמו בתור הנשיא.
נשיאות צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברי החונטה תכננו במקור שתפקיד הנשיא עבור רוטציה בין המפקדים של ארבעת ענפי הכוחות המזוינים. אך פינושה חיזק את מעמדו, בתחילה בתור יושב הראש היחיד של החונטה הצבאית, ולאחר מכן כשקרא לעצמו "הנשיא העליון של המדינה" (הנשיא הזמני דה-פקטו) ב-27 ביוני 1974. הוא שינה באופן רשמי את התואר שלו ל"נשיא" ב-17 בדצמבר 1974. גנרל לאי, שעמד בראש חיל האוויר, הפך בהדגרה למתנגד של המדיניות של פינושה ונאלץ לפרוש ב-24 ביולי 1978, לאחר שסתר את דבריו של פינושה בקשר למשאל עם באותה השנה. הוא הוחלף על ידי הגנרל פרננדו מתאי. פינושה ארגן משאל עם ב-11 בספטמבר 1980. העם התבקש לאשרר חוקה חדשה, שתחליף את החוקה מ-1925, שנכתבה בזמן נשיאותו של ארתורו אלסנדרי. החוקה החדשה, שנכתבה בחלקה על ידי חיימה גוסמן, יועץ קרוב של פינושה ולימים המייסד של המפלגה הימנית UDI, נתנה לתפקיד נשיא הרפובליקה, אותו מילא פינושה, כח רב. החוקה הקימה מספר ארגונים חדשים, כמו בית הדין החוקתי, וה-COSENA (מועצת הבטחון הלאומי) השנוי במחלוקת. כמו כן, הוחלט על תקופת נשיאות בת 8 שנים, ועל בחירות נשיאותיות ב-1988, בהן מועמד יחיד, הממונה על ידי החונטה הצבאית, יובא לאישור או לדחייה לתקופה נוספת בת 8 שנים. משאל העם ב-1980 אושר על ידי 67.04% אל מול 30.19%, על אף שהאופוזיציה, בראשות הנשיא לשעבר אדוארדו פריי מונטאלבה, הלינה על אי-סדרים רבים, וטענו שהתוצאות הסופיות לא עולות בקנה אחד עם המספרים האמיתיים. התנגדות אחת היתה שמצביעים יכלו לבחור רק באמצעות תעודות זהות, ללא מסמכים רשמיים, וסומנו רק באמצעות דיו על האגודל, שירד מהר מאוד, ואפשר לזייף את התוצאות בקלות. הביקורות הללו נדחו על ידי ועדת הבחירות (??? Scrunity Association), והחוקה אושרה ב-21 באוקטובר 1980, ונכנסה לתוקפה ב-11 למרץ, 1981. פינושה הוחלף כנשיא החונטה באותו יום על ידי אדמירל מרינו.
בפעולה צבאית מאסיבית, כוחות בטחון שכללו כ-2000 חיילים נפרשו בהרי נלטומה, שם הם השמידו שני בסיסי MIR, החרימו מצבורי תחמושת והרכו מספר לוחמי גרילה.
בדו"ח מ-1985, הועדה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם (ה-IACHR) קבעה כי היא מקווה כי "המקרה שלפנינו יוביל לזיהוי ולעונש של האנשים המעורבים בביצוע מעשה כה חמור". בסופו של דבר, 6 חברים במשטרה החשאית נשפטו למאסר עולם.
ב-1986, כוחות בטחון גילו 80 טון של נשק בנמל הדיג בקאריסאל באחו, שהוברח לתוך המדינה על ידי "החזית הפטריוטית של מנואל רודריגז" (FPMR), שנוסד ב-1983 כזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית, שכעת הוצאה מחוץ לחוק. המשלוח בקאריסאל באחו כלל חומרי נפץ מסוג C-4, RPG-7 ומשגרי טילי לאו M72, וכמו כן יותר מ-3000 רובי M-16. על המבצע פיקח המודיעין הקובני, וכלל את מזרח גרמניה ואת האיחוד הסובייטי.
בספטמבר, נשק מאותו המקור היה בשימוש בנסיון התנקשות כושל בפינושה על ידי ה-FMRP. חמישה משומרי ראשו של פינושה נהרגו במתקפת פתע. על אף שטיל נורה על מכוניתו של פינושה, שהיתה חסינה לכדורים, היא לא התפוצצה ופינושה נפצע פצעים קלים בלבד, והצליח להימלט.
האשמות בפאשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
משטרו של פינושה אופיין כמשטר פאשיסטי. עם זאת, בחוגים אקדמיים, פינושה ומשטרו לרוב לא נכללים תחת הגדרת פאשיזם.
רוג'ר גריפין כלל את פינושה בקבוצה של עריצים פסאודו-פופוליסטיים הנבדלים מפאשיזם, וכוללים את היטלר (עד גבול מסוים, מכיוון שפינושה לא היה אלים בצורה קיצונית), סדאם חוסיין, ניקולא צ'אושסקו, פול פוט, סוהרטו ופרדיננד מרקוס. הוא טוען כי משטרים כאלה ראויים לסיווג כפופוליסטיים ואולטרא-לאומניים, אך הם חסרים את אלמנט התחייה הלאומית הדרוש כדי להתאימם למודל האולטרא-נציונליזם הפאלינגנטי. לעומתו, רוברט פקסטון השווה את משטרו של פינושה למשטרו של מובוטו ססה סקו בזאיר, וטען שלשתיהן חסרה היתה תמיכה עממית מספקת ויכולת להתרחב. הוא טען בנוסף, כי לו פינושה היה מנסה להקים פאשיזם אמיתי, המשטר היה מופל, או לכל הפחות היו נדרשים שינויים בקשר בינו לבין ארצות הברית. אנה סנטו בול גם נמנעה מלהגדיר את פינושה כפאשיסט, אם כי היא טענה שמשטרו שייך לזרם אנטי-קומוניסטי של תקופת המלחמה הקרה, ששילב אלמנטים ניאו-פאשיסטים באופן טבעי.
בספר "פאשיזם עולמי: אנציקלופדיה היסטורית" מצוין כי:
- על אף שהיה בעל מאפיינים ריכוזיים ודיקטטורים, התמיכה של פינושה במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית והמנעותו מתמיכה בעסקים בבעלות המדינה הבדילו אותו מפאשיסטים קלאסיים.
השקפה זו נדחתה בעקיפין על ידי אלה הטוענים כי כלכלת צ'ילה החלה לפרוח רק כאשר פינושה אימץ מדיניות כלכלית תאגידית, לעומת מדיניות ניאו-ליברלית, על פי אסכולת שיקגו (ציטוט).
נשיאות צ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פינושה תפס את השלטון ב-11 בספטמבר 1973 בהפיכה צבאית אלימה שבה הודח ונרצח סלוודור איינדה, הנשיא הסוציאליסטי הראשון שנבחר לכהונה בצ'ילה. ההפיכה באה אחרי תקופה ממושכת של חוסר יציבות כלכלית וחברתית, מהומות ושביתות אלימות, ושמה קץ לתקופה ממושכת של מתיחות ביחסי המדינה עם ארצות הברית, אשר חששה מהשתלטות קומוניסטית על צ'ילה. מפרטים שנודעו בשלב מאוחר יותר התברר כי ממשל ניקסון, שהיה באותה עת נשיא ארצות הברית, היה מעורב באופן פעיל בהדחתו של איינדה ובמימון השביתות.
מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 בספטמבר 1973, הסתער צבא צ'ילה בהנהגת פינושה על הארמון הנשיאותי ותפס את השלטון מידיו של הנשיא איינדה, אשר נמצא מת זמן קצר לאחר מכן. משטר החונטה שפינושה בראשו השעה מיד את החוקה, חירויות האזרח וזכויות האדם בצ'ילה, פיזר את הקונגרס, השליט צנזורה חריפה, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל שהיוו את בסיס הקואליציה של איינדה, ועצר כל פעילות פוליטית. בנוסף, נפתח מסע של טרור כנגד יריבים מן השמאל. על פי דו"ח של ועדת חקירה מיוחדת בראשות הבישוף סרג'ו וואלך אשר התפרסם ב-2004, הוצאו להורג או "נעלמו" במהלך הרדיפה הפוליטית כ-3,000 אזרחים צ'יליאנים וכ-27,000 נאסרו ובמקרים רבים אף עונו. רבים גלו מצ'ילה לארצות חוץ, במיוחד לארגנטינה, אולם נרדפו גם שם על ידי סוכנים של המשטרה החשאית (ה-DINA). ביוני 1974 מונה פינושה לנשיא צ'ילה.
מדיניותו הכלכלית של פינושה עמדה בניגוד חריף למדיניותו של איינדה. בעוד שאיינדה נקט מדיניות סוציאליסטית מובהקת ובכלל זה הלאמת חלק ניכר מאמצעי הייצור (למשל, מכרות הנחושת), פינושה יישם מדיניות כלכלית נאו-ליברלית במדינה, החל משנת 1975. לשם השגת מטרותיו, ביטל פינושה את שכר המינימום ואת הזכות לאיגוד מקצועי, הפריט את קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחית מיסים על רווחים ועל הון. כלכלנים שמרניים מבית מדרשו של מילטון פרידמן מייחסים את הצמיחה הכלכלית המהירה של צ'ילה שנמשכה עד לשנות התשעים לצעדיו של פינושה. עם זאת, המבקרים מדיניות זו טוענים שהיא היטיבה עם השכבות העשירות ופגעה במעמדות הנמוכים ובמעמד הביניים. בתקופת שלטונו נרצחו מסיבות פוליטיות כ-3,000 אנשים. בין הנרצחים היה גם הזמר והמלחין הסוציאליסט ויקטור חרה (jara), שנרצח באצטדיון הלאומי בעיר הבירה סנטיאגו דה צ'ילה. קארה חויב לנגן בפני הקהל העצום של האסורים באצטדיון. במהלך הנגינה שברו הקלגסים את אצבעותיו וחייבו אותו להמשיך לנגן עם אצבעותיו השבורות. שיטות הוצאות להורג נוספות שהיו בצ'ילה של פינושה הייתה זריקת האסירים ממטוסים.
ההפסד והפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1980 נכנסה לתוקף חוקה חדשה, שקבעה שבשנת 1988 יתקיים משאל עם על כהונת הנשיא, שבו יתמודד מועמד אחד בלבד, ולאחריו יועבר השלטון בצ'ילה מידי החונטה הצבאית בראשות פינושה לידיים אזרחיות. פינושה הפסיד במשאל העם, ואחריו התקיימו ב-1989 בחירות חופשיות לנשיאות. ב-1990 העביר פינושה את כהונת הנשיא ליורשו, אולם שמר לעצמו את תפקיד המפקד העליון של הצבא. ב-1998 פרש פינושה מהצבא, ומונה לסנאט הצ'ילאני במינוי מיוחד לכל החיים, על פי החוקה שהוא עצמו חוקק.
המעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 1998, בעודו מבקר בלונדון, נעצר פינושה בן ה-82 על פי צו מעצר שהוציא נגדו השופט החוקר הספרדי בלתאסאר גארסון. פינושה הושם במעצר בית במרפאה שבה עבר ניתוח גב. האישומים נגדו כללו 94 סעיפים של עינויים נגד אזרחים ספרדים בזמן השלטון הצבאי בצ'ילה.
לאחר סחבת משפטית ממושכת, במהלכה נטען כי אין להסגיר את פינושה לספרד עקב מצבו הבריאותי המעורער, החליטה ממשלת בריטניה שלא להסגירו מטעמים הומניטריים. למרות שממשלת צ'ילה התנגדה למעצרו בבריטניה, להסגרתו לספרד ולהעמדתו לדין, לאחר שובו למולדתו מונה שם שופט חוקר, על מנת לחקור מספר רב של אישומים פליליים נגד השליט לשעבר.
בשנת 2000 הסיר בית המשפט העליון במדינה את החסינות של פינושה, וסלל את הדרך להעמידו לדין. כתב אישום הוגש נגדו אז בגין 75 מקרי רצח וחטיפה. עם זאת, שנתיים אחר כך ביטל אותו בית משפט את ההאשמות בטענה, כי הוא חולה מכדי לעמוד לדין.
בשנים הבאות חי פינושה בצנעה כסנאטור לשעבר והמעיט בהופעות ציבוריות.
ב-17 ביולי 2006, הסיר בית המשפט העליון הצ'יליאני את חסינותו של פינושה בשל מעורבותו בפרשת שיירת המוות, ובכך הפך את פסיקתו הקודמת בעניין.[1]. ב-28 בנובמבר 2006 תבע השופט ויקטור מונטיגליו (Víctor Montiglio) את פינושה והורה על מעצרו במעצר בית.[2]
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ימים אחדים לאחר שנעצר במעצר בית, ב-3 בדצמבר 2006, אושפז פינושה בבית חולים צבאי עקב התקף לב. הוא מת ב-10 בדצמבר 2006, בגיל 91. בשנים האחרונות הדרדרה בריאותו של פינושה. במכתב שהשאיר כתב כי "היום, קרוב לסוף ימיי, ברצוני להבהיר שאיני חש מרירות כלפי אף אחד, ואני אוהב את מדינתי מעל כל דבר אחר".
לאחר מותו נערכו הן עצרות שמחה והן הפגנות אבל בסנטיאגו וברחבי צ'ילה. ממשלת צ'ילה החליטה שלא תיערך לו הלוויה ממלכתית אלא הלוויה צבאית שלה היה זכאי כגנרל בדימוס.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Corte Suprema desafuera Pinochet en caso 'caravana de la muerte', artículo del diario gratuito español 20minutos, 17 de julio de 2006.
- ^ Procesan a Pinochet y ordenan su arresto por los secuestros y homicidios de la "Caravana de la Muerte", artículo del diario gratuito español 20minutos, 28 de noviembre de 2006.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]