משתמש:הרצלייני/יוסף סופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אגרת רבי יוסף סופר (נפטר בשנת 1762 או 1763) היא אגרת המתארת את מסעו עם בני ביתו בעלייה לארץ ישראל, משלהי שנות החמישים של המאה השמונה עשרה. האגרת נכתבה לעידוד התמיכה הפיננסית ביישוב היהודי ובחיזוק העליה לארץ ישראל. באגרת מתוארים אירועים חשובים בהיסטוריה הארץ-ישראלית בפרט וקהילות ישראל בעולם בכלל.

מחבר האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' יוסף סופר, הוא רב יהודי שהתגורר בעיירה ברסטצ'קה, שבמחוז לוצק, צפונית לבראדי. במקצועו היה ר' יוסף סופר סת"ם, ונקרא על שם אומנותו "ר' יוסף סופר". הוא השתייך לחוג חסידי בראדי, שרבים מהם עלו לארץ ישראל החל מראשית שנות הארבעים עד שנות השישים של המאה השמונה עשרה.

ר' יוסף התכונן לעלות לארץ ישראל כבר בסוף שנות החמישים של המאה השמונה עשרה. סוף סוף יצא מבראדי לארץ ישראל בשנת 1758. עם זאת לא הגיע אליה תיכף, ולפועל הגיע אליה רק בסוף שנת 1760. ר' יוסף וחבורתו הינם מחלוצי העליות האשכנזיות לארץ ישראל, עוד קודם לעליית החסידים בעשרים-שלושים שנה.

תיאור נסיעתו והרפתקאותיו מתועדות ומפורטות באגרתו.

הוא רצה להמשיך לעלות לירושלים ולבקר עוד קברי צדיקים, אך לא ברור אם השלים את רצונו.

בשנת 1762 או 1763 מת בפקיעין, שם מצא את מנוחתו בבית הקברות העתיק, לא רחוק ממערת רבי שמעון בר יוחאי.

על נסיבות פטירתו מספרת האגדה:[1] "פעם אחת הגביה ספר תורה של רבי יצחק אבוהב, וראה הסופר ואמר: "צריך ליתן טלאי" ונתן טלאי, ולא הוציא שנתו, ומת בעיר פקיעין תובב"א".

האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' יוסף העלה על אגרת תיאור מפורט של דרך נסיעתו לארץ ישראל, את חבלי קליטתו בה, ואת המצב בארץ ישראל באותם זמנים. האגרת תופסת מקום חשוב בתולדות הארץ. האגרת פורסמה באותם שנים על מנת לעודד עלייה ותמיכה בישוב היהודי בארץ.

לאגרת היו מבקשים רבים, והיא נדפסה מספר פעמים, בתוך זמן קצר. נדפסה לראשונה תחת השם 'עדות ביהוסף' בשנת 1763, בבית הדפוס בפרנקפורט. תפוצת הקובץ הגיעה גם לזאלקווא שבגליציה, שבה נדפסה האגרת בשנת 1798, תחת השם הראשוני 'עדות ביהוסף'. כעבור שש שנים, בשנת 1804, נדפסה שוב האגרת בעיר לבוב, בדפוס רוזנאיס, תחת השם 'שבחי ארץ ישראל'.[2]

האגרת גם תורגמה ליידיש, התרגום הראשון של האגרת נדפס שוב בעיר פרנקפורט, בשנת 1765. משם נלקח התרגום ביידיש לקובץ 'אגרת יוסף', שנדפס בשנת 1767. ושוב נדפס בסדליקוב (אוק') 1834, תחת השם 'מעשה פון ארץ ישראל'. ושוב כמות זה האחרון בוילנה, 1845, תחת השם 'מעשה ארץ ישראל'. ושוב כמותו בוילנה 1848.

האגרת הודפסה בשתי מהדורות מדעיות:

אחת בקובץ בפני עצמו, בשם 'עדות ביהוסף', עם הקדמה וביאורים היסטוריים וטופוגרפיים מאת יצחק בן צבי, הוצאת ספרים "דרום", ירושלים תרצ"ג.

השנייה בתוך 'אגרות ארץ ישראל', מאת אברהם יערי עמודים 286-306.

סיבת כתיבת האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על נמען האגרת, מטרתה, וסיבת כתיבתה נחלקו הדיעות.

יצחק בן צבי כתב במבוא לאגרת:[3]

"אגרת או מכתב חוזר שהריץ ר' יוסף סופר מצקא שמחוז לוצק, פולין, על ידי משולחים שנסעו מארץ ישראל לארצות הגולה וחזרו על קהלות ועיירות ישראל לשם אוסף כסף לטובת הישוב הדל בארץ הקדושה".

ההשערה של יצחק בן צבי מבוססת על מה שכותב ר' יוסף סופר בסוף האגרת, "אני כתבתי כל האגרות למשולחים יפה מאד, ועשו עמי כתב וחק שיתנו לי מכל כתב ד' רייכסטאלר, והם מתפארים מאד עם הכתבים שלי, ואקוה לה' שיביאו המשולחים מעות הרבה". בן צבי פירש זאת כשכר עבודה על כל העתקה, והאגרות המדוברות היא איגרת זו עצמה. ומציין כי "כנראה, שהאגרת הזאת נועדה לשמש חומר לשדרי"ם ולמשולחים לספר על פיה את שבחי ארץ ישראל לאנשי הגולה בכלל ול"אנשי שלומנו" הצמאים לשמוע חדשות מאה"ק – בפרט".

אברהם יערי חלק על יצחק בן צבי, וסבר שהאגרת יועדה להיות אגרת משפחתית:[4]

"בן צבי במהדורתו (עדות ביהוסף עמ' 3) סובר שזו אגרת כללית שנכתבה בשכר עפ"י בקשת המשולחים לחו"ל. ולדעתי אין זו אלא אגרת פרטית שכתב לקרוביו ומיודעיו בעיר מולדתו, כפי שמעידים הרמזים שהוא מרמז בה לאגרת קודמת שכתב מקושטא בדרך עליתו".

ולהוכחת בן צבי מהאגרת כותב "ומה שהוא כותב בסוף אגרתו "אני כתבתי האגרת למשולחים יפה מאד", הוא מתכוון לאגרת ההשליחות הרשמית שנתנו פקידי כולל צפת בידי המשולחים, ושהוא הסופר כתב אותה בכתב קליגרפי יפה, דבר הנוהג באגרות שליחות בדורות רבים עד ימינו".

ומוסיף כי "בהזדמנות צאת השליחים מסר בידיהם את אגרתו הפרטית לקרוביו על מנת שהם ימסרוה או ישלחוה לידיהם, ואפשר שהם הבינו את ערכה להקלת תפקידם, פרסמוה בדפוס".

סגנון האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון התיאורים השופעים ששבאגרת מלאים ברגש וגיל, תמים ונאיבי משהו, כך הגדיר זאת יצחק בן צבי:

הספר מצטיין בתמימות סגנונו, בפשטות תאוריו ובהתפעלות של מחברו מכל מראה עיניו ומשמע אזניו בארץ הקדושה. ר' יוסף איננו, כמובן, תייר ממדרגתו של ר' בנימין מטודילא או ר' פתחיה מרגנשבורג. זהו סופר סתם, שאופקי השקפתו אינם רחבים מאלו של שאר יהודי הגיטו מהמאה הי"ח, יהודי שיראתו קודמת לחכמתו, חבתו לארץ ישראל היא תמימה ופרימיטיבית, והוא מתיחס באמון גמור ובתום לב לכל האגדות והספורים שהוא שומע מפי תושבי הארץ הקדושה. יחד עם זאת חונן המחבר בטביעת עין של תלמיד חכם ובכשרון התיאור, הוא השאיר לנו באגרתו זאת תמונה כנה ונאמנה מחיי הארץ לפני עלית החסידים תלמידי הבעש"ט לגליל, דהיינו בחלק השני של המאה הי"ח תחת שלטונו של השיך דהיר אלעומר משבט בני זידאן.

עדות ביהוסף, מבוא, עמ' 4

גם יערי הצביע על-כך, אך בסגנון שונה במקצת, בהדגשה על אהבת הארץ:

באגרת הוא מתאר – ללא סדר של מוקדם ומאוחר – את דרך עליתו והרפתקאותיו בדרך, את שהותו בקושטא, את ימי שבתו בדיר אל-קמר, בצידון ובפקיעין, את הרעשים והמגפה, ואח"כ את צפת וסביבותיה. הכל כתוב בפשטות ובתמימות ובלשון עממית מושפעת מלשון אידיש השגורה בפיו, ועם זה ניכר שמחונן הוא הכותב ביכולת תיאור ובהסתכלות חודרת, ועל הכל באהבת ארץ ישראל

אגרות ארץ ישראל

בכך מצביע יערי על דברי ר' יוסף לאנשי קושטא שביקשו ממנו שיישאר במחיצתם כמה שנים על מנת שגם הוא ישתכר מאומנותו, אומנות הסופרות, וכך ענה להם: "תמיה גדולה עליכם, על חכמים גדולים, וכי אני באתי להרויח ממון? הלא לא באתי אלא לילך לארץ ישראל הקדושה ולא לאסוף ממון".

תוכן האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיגרת מתוארת נסיעתו של ר' יוסף סופר עד הגיעו לארץ ישראל:

ר' יוסף יצא יחד עם בני ביתו מעיירתו ברסטיצקו בשנת 1758, ממנה נסע דרך העיר ברוד לוולאכיה (כיום, רומניה). באותה שעה באה אליו הידיעה על התקפה של המקום מצד הטטרים, לכך מיהר לעזוב את המקום וברח ממנה דרך העיר גאלאץ, אשר על נהר הטוא, ע"י הספינה לאיסטנבול, בירת תורכיה.

לאיסטנבול הגיע בסוף הקיץ, בחודש אלול, קודם ראש השנה של שנת תקי"ט. בהגיעו התברר לו שהוא איחר, ואין לו אפשרות לעלות על אונייה לארץ, מכיוון שאוניית עולי-הרגל היהודים הייתה נוסעת לארץ ישראל רק אחת לשנה (ובה היו נוסעים גם העולים ממזרח אירופה), בחודש אלול. עקב כך שהה באיסטנבול במשך למעלה משנה. בזמן בו שהה באיסטנבול עסק באומנותו, תיקון ספרי תורה. באיסטנבול הציעו לו אנשי הקהילה להתיישב שם כמה שנים להשתכר מאומנות הסופרות הנדרשת להם, אך ר' יוסף דוחה אותם מתוך אהבתו לארץ ישראל.

ר' יוסף ובני ביתו עזבו את איסטנבול באלול תקי"ט, בזמן המיועד לנסיעה, משם נסע לבירות שבלבנון, אליה הגיע בי' חשון תק"כ. הוא כבר החל להתכונן לנסיעה ארצה, לכיוון צפת, אך יום לפני הגעתו לחופי ארץ לבנון, ט' חשון תק"כ, התרחשה בעיר צפת רעידת אדמה שהחריבה את העיר, נהרגו בה כאלפיים איש, מאה וחמישים מתוכם יהודים.

עקב כך לא יכל להתגורר בצפת כאשר רצה, משום שהעיר נעזבה על תושביה, מפני חששם מרעידות האדמה. עוד הוא בביירות, הוא פגש שם יהודי אמיד מסביר פנים, ששמח לפגוש סופר סת"ם, והוא מציע לר' יוסף לבוא עימו לביתו בדיר אל-קומר, אזור נידח בלבנון הממוקם בין יישובי דרוזים שונים, ומביאו לשם על מנת שיכתוב ספר תורה ליהודי המקום. בשבתו בדיר אל קמר שמע ר' יוסף על הרעידת אדמה השנייה שפקדה את צפת ביום ו' כסלו תק"כ.

בעיירה זו שהה יחד עם בני ביתו במשך כל החורף, בדיר אל קמר חי על חשבון היהודי האמיד שהביאו לכתוב ספר תורה. עם סיום חתימת הספר תורה, בחודש ניסן פרצה מגיפת הדבר בכל הגליל, והגיעה עד לדיר אל קומר.

עקב המגיפה, עבר ר' יוסף עם משפחתו אחר חג הפסח 1760 לעיר צידון, שם שהה במשך כל הקיץ, בסופו של דבר המגיפה התפשטה עד לצידון, אך הוא לא נפגע ממנה. ר' יוסף שהה בצידון עד אחר חודש חשון תקכ"א (1760).

מצידון נסע באונייה לעכו, משם התהלך עם גמלים עד כפר יסיף, שבו השתקע כשנה שלמה ועסק בכתיבת ספרי תורה עד ראש השנה תקכ"ב. מכפר יסיף עלה לצפת, ומשם עבר לכפר פקיעין, גם בפקיעין עסק בתקוני ספרי תורה.

האגרת עצמה נכתבה בשנת 1762, כאשר כבר התגורר בעיר צפת.

ייחודיות האגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודיותה של האגרת מובנת, בשל כמה סיבות:

א) האגרת היא מהאגרות הראשונות של העלייה האשכנזית, בה תיאור נלהב, ודי ראשוני מהעין היהודית בת העדה האשכנזית פוגשת את יישוב הארץ על בעיותיה, ועל מעלותיה, על טובה הגשמי והרוחני. אגרת זו היא מהתקופה שקדמה לעלייה החסידית בשנת 1777.

ב) באגרת באים תיאורים חיים וראשוניים על מקומות ואירועים שהתרחשו בזמנו.

  • באגרת תיאור על הקהלה היהודית בדיר אל קומר, בה שהה במשך חצי שנה. כך גם התיאורים החיים מהכפרים: פקיעין, כפר יסיף, צפת, צידון, עכו, טבריה.

תיאורים ערים אלו הם ממה שנכח וחווה ר' יוסף בעצמו, אך מלבד זאת יש באגרת גם תיאורים מהקהילה היהודית בדמשק, עליה שמע מעדי ראיה.

  • תיאורי שתי רעידות האדמה שהיו בחורף תק"כ,[5] בט' חשון (שעלה למאה עשרים נפש), ומיד לאחריה בו' כסלו (שעלה לשבעים נפש), ולאחר מכן פרצה מגיפת הדבר. אירועים אלו תופסים מקום נכבד באגרת, בתיאורים על צפת בחורבנה.

אברהם יערי[6] מצביע על כך כי "אחד המוטיבים העיקריים באגרות ארץ ישראל מכל הדורות היא הקריאה לעליה", ומוצא זאת גם באגרת זו בדברי ר' יוסף "ומי שאומר שאינו טוב להיות בארץ ישראל בחיים, הם מוציאים לעז על ארץ ישראל כמו מרגלים". כך מאריך ר' יוסף בתיאור הארץ, את שבח פירותיה, קדושתה של הארץ. ואפילו כאשר בוכה על היסורין שבהן נקנית ארץ ישראל יש בדבריו נימה של שמחה על שסובל את יסורי ארץ ישראל ולא את יסורי הגולה. ומוסיף יערי להדגיש זאת בכך ש"כותב אגרת זו ראה בשנה הראשונה לשבתו בצפת את הרעש הכפול בצפת ואת מגפת הדבר בכל הגליל".

כאמור, בן צבי ויערי מסכימים כאחד, כי יש באגרת זו גם מן הצורך בחיזוק הישוב ותמיכה בו על-ידי נתינת כסף לעניי ארץ ישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק בן צבי, עדות ביהוסף, עם הקדמה וביאורים הסטוריים וטופוגרפיים, הוצאת ספרים "דרום", ירושלים תרצ"ג.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אהבת ציון, מאת המגיד רבי שמחה מזאלאזיץ.
  2. ^ ראה ערעור אברהם יערי על כך באגרות ארץ ישראל במקורות לאגרת מ"ה.
  3. ^ במבוא לאגרת (עדות ביהוסף, עם הקדמה וביאורים מאת יצחק בן צבי (עם הערות "נוספות" מאת יצחק מיכל רבינוביץ'), הוצאת הדרום, ירושלים תרצ"ג), עמוד 3.
  4. ^ אגרות ארץ ישראל, אברהם יערי, במקורות לאגרת מ"ה.
  5. ^ כאן גם מתבררת שנת הרעש. אם שנת תקי"ח או שנת תק"כ.
  6. ^ אגרות ארץ ישראל, עמודים 13-14.

קטגוריה:ארץ ישראל: נוסעים יהודים