משתמש:דנהבשן/טיוטה

אחוות נשים- אחיוּת

אחוות נשים- אחיוּת (באנגלית: sisterhood) היא מושג פוליטי, המהווה מרכיב מרכזי באתוס תנועת שחרור הנשים של שנות ה -60. דגש רב מושם על חשיבות הידידות, האחדות, היחידות ושיתוף הפעולה שממנה שואבות חברות הקבוצה כוח אישי. הרעיון של "אחוות האחיות" מאתגר את הפטריארכיה בשלוש דרכים: ראשית, כחלופה לסטראוטיפ השכיח של נקבות אשר מתנהגות ברוע וכוחניות אחת כלפי השנייה, זאת בשל קנאה בהצלחותיהן האחת של השנייה, בייחוד ביחסים עם גברים. שנית, הרעיון מהווה מודל מנוגד למודל הגברי הדומיננטי "המתבודד" המסתדר בכוחות עצמו כמו הדמות המופיעה בסרטי "ג'יימס בונד"/ "הסייר הבודד" ועוד גיבורי תרבות מערביים אחרים. שלישית, בניגוד ל"אחוות נשים פמיניסטית", המושג" אחוות גברים" מקושר באופן תרבותי לעתים תכופות למלחמה ("האחים בנשק"), או עם כנופיות פליליות. עבור נשים, זוהי אחווה שרעיונה הוא ליצור כוח חיובי ובונה בין נשים.

אחיוּת היא נושא פוליטי בין נשים ולא עובדה טבעית. המונח אחווה הוא בעל משמעויות ושימושים רבים בזמנים שונים. אבל אפשר להגדירה כ "מערכת יחסים של דמיון וסולידריות המאחדת נשים משום שהן חולקות את היותן נשים". החברה מלמדת נשים שהן לא מעניינות, הן אויבות "טבעיות", והן לא יכולות לסמוך זו על זו או להתחבר זו אל זו. אחוות נשים קוראת להן להתנער מדגמי המחשבה הללו על מנת להקים תנועה פמיניסטית חזקה, מאוחדת וברת קיימא. זאת על ידי למידת ערכה ומשמעותה האמיתית של אחיות המבוססת על תרגול של תשומת לב קפדנית והקשבה לקולות שונים.

"אחוות נשים" התפתחה כמודל הדומיננטי ליחסים פמיניסטיים בין נשים. מונח של סולידריות פוליטית, אחווה המדברת על אקטיביזם של נשים. המשמעות שהיא מייחסת למקורותיה והתהוותה הינה דיכוי משותף, היות הנשים קורבן משותף, רצונן להיות קהילת אינטרסים בעלת סולידריות ואקטיביזם קולקטיבי. בין אם מדובר ביחסים בין-גזעיים, בין-לאומיים, או בין-תרבותיים, מקדם האידאל את הרטוריקה של קרבת משפחה וקשרי משפחה. אחוות נשים מטרתה לאגד את כלל הנשים מעבר לגבולות הגזע והמעמד, מתייחסת לתחושה מזינה ותומכת של נאמנות בין נשים, הצומחת מתוך חוויה משותפת של דיכוי. אחוות הנשים תפסה שני כיוונים פוליטיים שונים. האחד מתייחס לנשים כייחודיות ויוצר הפרדה בין עולם הערכים הגברי, המזוהה עם המרחב הציבורי-פוליטי לבין עולם הערכים הנשי המזוהה עם הפרטי-המקומי. השני, והמאוחר יותר, רואה באחוות נשים מרכיב בפמיניזם המתבסס על הצרכים והחוויות המשותפים של נשים. כך או כך, המושג אחוות נשים חוצה את ההבדלים הגזעיים והמעמדיים, על אף שלהבדלים הללו השלכות חשובות על הסיכויים של אחוות נשים כוללת.

התפתחות היסטורית של המושג

1. "להיות אחות" (ביולוגית) - המאה ה14.
2. קהילה או קבוצה של נשים ובפרט חברה של נשים במסדר דתי.
3. סולידריות של נשים בהתבסס על תנאים חוויות ודאגות דומים- משנות ה-90 של המאה ה-16 ובמאה ה-17.
4. מושג המהווה מרכיב מרכזי באתוס תנועת שחרור הנשים - בשנות ה-60 של המאה ה-20.

היבטים בסוגיית אחוות הנשים בהסתכלות גלובלית

אחוות נשים, הינה כוח מאחד חשוב בתנועת הנשים העכשווית, המדגיש את הדמיון בין המשניות בה הן שרויות בעמדות חברתיות וכלכליות בחברה ובמשפחה. זהו מושג המחייב מאבק נגד הפטריארכיה והשוביניזם. עם זאת, נשים שחורות, היספניות, אסיאתיות ונשים ממעמד הפועלים לא מזדהות עם מושג זה בקלות כמו נשים ממעמד הביניים הלבן. באופן כללי, השתתפות בתנועות הנשים הינה מוגבלת ומובחנת גזעית ואתנית. האחיות גייסה את נאמנותן של נשים האחת לשנייה. היא נתנה צורה לחלום של שוויון אמיתי של נשים. אבל בלי מודעות פוליטית רחבה יותר כלפי המבנה החברתי ושינוי חברתי שיספק צדק חברתי לכל בני האדם, היא עלולה לגרום, באירוניה נוקבת, להפלייתן של נשים זו את זו ודחיקתן לשולי הדרך. פמיניסטיות רבות מתחו ביקורת על השימוש במונח זה. פמיניסטיות אפרו-אמריקאיות הצביעו, למשל, על הצביעות ועל חוסר הכנות של הפמיניסטיות הלבנות אשר דוגלות באהבה וסולידריות ללא תנאי בקרב כל הנשים, גם כאשר הן מימשו את זכויות הגזע והמעמד שלהן על גבן של נשים לא לבנות. על מנת שאחוות הנשים תתאפשר צריכה להתקיים "מודעות ביקורתית", שהיא ערעור על מערכות הדיכוי החברתיות וראיתן שלא כעובדה טבעית נתונה של החיים. הסתכלות כזו רואה אפשרות לשינוי חברתי בו ישנם יחסים של שוויון חברתי כולל.

המונח מתייחס למשמעות של תמיכה ושיתוף בין נשים ברחבי העולם, רשת שמתעלה על ההבדלים ביניהן. כשמדגישים דמיון בין נשים ניתן לבחור בדמיון בשני כיוונים שונים, כיוון אחד הוא שאחוות נשים היא כוח מאחד שיכול להכיל בתוכו הבדלים משמעותיים בין אישה לאישה. בכיוון השני אחוות נשים בנויה על זהות מגדרית אוניברסלית של כל הנשים כקבוצה מאוחדת ועל חוויות ותחומי עניין משותפים לנשים. על פי הכיוון השני, יתכן קושי בבניית קואליציה נשית סביב זהות אוניברסלית ומקובעת של מגדר. זאת כיוון שהנחת היסוד בהסתכלות זו על אחוות נשים, היא שהמגדר הוא הגורם המאחד המרכזי והוא עליון על גזע, השתייכות לאומית ועל שיוכים חברתיים שונים. לדוגמא, אישה המשתייכת לקבוצת מיעוט אתנית או חברתית מופלת,  בעצם שייכת לשתי קבוצות מוחלשות, קבוצתה האתנית וקבוצת הנשים. אישה חיה עם מגוון זהויות מעבר לזהות המגדרית שלה, במובן זה, זהות מגדרית אוניברסלית שתהיה תקפה לכל הנשים היא בעייתית. זאת ועוד, האמירה שנשים צריכות להתאחד למען המאבק הפמיניסטי מאחדת את הנשים על בסיס היותן ההפך מגברים. הקריאה לאיחוד הנשים על בסיס זה, מהווה בסיס לנורמליזציה של ההיררכיה הדיכוטומית בין נשים וגברים ולבינאריות המגדרית. בשם האחיוּת, פמיניסטיות מסוימות קראו ליצירת מרחבים לנשים בלבד. מרחבים לנשים בלבד הם פגיעים יותר ומונעים מנשים להתמודד עם עולמן כפי שהוא. לכל אישה מערכת יחסים עם גברים מסוימים והיא משפיעה עליהן ומושפעת מהן. יצירת מרחבים כאלה מתעלמת משונות, ממגוון ומהבנה נכונה יותר של מי הן נשים ומהם האתגרים שאיתם הן מתמודדות. נשים בקבוצות מיעוט לומדות את התרבות של קבוצות הרוב, מדברות את השפה שלהן ומאמצות את אורחות החיים שלהן. לעומת זאת אין שום דבר שמכריח נשים מקבוצת הרוב, להבין את חייהן של נשים מקבוצות מיעוט. מכאן שנוצר פער בין הנשים מקבוצת הרוב לנשים מקבוצת המיעוט שמקשה על נשים מקבוצות כוח בחברה ליצור קשרים עם נשים מרקעים אתניים אחרים. בשני הגלים של התנועה הפמיניסטית, פמיניסטיות לבנות ממעמד הביניים הסתמכו על ההכרה באחוות נשים כדי לייצר וכדי לשמר סולידריות בין נשים. הטענות שלהן על אחווה זו התבססו בעיקר על הניסיון של נשים עם דיכוי מגדרי תוך התעלמות מהבדלים בין נשים בייחוד בהקשר של גזע ומעמד. פמיניסטיות לבנות רבות התעקשו על האוניברסליות ועל החשיבות הכלל מערכתית של הפטריארכיה. עקב כך מיקמו את הנשיות כעליונה על הגזע ועל המעמד. מבקרי אחוות הנשים התייחסו לכישלון ארגוני הנשים להתייחס למספר צורות של דיכוי כמו גם הכישלון שלהן לגשר על ההבדלים בין נשים. משום כך, חוקרים רבים הפסיקו לראות את אחוות הנשים כטענה לגיטימית לסולידריות של נשים. בכך, יש לציין, החוקרים לא בחנו באופן שלם את הדרכים בהן אחוות נשים יכולה לשמש אקטיביסטיות פמיניסטיות.

בגל השלישי של הפמיניזם החלה תנועה של פמיניסטיות להתייחס להבדלים המעמדיים בתוך קהילת הנשים ולציור אקטיביזם פמיניסטי מתוך בחינת הבדלים אלו. נושאים כמו הגשמה עצמית ואינדיבידואליסטיות קראו לנשים לצאת מגבולות הבית ולהשתתף בשוק העבודה. נושאים אלו היו מרכזיים בתנועות הנשים הפופולריות, אך זרים עבור נשים שחורות והובילו נשים שחורות רבות להביע את האמונה כי תנועות הנשים נועדו לספק את צרכי ההגשמה העצמית האישית של בנות המעמד הבינוני הלבן בלבד. חלקן אף ראו כמותרות להיות עקרת בית. יחד עם זאת, הן ראו את הישגיהן של הנשים הלבנות כמושגים על חשבון השחורים, כך שאחוות הנשים כביכול, בבסיסה מתעלמת ונוטשת את הגורם לאפליה גזעית. יתר על כן, חוויות הדיכוי הגזעני גרמה לנשים שחורות להיות חשדניות כלפי נשים שזיהו עצמן כפמיניסטיות והשתמשו במונחים אישיים ואידיבידואליסטיים, והדגישו את חשיבות הזהות הקבוצתית עבור נשים שחורות. לא די בכשרון אישי, בשביל חופש מן הדיכוי. חייבת להיות פעולה משותפת, אמונה של הקבוצה ודבקות ברעיון. עבור נשים שחורות אחיוּת איננה חדשה. במשפחה המורחבת יש חשיבות רבה לקשרי הנשים, אחיוּת אצל נשים שחורות ממוסדת בכנסיות, מטופחת ומוגברת החל מהמאה התשע-עשרה. מחויבותן של נשים שחורות ללחום יחד בגזענות, הובילה נשים אלו לעתים קרובות לראות סוגיות פמיניסטיות בצורה אחרת מאחיותיהן הלבנות. בנוסף, איבה גזענית וחשדנות מערערים לעתים קרובות מדי את האפשרות לקואליציה בין נשים שחורות ולבנות. הכישלון של תנועת המאבק לזכות ההצבעה לנשים לקיים את מחויבותה אל האידאל הדמוקרטי של זכות ההצבעה לכל האזרחים הוא אחד מהמקרים המצוטטים ביותר של נשים לבנות המחויבות לשוויון גזעני. התנועה בעד זכות ההצבעה נפגעה עמוקות על ידי הפיצול שנבע מהדילמה האם זכרים שחורים צריכים לקבל את ההצבעה לפני נשים לבנות. המאבק על זכות ההצבעה של נשים נתפסה כמובנת מאליה, אך עם ההבדלים ההולכים וגדלים בין התנועות הפמיניסטיות השונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעיקר סביב נושאים כמו גזע, מעמד ובינלאומיות, הפך המושג למורכב וקונפליקטואלי. במקביל החלו להישמע קולות הטוענים כי קבוצת נשים אחת איננה יכולה להכתיב את סדר היום לכלל הנשים וכי הפמיניזם מתעלם במידה רבה מחוויותיהן של הנשים בעולם הקולוניאלי והפוסט קולוניאלי, דבר אשר פגע באינטרסים של נשים שחורות ונכשל בהערכת תנועות נשים בהקשרים מקומיים. אפליה נגד נשים שחורות על ידי נשים לבנות הובילה באופן מסורתי להתפתחות של הפרדה גזעית. מבחינה היסטורית, כמו גם כיום, נשים שחורות צריכות היו לבחור בין מחויבויותיהן לפמיניזם לבין המאבק נגד העוול הגזעני. ברור שהן קורבנות של שתי צורות הדיכוי והן זקוקות ביותר לעידוד ותמיכה בקרבות בשתי החזיתות. ההתעקשות של פמיניסטיות קיצוניות על העדיפות ההיסטורית והאוניברסליות וחשיבותו העליונה של המאבק בפטריארכיה מחייבת למעשה קבלה של מושג האחווה שממקמת את הנשיות בראש סדר היום שוב ושוב. הבחירה בין הזדהות כשחורה או נקבה היא צינור של האסטרטגיה הפטריארכלית של חלוקה מגדרית-כיבוש ולכן, היא בחירה שקרית. בדיוק כפי שהספרות המגדרית נוטה להשמיץ את הגזע, הספרות המעמדית נותנת מעט מאוד תשומת לב לנשים.

דוגמה לכך הינה קולקטיב נהר קומבהי, ארגון פמיניסטי שחור ולסבי, אשר היה פעיל בבוסטון בין השנים 1974 ל-1980. הקולקטיב הדגיש את האופנים בהם תנועת הפמיניזם הלבן לא עונה על הצרכים של קהילה זו, על כל זהויותיה. ובמהלך אותה תקופה היו מעורבות בתהליך של הגדרת הפוליטיקה הפמיניסטית השחורה. במקביל לעשיית עבודה פוליטית בתוך הקבוצות והקהילות החברתיות שלהן ובקואליציה עם ארגונים ותנועות אחרים. ההצהרה הפוליטית הכללית ביותר שלהן היא שהן מחויבות באופן פעיל למאבק נגד דיכוי גזעני, מיני, הטרוסקסואלי ומעמדי, ורואות זו כמשימה המיוחדת שלהן לפתח מודלים לשינוי חברתי היוצאים מתוך הנחה כי מערכות הדיכוי משתלבות זו בזו. סינתזה של דיכוי יוצרת את השוליות הכפולה בחייהן של נשים המשתייכות לאוכלוסיות מדוכאות. כנשים שחורות הן ראו את הפמיניזם השחור כתנועה פוליטית הגיונית שמטרתה להילחם בדיכוי נשים מכל סוגיו כלפי כל הנשים מכל המגזרים. מקור הקושי העיקרי בפעולותיהן הפוליטיות הוא שאינן ניסו להילחם בדיכוי רק בחזית אחת או אפילו שתיים, אלא במקום זאת היו מצויות בתוך טווח שלם של דיכוי. לא הייתה להן זכות גזעית, מינית, הטרוסקסואלית או מעמדית להסתמך עליה, ואף לא גישה מינימלית למשאבים ולכוח שיש לקבוצות שיש להן כל אחד מסוגי הפריבילגיות הללו. לא ניתן לזלזל בהשפעות הפסיכולוגיות הכרוכות בלהיות אישה שחורה והקשיים הנוכחיים בהכרה בתודעה הפוליטית ובפעילות פוליטית. יש ערך נמוך מאוד לרעיונות של נשים שחורות בחברה, שהיא גם גזענית וגם סקסיסטית. הן כתבו על היותן מנושלות מבחינה מהותנית ובכל רמה אחרת, ובכל זאת הרגישו את הצורך במאבק שמטרתו לשנות את מצבן של כל הנשים השחורות. התייחסותן לאחוות נשים פמיניסטית היא ליצור שוויון פמיניסטי הרואה את מיקומן של נשים באופן חוצה גזע, מעמד, מצב סוציו-אקונומי ומתייחס לכל אישה ביחס למיקומה העצמאי בחייה.

עבור נשים שחורות בדיקה של האופן שבו דיכוי גזעני, ניצול מעמדי ופטריארכיה מצטלבים בחייהן חייב להיחקר ביחס לתפיסותיהן כיצד מבנים אלה משפיעים עליהן. באמצעות לימוד חייהן של נשים מסוימות וחיפוש דפוסי האופן שבו הן מתארות את עצמן ואת היחסים שלהן עם החברה, אפשר להרוויח תובנות חשובות על השוני והדמיון בין נשים שחורות ולבנות. איך מבנים של גזע ומעמד מייצרים הבדלים כלכליים ואידאולוגיים בין נשים. אלה מובילים להבדלים בתפיסת העצמי והמיקום בחברה. בד בבד, מעמד או מין משותפים יכולים לחצות קווים גזעיים המספקים את התנאים להבנה משותפת. מחקר על האינטראקציה בין גזע, מעמד ומגדר באמצעות בחינת התפיסות העצמיות של נשים הוא מורכב משום שרוב האנשים רואים עצמם כמכלול, ולא תמיד יודעים להסביר את החוויות היומיומיות שלהם במונחים של השפעות גזעיות, מיקום בחברה או הבדלים מגדריים. לכן, יש לבחון ברמה אנליטית את הדרכים שבהן מבנים של מעמד, גזע, ומגדר מצטלבים בכל אישה או קבוצת נשים בכדי לתפוס את מערכת היחסים הקונקרטית המשפיעה על התנהגותן. יחד עם זאת, עלינו ללמוד גם תפיסות קבוצתיות, תיאורים והמשגות שלהם, והאופן בו אנו מבינים את הדרכים שבהן נשים שונות תופסות קבוצות שונות, מערכות חברתיות ומבניות. באופן קונקרטי, ומבחינת מחקר, זה מצביע על החשיבות של התבוננות בשתי פריזמות שונות, של המבנה ושל התפיסה העצמית. זאת על מנת לספק לא רק תובנות לגבי הצטלבותם של גזע, מעמד ודיכוי מגדרי, אלא גם לסייע ביצירת קטגוריות מושגיות שיסייעו לנו ויחד עם זאת, זה ידע אשר ירחיב ואף ישפר את תפיסתנו על מצבן של נשים. שחרורן של נשים לבנות הדגיש את העבודה הדרושה בדרך לשחרור כלל הנשים. זאת כיוון שהן לא שמו את תשומת לבן באותן נשים שלהן עמדה מנוגדת ביחס לכוח העבודה האמריקאי. לא הזכירו את מצוקת העבודה של נשים ממעמדות נמוכים יותר, הן התמקדו בעקרת הבית בפרברים שרצתה להיכנס לכוח העבודה של המעמד הבינוני- גבוה ולא בנשים שכבר נמצאות בשוק העבודה ומנוצלות ככוח עבודה זול. נעשתה דה-רומנטיזציה של האישה הלבנה מהמעמד הבינוני בחיפושה אחר "משמעות".  כוחן של הנשים טמון בהכרה בהבדלים ביניהן וההכרה באותם פערים.
קידום הסולידריות בין נשים שירת שתי מטרות, הראשונה היא שימור ההפרדה בין הספירה הציבורית של גברים לבין הספירה הביתית של נשים. השנייה, היא לעודד פעולה חברתית פוליטית שמתבססת על הצרכים והחוויות המשותפים של נשים. השימוש במושג אחוות נשים נעשה על מנת לעודד מטרה חברתית פוליטית. ניתן לראות דוגמה לשימוש זה על ידי האקטיביסטיות הפמינסטיות בשנות ה60-70 של המאה ה20. הנשים שהשתמשו בשפה זאת היו לרוב לבנות הטרוסקסואליות ולבנות מהמעמד הבינוני. עם זאת, עד מהרה התברר שלא כל הנשים מדוכאות באותו אופן. כפי שצויין לעיל נשים לבנות בנות המעמד הבינוני תפסו את היציאה לעבודה מחוץ לבית כשחרור. לעומת זאת, נשים פועלות ונשים שהשתייכו לקבוצות מיעוט אתני עבדו לרוב מחוץ לבית בעבודות שהציעו מעט יציבות כלכללית. ככאלה, רבות תפסו את העבודה מחוץ לבית דווקא כמקור של דיכוי.

על כן, הברית הפמיניסטית צריכה להיות מבוססת על הבנה הדדית ופחות על מחוייבות למתן דין וחשבון של נשים כלפי פמיניזם. גישה כזאת תעצים נשים לאמץ את כל האספקטים של העצמי, כנשים וכחברות בקבוצה מעמדית או גזעית כלשהי וללמוד לחיות עם הקונפליקט וההתנגשות שבחייהן. הגל השני של הפמיניזם, על אף שתבע את המונח "אחוות נשים" לגבי אחוות האחיות בין נשים, לא התייחס לקונטקסט הגזעי ואף מחק ושלל הבדלים בין נשים. בעקבות כך, החזון האוטופי של אחוות נשים לא התמודד עם השוני המעמדי והגזעי בקרב נשים. התנועה הפמיניסטית של הגל השני הציגה את גוף הידע שצברה בקונטקסט אוניברסלי והתעלמה או הכניסה את הנשים השחורות ל"גטו" של אחרוּת. במהלך שנות השבעים והשמונים, לטענת בל הוקס, הייתה נטייה של הספרות הפמיניסטית להעלים את הנשים השחורות מהשיח הכללי על נשים ועל דיכוי מיני או כאשר הדיון הפמיניסטי הלבן של שנות השבעים כן דיבר על דיכוי של נשים שחורות, הוא עשה רומנטיזציה לייצוגים שלהן. לפיכך, בכך שהדגישו את מעמדן כמדוכאות, פטרו נשים לבנות אלה את עצמן מהתבוננות ובחינה של מיקומן כמדכאות והמשיכו כך את ההתייחסות הגזענית-סקסיסטית שלהן כלפי נשים שחורות. בעצם הן קיימו המשך של שיח על אחוות הנשים ובאותה עת המשיכו לבטל ולהדיר את הנשים השחורות. מאבק פמיניסטי אמיתי לדבריה, יקרה רק כאשר נשים פמיניסטיות יפרצו את חומת ההכחשה וישתחררו מדפוסי חשיבה גזעניים. רק תנועה פמיניסטית אנטי גזענית תוכל להוות בסיס לפעולה אקטיביסטית רחבה של נשים ליצירת אחוות נשים אמיתית. רק התמודדות ובחינת המציאות של מצב הנשים בכל מישורי הדיכוי אשר הן חוות יביא להתחדשות הפוליטיקה של סולידריות. הפמיניזם הינו מאבק בסקסיזם ובדיכוי סקסיסטי, לא בגברים, ולא בלבנים ולא בלבנות. הניסיון ליצור אחוות נשים-אחיות חייב להעשות מתוך התייחסות ישירה וכנה עם נושאי מעמד וגזע. גברים אינם האויב. הוא סקסיזם ופטריארכיה. השינוי צריך להיות רלוונטי לנסיבות החיים השונות של נשים. כדי שאחוות הנשים תוכל להתאפשר יש צורך ב"מודעות ביקורתית", שהיא ערעור על ממדי הדיכוי וראייתם לא כעובדה טבעית ונתונה במציאות. הסתכלות זו רואה אפשרות לשינוי חברתי שיש בו יחסים של שוויון חברתי. על פי הוקס, יש להמנע מ"האחרה" למיעוטים ולראייתם כשונים ובמקום זאת, להצטרף למרחב השולי כדי להתאגד יחד אל מול מערכות הדיכוי השונות. בכך שנשים בעלות הכוח נכנסות למרחבי השוליים הן נהיות בעקבות כך שותפות בתהליך השחרור של כל הנשים כמדוכאות וכמדכאות. תהליך זה מתאפשר כאשר אין השתקה של נשים מעמדות שוליות על ידי נשים בעלות סטטוס חברתי גבוה. אין זה אומר שיש להתכחש לשוני בין נשים, להיפך, אחוות נשים מתאפשרת בעת שיש הכרה בשוני בין נשים שונות ממעמדות שונים. נשים שחורות מדוכאות באותה עת במקביל גם על ידי דיכוי גזעי ומעמדי. אין להפריד בין שני מאבקים אלו ואין לנתחם כשני תחומים נפרדים. לכן, כל פוליטיקה של שחרור צריכה להתמודד עם כל סוגי הדיכוי ולנתח את הקשרים ביניהם. בהתחשב בהבדלים בחוויות בקרב נשים שחורות, הבדלים בין נשים שחורות ולבנות, הבדלים מעמדיים ובכלל הבדלים בין כלל הנשים, מה הם הסיכויים לאחוות נשים? גישה פלורליסטית יותר המכירה ומקבלת את ההבדלים האובייקטיבים בין נשים. גישה זו דורשת השקעה בבניית קואליציות סביב נושאי עניין משותפים באמצעות עבודה משותפת בנושאים ספציפיים. כך עשויה להתגבש הבנה טובה יותר של הצרכים זו של זו, ולהתחיל להתגבר על החשדות וחוסר האמון הממשיכים לרדוף נשים.

המגבלות של אחווה המבוססת על אינדיבידואליזם בורגני או על הפוליטיקה של כוח אדם מהווה כיום איום ממשי על שילוב פעולה פוליטית. לדוגמה, בתחום ההעסקה במשקי הבית, ניתן לפעול להמשך העסקתן של נשים במשק הבית ובכך לאפשר לנשים מהמעמד הבינוני להמשיך את התפתחות הקריירה שלהן, אבל להתעקש שזה יעשה תוך המשך שמירת הזכויות של העובדת ומיגור הניצול שלה. השאלה היא, מה ניתן לעשות כדי לשדרג את מעמדה של העבודה המקומית עבור כל הנשים, כדי להקל על ההתאמה והפרודוקטיביות של נשים מהגרות, וכדי להבטיח כלכלה מקיימת לאלה שבוחרות לעסוק בעבודה פרטית. יחד עם זאת, תנועת הנשים עשויה להזדקק מעבר להתמקדות מוגבלת ב"סוגיות של נשים" לקשר עם קבוצות של נשים וגברים העוסקים בהיבטים אחרים של גזע ודיכוי מעמדי. דוגמה אחת היא הפרדה בבתי הספר, בעיה אשר מושקעים בה זמן ואנרגיות של גברים ונשים שחורים עירוניים היום. אילו דרכים פמיניסטיות כרוכות בסוגיה זו? פעילות פמיניסטית חייבות לפעול להרחבת המשגתם של הבעיה מעבר לגבולות הצרים של הסקסיזם. לדוגמה, המאמצים לפתח ולכלול ספרות לא סקסיסטית בתכנית הלימודים של בית הספר הם חשובים. אולם עבודה זו אינה יכולה להתקיים בחלל ריק, תוך התעלמות מהעובדה שתלמידי בית הספר שומרים על חלוקת עבודה מגדרית שבה סמכות ואחריות מוחזקים בעיקר על ידי גברים בעוד נשים מרוכזות בתפקידים ביתיים; מה גם שבבתי ספר של תלמידי המעמד הבינוני יש יותר כספים, מתקנים טובים יותר ומורים טובים יותר מבתי הספר המשרתים את מעמד הפועלים. יש להתייחס לבעיות בחינוך כאל מבניים. עלינו לבחון לא רק את סוגי האפליה המתרחשת בתוך המוסדות, אלא גם את הדרכים שבהן האפליה הופכת לחלק בסיסי של המוסד או הארגון וצורת יישום מטרתו הכוללת. ניתוח כזה יעשה את הקשרים בין צורות שונות של אי-שוויון מבני, כמו סקסיזם וגזענות. יש לבחון היטב את המבנים שמבדילים בין נשים, מבחינה פוליטית עלינו להילחם בדיכוי ובפילוח לקטגוריות כגון "סוגיות גזעיות", "בעיות פמיניסטיות" ו"בעיות מעמדיות". זוהי כמובן משימה רחבת היקף, ובכל זאת זה נראה לי בר קיימא ובעל ערך לתקן את טעויות העבר ולהמשיך לקדם את מושג האחיות כמושג פמיניסטי משמעותי עבור כל הנשים, באופן החוצה את גבולות הגזע והמעמד. עלינו לשים בראש מעיינה של התנועה הפמינסטית את סדר העדיפויות והצרכים של האחיות שלנו- החומות, הלבנות, העניות והעשירות. ורק אז את סדר העדיפויות האישי והמיידי. כי המאבק הפמיניסטי לפני סדר העדיפויות האישי. כאשר נגיע לנקודה שבה ההבדלים בינינו אנושיים, פעולה חברתית במקום לחלק אותנו תהפוך אותנו לתנועה "פוליטית מספיק".

הפרדוקס הוא שבניית תודעה קבוצתית וסולידאריות הנדרשת עבור נשים לקום ולהתנגד לדיכוי שלהן נוטה להבהיר מחדש את ההבדלים המגדריים מאוד שהפמיניזם מבקש להשמיד. לראות את העולם כפי שחולק על ידי המין הוא חיוני לחלוטין לתנועה של נשים. אולם, על ידי הדגשת האחדות והחוויות המשותפות של הזוכים, התנועה הפמיניסטית מערערת על מגוון המגוון - וכפי שטוענות פמיניסטיות עכשוויות רבות אפילו את חופשן של נשים בודדות. הפרדוקס הזה, שעומד ביסוד הוויכוחים הנוכחיים בין הפמיניסטיות בסוגיות כגון פורנוגרפיה, הפלות ומיניות, יצא בעקבות קמפיין הבחירות.  בין השאר, זה הביא לתוצאה שהתפקידים העומדים לרשות הנשים מורחבים. ככל שחיי הנשים הלכו וגדלו ובמקביל אליהם הלכו וגדלו ארגוני הנשים, ההגדרה של מה יטיב עם נשים הלכה ופחתה. חווית המיניות החדשה גרמה לנשים אחרות ללחץ להיות זמינה מבחינה מינית ומפתה עבור גברים. האדרת הנישואים של בני זוג הובילה לסטיגמטיזציה של נשים שבחרו להישאר רווקות. הופעתן של נשים המדגישות את ההישגים ה"אובייקטיביים" שלהן ופחות שימת דגש על המין שלהן, ערערו את הסולידריות המגדרית בקרב נשים בעלות מקצוע.

הפטריארכיה והאידיאולוגיה של העליונות הגברית מביאה נשים לראות עצמן כחסרות ערך, שערכן נקבע ביחס לגברים בלבד. אלו הרגילו את הנשים לחשוב כי היחסים של נשים עם נשים מדלדלים את החוויה הנשית וכי נשים הן אויבות "טבעיות", שלא יכולות לקיים ביניהן סולידריות, הנשים בתורן היטיבו להפנים תפיסות אלה. כדי להקים תנועה פמיניסטית ברת-קיימא, על הנשים לקרוא תיגר על אמונות אלה וללמוד לחיות ולעבוד יחד בסולידריות. האחיות לא נתפסה כהישג מהפכני שנשים צריכות להיאבק למענו, אלא שרעיון שחרור הנשים היה מבוסס על רעיון ה"דיכוי המשותף". אולם, רעיון זה התעלם מהמציאות החברתית המגוונת והמורכבת של נשים, הפך אותה למיסטית ועשה לה דה-רומנטיצזיה. אחיות וסולידריות של נשים לאורך זמן תתרחש רק על בסיס התייחסות לפילוגים ביניהן והתמודדות עמם.  לא די בהדגשת החוויות המשותפות לכל הנשים ואין ביכולתה להעלים את המפריד והשונה ביניהן. תנועה פמיניסטית רחבה ושינוי החברה בכללותה, יוכלו להתקיים רק מתוך ליכוד, מאבק התנגדות יתאפשר רק בזכות כוחה של הסולידריות. רק כאשר הזרקור יוסט מ"דיכוי משותף" ומתחושת קורבנות לאחיות וסולידריות המבוססות על כוחות ומשאבים משותפים.  התלכדות לתנועה משותפת על בסיס כוחות ומשאבים משותפים ולא על בסיס קורבנות והתנערות מאחריות, היא המהות של אחיוּת. אחיוּת פורשה לא אחת כמניפולציה של נשים לבנות אשר רוצות להסתיר את העובדה שהן מנצלות ומדכאות נשים אחרות. אך זוהי אחיוּת מזויפת, המבוססת על עקרונות שטחיים. אולם אין לנו לחטוא ולהקל בערך של האחיוּת. אחיוּת תתאפשר בביטול ההנחה המעמדית והגזענית שאל לה לאשה הבורגנית להתרגז או להיות באי נחת ושעליה להיות מוגנת מפני כל דבר שלילי היכול לגרום לעימות או אי הסכמה, בעיקר בפומבי. אחרת תהיה אשליה של אחדות והדחקה של אי ההסכמה המתמדת והעוינות. חבירה של נשים על בסיס תמיכה בקבוצת ההשתתפות שלהן לצד עוינות לנשים מחוצה לה, דחייתן והפחתה בערכן, אין זו אחיוּת. הסקסיזם משפיע על היחס של נשים לנשים, ומוצא ביטוי בתחרותיות, חשדנות והתגוננות. הוא גורם לנשים להרגיש מאוימות מנשים אחרות, בלי סיבה. הוא מלמד כי תפקידי כניעות או תפקידי שליטה הם שני דפוסי ההתנהגות היחידים האפשריים. הוא מלמד נשים לשנוא נשים ולתת ביטוי לשנאה הזאת באופן יומיומי. סולידריות פוליטית בין נשים ופעילות פמיניסטית יתאפשרו בחבירה של נשים שלא על סמך הפטריארכיה המכתיבה התרבות השלטת, אלא יש להגדיר תנאים חדשים. לחבור על בסיס מחויבות פוליטית לתנועה פמיניסטית השואפת לשים קץ לדיכוי הסקסיסטי. כך, נשים יחזקו אחת את השניה, יכירו אחת בשניה ויהיה זה בסיס אמיתי ואיתן לפיתוחה של סולידריות פוליטית.

אחוות נשים בהקשר הישראלי

ניתן לראות דמיון בין טענותיהן של הפמיניסטיות השחורות בארה"ב לבין שתי טענות המוצגות על ידי נשים פמיניסטיות מזרחיות בישראל. ראשית, נשים מזרחיות בישראל טוענות כי ישנה ההתעלמות מצד השיח הפמיניסטי המרכזי והלבן (אשכנזי), מהאינטרסים והצרכים של נשים שחורות/מזרחיות ועניות בחברה בישראל. טענתן השנייה היא שהפמיניזם השחור, שבישראל ניתן להתייחס אליו כ"הפמיניזם המזרחי בקונטקסט הישראלי", הינו פמיניזם מזרם רדיקלי המבקש לשנות את הסגר החברתי הקיים ולכן הוא שונה באופן מהותי מהתפיסות הרפורמיסטיות של הפמיניזם הלבן/האשכנזי שהינו בעל נראות גדולה יותר בשיח הציבורי. בשני המקרים, טוענות נשים מהפמיניזם השחור כי הפמיניזם הלבן, הרפורמיסטי לא נלחם בפטריארכיה ובסקסיזם בחברה, הוא פשוט מאפשר רק לנשים לבנות להיכנס לעמדות של כוח ועוצמה כלכלית שהיו התחום הבלעדי של גברים לבנים. לעומת זאת, הפמיניסטיות הרפורמיסטיות/אשכנזיות, טוענות כי השחורות והמזרחיות הרדיקליות לא מבקשות לשנות את הסטטוס קוו החברתי המדכא נשים, אלא רק לאפשר ליותר נשים כניסה לתחומי תעסוקה ופעולה ציבורית שהיו חסומות בפניהן. בתחילת שנות השבעים, עצבו הפמיניסטיות הישראליות (רובן אשכנזיות) מניפסט פמיניסטי רפורמיסטי שאותו הציגו בשיח הציבורי וגם בשיח האקדמי כמייצג את כל הנשים הישראליות. השיח התמקד בצרכים ובאינטרסים של נשים יהודיות חילוניות והטרוסקסואליות מן המעמד הבינוני וכמעט לא דן בגורלן של נשים ישראליות שלא נכללו בקבוצה זו (מזרחיות, פלסטיניות, לסביות, נשים החיות בעוני). כמו הנשים הלבנות שאותן מבקרת בל הוקס, הפמיניסטיות האשכנזיות מישראל התכוונו לאתגר מבנים חברתיים של חוסר שיוויון מעמדי, אתני, ולאומי בישראל.  השיח הפמיניסטי המזרחי היה הראשון ששאף לערער על הסדר החברתי הלא שוויוני הקיים כלפי כלל הנשים בחברה הישראלית.   ויקי שירן  הייתה פעילה פמיניסטית אשר בלטה בפעילותה נגד כל צורות דיכוי זכויות האדם בישראל. היא הטביעה את חותמה בשלושה תחומים מרכזיים: מאבק למען שלום ישראלי-פלסטיני, פמיניזם, וזכויות המזרחים. לדבריה, בחייה של פמיניסטית מזרחית ישנה הצטלבות בין דיכויים שונים. דיכויים על רקע מעמדי, על רקע עדתי ולרוב רקע מעמד סוציואקונומי. לכן אישה כזו נמצאת במאבק מתמיד בכמה חזיתות.  מול הדיכוי העדתי של נשים וגברים אשכנזים ומול הדיכוי שהיא חווה כבת מעמד נמוך. בנוסף, פמיניסטית מזרחית ערה גם למיקומה כמדכאת מתוקף היותה חלק מן הרוב היהודי המדכא את המיעוט הערבי-פלסטיני על כל מיניו. כל אלה דורשים ממנה יכולת להבין מציאות מורכבת ולהחזיק בראיה ביקורתית אל תוך עצמה ומעשיה, לנוע על רצף של זהויות שונות ומתנגשות, ובעיקר, לפעול למען עולם חדש באופן לא אלים כלפי העולם הישן המדכא. עוד לדבריה של מוצפי-הלר, הביקורת הפמיניסטית המזרחית אינה מקבלת את הבסיס הרפורמיסטי של הפמיניזם המוכר בציבור בישראל, כמו המטרות אותן הציב פמיניזם זה כגון חקיקה שתאפשר כניסתן של נשים כטייסות וכחיילות קרביות בצה"ל, או מאבק על שכרן של מנהלות בדרגים הגבוהים, דבר אשר שידוע כ"שבירת תקרת הזכוכית". חוסר ההסכמה נובע מכך שלדעתן חוסר השוויון של נשים עניות בישראל לא ישתנה מפוליטיקה פמיניסטית כזו כל עוד לא יאותגרו המסגרות החברתיות המנציחות פערים מעמדיים ודיכוי תרבותי בישראל.

עמדת הכוח והעליונות של נשים אשכנזיות על פני נשים מזרחיות ישנה השלכה ישירה על השאלה אודות אחוות נשים. האם נשים אשכנזיות עושות מספיק למען אחיותיהן? מצד שני, ישנה אכזבה בקרב הנשים האשכנזיות כלפי המזרחיות מהרעיון של אחוות נשים. הבידול הרב ממצב נשים ביחסי קרבה וסולידריות עם בעלי בריתן בחברה, יותר מאשר עם אחיותיהן המזרחיות, דבר אשר מצמצם את הסיכוי ליצור אחוות נשים. אולם, משמעות נוספת חשובה במיוחד ומסוכנת יותר מאשר צמצום האחווה הינה נוגעת לנושא המיניות. פמיניסטיות אשכנזיות שואפות לקיים שליטה עצמאית של נשים בגופן ולהביא למתירנות מינית בסביבה שבה מתקיימות גם קבוצות וקהילות המנהלות אורח חיים מסורתי, חרדי, דתי. נושא המיניות הינו הגרעין הקשה של המאבק הפמיניסטי. בכך הוא מהווה איום על המציאות של נשים בתרבויות מסורתיות ומעורר צורך לחזק את מנגנוני הפיקוח על נשים החיות בחברות אלו, ובכך נוצרת מציאות פרדוקסלית שבה פעילותן של פמיניסטיות ליברליות מגביהה את החומות בתוכן סגורות נשים הממשיכות להתקיים בתוך אורח חיים מסורתי. לפיכך, מאבקן של פמיניסטיות אשכנזיות מתאפיין באנוכיות המתעלמת מן ההשלכות שעלולות להיות לו על אחיותיהן המזרחיות, החרדיות או הפלשתיניות, ואין בו כדי להציע להן גשר מתוך המרחב שלהן בקהילה המסורתית שבה הן חיות אל מרחב פתוח יותר שבו יוכלו לממש את חירותן. נשים מהפמיניזם הליברלי מתעלמות בהקשר זה מן המתחים הכפולים שיש לנשים מזרחיות ואינן נותנות להן מקום בסדר היום הפמיניסטי בישראל, וכך המזרחיות נמצאות במקום שבו הן במבחן על מנת לתת ביטוי למתחים אלו. על כן, הן מואשמות מצד הנשים האשכנזיות בפגיעה באחוות הנשים ובאחדותן. כך נוצר מצב בו נשים מזרחיות נאלצות להיות במאבק גם נגד הדיכוי שהן חוות מידי גברים באשר הם, גם נגד הדיכוי שהן חוות מצד גברים מזרחיים שעמם הן חולקות דיכוי על רקע תרבותי וגם נגד הדיכוי מצד נשים אשכנזיות שעמן הן חולקות דיכוי על רקע מגדרי. בסיטואציות בהן עשו נשים אשכנזיות ניסיונות להתחבר לנשים מזרחיות על מנת לסייע להן התאפיין הסיוע שלהן בדפוסי פטרונות המשחזרת את הדפוס שפותח בדור הקודם, דור הקולטות במפעל הציוני. ומקבעת מחדש את הנרטיב הסטראוטיפי של קורבנותן ותלותן של הנשים המזרחיות, אשר בסלנג הישראלי תורגם ל"התבכיינות".  הפמיניזם האשכנזי, בהיותו שואף למגר פרקטיקות פטריארכליות, זקור לשם כך לעתים קרובות דוגמאות של תופעות הנוצרות במערכות יחסים של נשים ממשפחות בנות מעמד נמוך, משפחות מרובות ילדים, חרדיות, מזרחיות או חמולות. פמיניסטיות אלו מגנות אורח חיים זה הנובע מקיומה של מצוות פרו ורבו ובשם הזכות של נשים על הגוף שלהן, ומתנגדות לנישואים בכפייה, מכאן ישנה גם ביקורות כלפי נשים המקבלות או בוחרות לקיים אורח חיים זה. בנוסף, במאבקן למען שיוויון, הן חודרות לתוך תחומים שבמציאות הנוכחית לגברים ישנה השליטה המלאה עליהם, כמו התחום הדתי והמאבק על זכותן של נשים להתפלל ברחבת הכותל ולעלות לתורה באופן שווה לגברים. בהתאם לכך, מזרחיות מסורתיות נמצאות שוב במלכוד. הפמיניזם המזרחי נמצא בשל כך בין גינוי ומאבק אלו לבין המזרחיות והמסורתיות, ומאתגר בכך את הפמיניזם האשכנזי מעמדה מודעת לסכנה הכרוכה במאבק חזיתי שכזה. פמיניזם מזרחי לא רואה במאבק זה של האשכנזיות כראוי מקום ראשון בעדיפות של סדר היום הפמיניסטי ובנוסף גם מתריע על הקרע בעמוק שיכול להיווצר הן בתוך הציבורי הדתי והן בין הנשים לבין עצמן ובכך לחסל את אחוותן. נשים מזרחיות אשר באות לרוב מרקע מסורתי הינן נשים שהזהות שלהן, האישיות שלהן והערכים עליהם מושתתים חייהן מושקעים ברמה מערכתית מסורתית רחבה המעניקה משמעות לחייהן. יציאה כנגד פרקטיקות ספציפיות בעלות אופי פטריארכלי משמעותה פעמים רבות, הינה חיסול משמעות זו והוצאתה מתוך חייהן המידיים בתוך משפחותיהן. לפיכך, הפמיניזם המזרחי מעוניין לחשוף את המלכוד בו נתונות נשים אלו מבלי לגנותן או להאשימן בחיזוק הפטריארכיה. פמיניזם מזרחי אינו מתעלם מאופיה המכונן של התרבות, אך הוא מכיר בנוסף בממדים האלימים והדכאניים השואפים לאחידות הומוגנית ותפיסה דטרמיניסטית. עם זאת, על מנת לחולל שינוי בממדים אלה, הפמיניזם המזרחי שואף להצמיח את השינוי מהנשים עצמן ובתוך המציאות המסורתית בה הן חיות, תוך שיתוך פעולה עמן ורגישות למחויבויותיהן התרבותיות ולקצב ההולם את הצרכים שלהן. הפמיניזם המזרחי רואה תהליכים המתחוללים בתוך הקהילה המסורתית המביאים לשינוי המציאות ומותאמים למציאות המשתנה ולאינטרסים הסותרים הנוצרים בעקבותם.