משתמש:דורין נופר ניצן/טיוטה
אטון, מפעל אריגה משפחתי הוקם בארץ ישראל, לפני קום המדינה ע״י ד"ר פאול הורן, בן למשפחת תעשייני טקסטיל בגרמניה. המפעל הוקם בשנת 1934 בתל אביב ולאחר כמה גלגולים עבר ליבנה בשנת 2001, שם פעל עד לסגירתו ב 2019. במפעל ייצרו אריגים למטליות ניקוי, אריגים לבדי ריפוד, וילונות וכיסויי מיטה. במשך 85 שנים היה מפעל האריגה אטון יצרן מומחה ביצור אריגי ז'קארד לריפוד ועיצוב פנים לבית למרחבים ציבוריים ובתי מלון. הייצור במפעל התבסס על מומחיות בתחומי העיצוב הטכנולוגיה וניהול עסקי של ייצור טקסטיל, כולל שוק רחב לייצוא.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע: ראשית תעשיית הטקסטיל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
להתפתחות ענף הטקסטיל בארץ ישראל הייתה השפעה חשובה על התפתחות התעשייה המקומית המכנית והמודרנית, ועל התפתחות הכלכלה, התרבות והחברה. בעלייה הרביעית (1924-1931), שכונתה "עליית הטקסטיל", היגרו לארץ יצרני טקסטיל בעלי ידע מקצועי, תוך העתקת מודל ייצור משפחתי של חרושת טקסטיל ותעשיית מחט יהודית באירופה.[1] בתקופה זו נמנעו מוסדות ההנהלה הציונית מתמיכה במימון ענף הטקסטיל בארץ ישראל. הידע המקצועי של העולים, שנקרא לעתים "הדגם הפולני", נוסד בארץ ישראל על ידי יהודי פולין, רבים מהעיר לודז' וסביבתה, שהחזיקו מפעלים בבעלותם באירופה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, תוך יצירת המשכיות ושיתופי פעולה לאחר ההגירה לארץ ישראל. רבים ראו בענף הטקסטיל אבן פינה של התיעוש המודרני בארץ ישראל, וחזו לתעשייה המקומית עתיד מזהיר בתחום זה.[2]
בעלייה החמישית (1932–1939) היגרה לארץ ישראל קבוצה של אנשי מקצוע, שרכשו השכלה ומיומנות במוסדות להשכלה גבוהה באירופה. הגירה זו הגיעה ברובה ממזרח אירופה, מפולין, מצ'כיה ומגרמניה, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. רוב אנשי העלייה החמישית התיישבו בירושלים, בתל אביב ובחיפה. ענף הטקסטיל סיפק מקור תעסוקה ופרנסה משמעותי, וכלל את מקצועות ההלבשה (חייטות, תפירה, גיהוץ) תעשיית הקונפקציה (אופנה "מוכנה ללבישה") ויזמות של תעשייני טקסטיל כמו יצרני אריגה, סריגה וצביעת בדים. בשנת 1930 נבחר התעשיין והבעלים של מפעל לודז'יה, אריה שנקר, לנשיא הראשון של התאחדות התעשיינים בארץ. שנקר פעל במסגרת ההתאחדות 29 שנים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים התבססה תעשיית הטקסטיל בארץ והוקמו מפעלים משפחתיים רבים לסריגה, לאריגה, לטוויה ולצביעה, ביניהם מפעל "אתא" בקריית אתא, ואף מפעל האריגה "אטון" שהוקם בשנת 1934 ע"י המשפטן ד"ר פאול הורן, בן למשפחת יצרני טקסטיל מגרמניה.
בימי מלחמת העולם השנייה סבלה התעשייה בארץ מניתוק אספקת חומרי גלם, אך שגשגה עקב מיעוט יבוא, ביקוש מקומי מוגבר וייצור עבור הצבא הבריטי ובנות הברית. בשנות הארבעים של המאה העשרים יוצרו בארץ מוצרי בד ביותר מאלף ומאתיים מפעלים ובתי מלאכה[2]. עד מחצית שנות החמישים, התקיימה תעשיית הטקסטיל בישראל במודל המשפחתי, ומלאכת העיצוב נעשתה על ידי טכנולוג מומחה שעבד במפעל, או ע"י בן המשפחה. לעיתים קרובות יוצרו רפרודוקציות של דגמים מוכרים. רוב הייצור היה מיועד לשוק המקומי, ומעט מפעלים ייצרו לצורך יצוא[3].
אטון: תולדות המפעל המשפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ד"ר פאול הורן, מייסד "אטון" הוא בוגר לימודי טקסטיל וד״ר למשפטים. אביו ייסד בגרמניה בשנת 1868 מפעל טקסטיל משפחתי שפעל תחת השם ״האחים הורן״. על פי בקשת אביו, למד פאול הורן את מקצועות הטקסטיל, בתקווה שימשיך את ניהול המפעל המשפחתי. למרות זאת, בחר פאול הורן בלימודי משפטים ואף המשיך ללימודי דוקטורט. בהמשך, הוא הפך לשופט במערכת המשפט הגרמנית.
בעקבות מדיניות הגזע הנאצית, שהלכה והחמירה משנת 1934 בגרמניה, ד"ר פאול הורן סולק מעבודתו כשופט. הוא הספיק לצאת עם משפחתו מגרמניה לישראל לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, במסגרת הסכמי ההעברה. הסכמים אלה הקימו מנגנון שתמך בשליחת ציוד או כסף מגרמניה לישראל, ובאמצעות כך עודד יהודים לעזוב את גרמניה - דבר שאפשר להם להינצל מתופת הממשל הנאצי. הורן נעזר בהסכמים אלה על מנת לעלות לישראל עם משפחתו, ולהביא אתו נולי אריגה.[4]
לאור מגבלות התעסוקה של המנדט הבריטי, נמנע מד"ר הורן לעבוד בארץ כמשפטן. בעקבות כך, הוא חזר לשורשים המשפחתיים והחליט ליישם את הידע שרכש בתחום הטקסטיל באמצעות מפעל אריגה בשם ״אטון״. שמו של המפעל נלקח מתוך ציטוט מספר משלי - ״מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם״ (משלי ז, טז). השם נבחר על ידי ד״ר הורן שהתעניין בארכיאולוגיה ובהיסטוריה, ואף כתב ספר על טקסטיל בתקופת התנ״ך[5]. המפעל הוקם בתל אביב ועסק בתחילה באריגת מטליות ניקיון. בהמשך, עבר המפעל לרמת גן ולאחר שנשרף כליל, עבר לפתח תקווה. בשנת 2001 עבר המפעל למבנה חדש ויעודי ביבנה ושם פעל עד לסגירתו בשנת 2019.
נולי האריגה הראשונים של המפעל, שנשלחו לארץ מגרמניה במסגרת ״הסכם ההעברה״, היו נולי דובי [4]. בשנות השמונים של המאה העשרים עבר המפעל לעבוד על נולי אריגה תעשייתיים ממוחשבים, שאפשרו אריגת ז׳קארד ופיתוח של דוגמאות שונות ועשירות בדימויים[6].
בנם של הזוג הורן, עמנואל הורן, נסע ללמוד הנדסת טקסטיל באוניברסיטת לידס שבאנגליה, בכוונה להשתלב במפעל המשפחתי. לאחר שנתיים של לימודים הצטרפה אליו אשתו, יהודית.
ב21 בפברואר 1970, היו פאול ומלני הורן בדרכם משוויץ חזרה ארצה, לאחר השתתפות בישיבת הנהלה של ״אורט״ העולמי, ובנסיעת עבודה במטרה לרכוש ציוד למפעל. כתוצאה מפיגוע טרור, בו הוטמן מטען חבלה בתא המטוס, בטיסת סוויסאייר 330 התרסק המטוס וכל 47 נוסעיו וצוותו נהרגו. בהיותו בן 26, עמנואל הורן, הספיק לעבוד במפעל יחד עם אביו רק מספר חודשים לפני מות האב. צוות המפעל הוותיק התגייס בשעת המשבר, וסייע לעמנואל וליהודית הורן להמשיך את פעילותו של המפעל המשפחתי[4].
בשנת 1970 החלה יהודית הורן את לימודיה במחזור הראשון ללימודי עיצוב טקסטיל במכללת שנקר, במטרה להצטרף לצוות המפעל כמעצבת. לאחר הלימודים, התמחתה במפעל אריגה בדנמרק בשם "המלט פבריקס" (Hamlet Fabrics). בין עובדי אטון הוותיקים הייתה צינה ברקוביץ, טכנולוגית טקסטיל ומומחית באריגה, עולה מרומניה, שהייתה אחראית על העיצוב במפעל.
בשנות השבעים של המאה העשרים עדיין נארגו הדוגמאות לפני הייצור בעזרת נול ידני. בתקופה זו השפיע העיצוב הסקנדינבי על העיצוב המתפתח בישראל, ו"אטון" הייתה מהראשונים להכניס לייצור המקומי בדי קנבס בגוונים טבעיים, ובדגמים בסיסיים של פסים ומשבצות. בשנת 1976 הצטרפה לצוות העיצוב המעצבת רונית גוטמן, גם היא בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל במכללת שנקר, שהתמחתה באריגה. בשנים אלה זכתה אטון בהכרה בינלאומית בתחום של Wool Mark(אנ') , וסיפקה בדי וילונות ארוגים למרקס אנד ספנסר. בארץ עבד המפעל "אטון" בשיתוף פעולה עם סיטונאי בדי הריפוד, ויחד הם ארגו בדים למלונות בכל רחבי הארץ ועבדו עם מיטב האדריכלים, בהם יעקב רכטר, דורה גד ורפי בלומנפלד, והמעצבת ציונה שמשי.
בשנות השמונים של המאה העשרים נרכשו עבור המפעל נולי ז'קארד, ובהמשך נרכז גם מחשב לדיגום, שאפשר פיתוח דגמים המבוססים על דימויים מצוירים, ואף חיבור מהיר יותר בין העיצוב לייצור[3]. במפעל היה חדר תצוגה של דוגמאות הבדים, שבו היה ניתן לתכנן יחד עם הלקוחות - מעצבי פנים ואדריכלים - על התאמת העיצוב לאווירת המקום. התפיסה הניהולית בחברה העניקה מרכזיות רבה לתחום העיצוב. לאריגים היה קו ייחודי, מדויק ונקי, שאופין בסגנון מתוחכם ונועד לספק מענה רחב לקהלי יעד שונים.
פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך מחויבות גבוהה לענף הטקסטיל, ד״ר הורן החל בפעילות ציבורית נוספת בענף הטקסטיל. לצד הקמה המפעל וניהולו, הוא השתתף בהכנת מילון עברי למונחי טקסטיל, ואף החיה מונחים מכתבים עתיקים. בשנת 1952 ניהל ד״ר הורן בהתנדבות את אגף הטקסטיל והעור במשרד המסחר והתעשייה של מדינת ישראל בירושלים.
מלני הורן, אשתו של ד״ר פאול הורן, למדה לימודים אקדמיים בפרנקפורט ובסורבון. לימים היא הייתה לנשיאת ארגון נשות "אורט" בישראל, וחברת נשיאות "אורט" העולמית. ארגון "אורט" תרם לקידום ההכשרות המקצועיות בישראל, בין היתר באמצעות הקמת בית הספר להכשרה תיכונית מקצועית לטקסטיל "אורט" ברמת גן בשנת 1956 - יוזמה שד"ר פאול הורן התחיל לגלגל כבר בשנת 1942, וביתר שאת בראשית שנות החמישים של המאה העשרים[4] . בני הזוג הורן ראו בלימודי הטקסטיל ערך חשוב, והיו מהכוחות המייסדים להקמת מכללת 'שנקר' באותו מקום בהמשך.
פרסומים, תערוכות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסקירה מקיפה של אמנות בישראל שנערכה על ידי בנימין תמוז ופורסמה בשנת 1963, נכלל פרק בשם "מלאכת מחשבת"[7] שכתב פרופסור ג'ון צ'יני (John Cheney).[8] בפרק זה, צ'יני מתייחס למפעל האריגה "אטון" בניהולו של ד"ר הורן כיצרן איכותי של בדים ברמה אמנותית, ובהקשר זה אינו עורך הבחנה בין ייצור ידני לתוצרת תעשייתית.
בשנת 1975 הוצגו אריגים של אטון בתערוכה 'עבודות בחוט', שאצר איזיקה גאון, במוזיאון ישראל.
בשנת 2014, שחזרו באטון אריגים של 'משכית', עבור שיפוץ המלון "אלמא" שתכננן האדריכל יעקב רכטר בזכרון יעקב.
במהלך השנים הוצגו הבדים של אטון בתערוכות מסחריות בינלאומיות, וזכו בפרסים רבים.[דרוש מקור]
תעשיית הטקסטיל בישראל הצטמצמה עם השנים, וכיום, על פי רוב, חומרי הגלם שלה כבר לא מיוצרים בארץ, אלא מיובאים מחו״ל. המפעל ״אטון״ היה בין המפעלים האחרונים שהמשיכו לייצר בארץ בדים ברמה גבוהה, זאת בזכות צוות וותיק ומסור ושירות שאפשר לבתי מלון ומסעדות בארץ ובעולם לקבל בדי ריפוד ווילונות שנוצרו בהתאמה אישית. בהיעדר דור המשך, נסגר המפעל בשנת 2019[6].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עליית הטקסטיל - מפת הדרכים, (מלודז' ללודז'יה) • מוזיאון העיצוב חולון, באתר מוזיאון העיצוב חולון
- ^ 1 2 יעקב שביט, חרושת הטקסטיל בארץ ישראל, 1854 – 1956, מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה, תל-אביב: האגודה הישראלית לטקסטיל, 1992
- ^ 1 2 יובל עציוני, סיפורי בדים: מבט נרטיבי על סיפורם של מעצבי טקסטיל בישראל תוך מיקוד בשנים 1993- 1970., עבודת גמר לקבלת תואר M.Ed., סמינר הקיבוצים, המכללה לטכנולוגיה ולאמנויות, הפקולטה לאמנויות., 2015
- ^ 1 2 3 4 עימנואל הורן, אטון סיפורו של מפעל, סיפורה של משפחה., הוצאה פרטית, 2023.
- ^ מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל, [הורן יהודית ועימנואל אטון - סיפור משפחתי.], באתר מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל. https://designarchive.shenkar.ac.il/collector/28
- ^ 1 2 אוסנת ברק, ״שתי וערב- הסיפור של אטון״, raw material, 2018.
- ^ בנימין תמוז, (עורך), לויטה, דורית , עפרת, גדעון וצ'יני גוהן ., אמנות ישראל, תל אביב: מסדה, 1963
- ^ הדס קרוק,, מקצוע חדש בארץ עיצוב המוצר- היזמות הממסדיות לקידום המקצוע 1956-1975., עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך למדעי הרוח", אוניברסיטת תל אביב, 2003