משתמש:אסף טל דורון 317/הפלישות המונגוליות להודו

לאורך שנותיה האימפריה המונגולית שלחה מספר משלחות צבאיות נגד שליטי תת-היבשת ההודית, סולטנות דלהי בפרט. לאחר הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי נגד האימפריה הח'ווארזמית, הכוחות המונגולים, אשר היו מיומנים למאבק במזג אוויר יבש וקר, נעצרו לקראת נהר האינדוס במערב תת היבשת בעת נפגשו במזג האוויר הלח והחם של האזור. המונגולים היו במלחמה ממושכת נגד שושלותיה של סולטנות דלהי גם לאחר קריסתה של האימפריה. חאנות צ'אגאטאי והשושלת האילח'אנית, מבין יורשות האימפריה, המשיכו במאבק בניסיון לכבוש את תת היבשת עד לשנת 1327, כאשר התרחשה התקיפה האחרונה. מגפת המוות השחור אשר הביאה לקריסת ההשפעה המונגולית באירואסיה הבטיחה סופית את ביטחון סולטנות דלהי מהמונגולים. לאורך הפלישות שיא ההתפשטות המונגולית הייתה עד לשערי דלהי.

רקע

סולטנות דלהי

השפעת דת האסלאם עמדה מאז הח'ליפות האומיית בגדות נהר האינדוס בפתח לתת היבשת ההודית אך פשטה לרחביה זמן רב אחר כך, עם מסעותיו של מוחמד מגהור בסוף המאה ה-12. מסעותיו הביאו להתפתחות ההשפעה המוסלמית-פרסית בעבר נהר הגנגס. במותו של מוחמד מגהור החל מאבק כוח בין יורשיו. מאבק זה איפשר לחזק שבמפקדיו הצבאיים, קטב אל-דין איבכ, בן למוצא ממלוכי, להקים את סולטנות דלהי כאימפריה מוסלמית בצפון הודו. "שושלת העבדים" שהקים איבכ הייתה הראשונה משושלות סולטנות דלהי ופיתחה את האסלאם והשפעת התרבות הפרסית בשטחים שכבש מוחמד מגהור. זמן קצר לאחר עלייתה, נגד ההשפעה הגוברת שם עמים טורקיים בממלכת פרס, עלתה מחבל ח'ווארזם האימפריה הח'ווארזמית הפרסית, אשר הייתה רבת השפעה על דלהי.

בהקמתו, צבא סולטנות דלהי היה בנוי בעיקר מתוך עבדים ממלוכים לשעבר שהועברו למסעות מלחמה עוד מתקופת האימפריה הסלג'וקית. בהתפתחותו הפך הצבא עם הזמן לבעל מודל הודי אשר כלל חיל רגלים כבד יותר והוסיף למערכות מרכזיות פילי מלחמה. אחד המאפיינים של צבאות הודו באותה התקופה היה חוסר היכולת או חוסר הרצון שלהם לעסוק בלוחמה ממושכת, או בטקטיקות גרילה. לטוב ולרע, בהודו אוכלוסיות מקומיות לא נלחמו עד מוות והלחימה נותרה לעבודתם של אליטות צבאיות. אם אלה היו מובסים, ממלכות היו נופלות לעיתים קרובות לידי האויב, כפי שנעשה בכל עמק הגנגס במהלך פלישותיו של מוחמד מגהור. תוך שנה הגיעו צבאות המוסלמית מהשושלת הע'ורית לבנגל בקצה השני של העמק ונאמר שהם סיפחו את האזור על ידי כך שתפסו את המלך המקומי בזמן ארוחת הצהריים.

עם זאת, אפילו אליטות צבאיות נלחמו רק לעיתים רחוקות עד הסוף המר, והעדיפו לתאם מקומות לחימה עם היריבים. חלק מהבעיה נבע מהיעדר פיקוד מרכזי ואחדות מטרה בצבאות הודים רבים. אם המפקדים הראשיים הובסו או נהרגו, לעתים קרובות הצבאות התפרקו במהרה, גם אם הניצחון עדיין היה אפשרי. לפני תבוסת צבאות הודו בטאריין בשנת 1192, הם נאבקו בצבאיות טורקיות זה כמה מאות שנים, אך לא הצליחו להתאים את הטקטיקה שלהם בהתאם. צבאות הודים המשיכו בשימוש רב בפילים. אמנם לפילים ערך כלשהו במתן זעזוע ראשוני, הם אינם בעלי ערך רב בקרב, מכיוון שחסר להם יכולת התמרון והמהירות של הפרשים על הסוסים, והם צפויים לרמוס חיילים ידידותיים באותה קלות כמו גם חיילי אויב.

צבאות הודים נותרו במידה רבה בהגנה יתרה על אזורי הבית ומרכזי השלטון, ולא הצליחו להקרין כוחם לנגד אויביהם. במקום זאת הכוחות ההודים היו במערך הגנתי ממושך אשר מנע זמן רב כמה שיותר פלישה מחוץ לתוך תת היבשת עצמה. נסיכים ומלכים רבים בתת היבשת התמודדו עם פלישות מתמדות מכיוון רכס הרי הינדו-כוש במשך מאות שנים לפני כיבוש צפון הודו בידי מוחמד מגהור, אך מעולם לא פתחו בפלישות בניסיון להכניע את הערים האפגניות גזני וע'ור מהיכן שמקורן של התקפות אלה. גם הממלכות בעלות החוף אל האוקיינוס ההודי לא פיתחו רבות את ציים לפיתוח מושבות והשפעה בים ומעבר לו. הממלכה ההודית המרכזית היחידה שהתפתחה מעבר לתת היבשת דרך הים הייתה ממלכת צ'ולה, אשר שלטה בכל מפרץ בנגל. סולטנות דלהי אימצה את מדיניותה הצבאית של הודו והוסיפה לכך חיל פרשים קל אשר היה מבוסס על המבנה הצבאי הטורקי בשונה מחיל הפרשים הכבד של הצבאות ההודים.

הצבא הורכב מארבע זרועות - חי"ר, פרשים, מרכבות ופילים. כולם היו פרוסים בשדה הקרב במערך, כפי שהוחלט על ידי המפקדים, בהתבסס על גורמים כמו אופי השטח והרכב כוחותיו של אחד ושל האויב. דאגה רבה ניתנה לאימון חיילים ובעלי חיים. המלכים והנסיכים הוכשרו היטב באומנויות המלחמה וההנהגה, הובילו באופן אישי צבאות והשתתפו בהגנת המבצרים. מרכבות קרב מעץ שימשו כרכבי פיקוד ונודעו על ניידותם מכיוון שהיו יכולים לשאת קשתים שיכלו לירות תוך כדי תנועה ברחבי שדה הקרב. כלי רכב אלה נעו עם שניים או אפילו ארבעה סוסים, ויכולים למחוץ בקלות כוחות רגלים של אויב, אך ניתן להשתמש בהם רק במישורים ולא להתקפות פתע.

מבצרים ומצודות מילאו תפקיד מרכזי בלוחמה ההודית של העת העתיקה וימי הביניים. הם נדרשו לא רק לביטחון האוכלוסייה שהתגוררה בסביבתה, אלא לממלכה כולה שהיא סיפקה מחסה למלך ולצבאותיו מפני אויבים ומנעה מן הפולשים להתקדם הלאה לפנים ממלכה. לכידת מבצרים הייתה הכרחית כיוון שלרוב, בירות אויב היו מבוצרות בדרך כלל ואף פולש לא יכול היה להכריז על ניצחון עד שכבש את המעוזים האסטרטגיים הללו. מבצרים יוחסו גם כמרכזים ליחידות מנהליות. הם נבנו באזורי גבול, בקצות הממלכות, ובתחומים שונים - איים, גבעות, מדבריות ויערות. המבצרים היו גם מצוידים במספר ובכמות המשאבים הדרושים לעמידה במצור ארוך כמו אוכל וכלי נשק והיו לתוכם פתחי מים ומזון נסתרים אשר הלכו מתחת לאדמה.