משתמשת:99mp/1טיוטה
 |
הדף נמצא בשלבי עבודה, החל מ־21:24, 24 ביולי 2023 (IDT): כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
הערך נערך במסגרת „ערך מוסף” 2023. | |
| הדף נמצא בשלבי עבודה, החל מ־21:24, 24 ביולי 2023 (IDT): כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. הערך נערך במסגרת „ערך מוסף” 2023. | |
| שיחה | |
היסטורית עולי הגרדום[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלמה בן-יוסף:[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשון עולי הגרדום. בן יוסף נעצר בעקבות ניסיון פיגוע באוטובוס ערבי ליד צפת. הוא נשפט ביחד עם שניים מחבריו מהאצ"ל, אברהם שיין ושלום ז'ורבין ב-3 ביוני 1938. שלמה הוצא להורג ב-29 ביוני 1938 ונקבר בראש פינה.
אליהו חכים ואליהו בית צורי:[עריכת קוד מקור | עריכה]
חכים ובן צורי התנקשו בלורד מוין, במשכנו שבקהיר, שהיה שר בממשלה הבריטית לענייני המזרח התיכון. השניים נידונו למוות והוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945.
דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני:[עריכת קוד מקור | עריכה]
דב גרונר השתתף בפעולת האצ"ל בהתקפה על משטרת רמת גן, ב-23 באפריל 1946, שם נפצע קשה בפניו ונשבה בידי הבריטים. גרונר הועבר לבית החולים "הדסה" בתל אביב שם אושפז במשך 12 יום. ב-1 בינואר 1947 התקיים משפטו של גרונר בבית הדין הצבאי בירושלים. עוד לפני-כן, כשהוכרז תאריך משפטו, תכננו באצ"ל לחלצו מן המעצר, אך גרונר סירב בתוקף. בית המשפט מצא אותו אשם והוא נידון למוות.
אלקחי, דרזנר, וקשאני נעצרו בדרכם לפעולה כחלק מליל ההלקאות, שבו הלקו קצינים בריטיים, כפעולת תגמול על עונש דומה שבוצע על ידם כלפי איש האצ"ל, בנימין קמחי. הם נתפסו לאחר קרב יריות, ונמצאו אשמים על ידי בית המשפט הצבאי יחד עם חבר נוסף מהאצ"ל, חיים גולובסקי (גלעד). גולובסקי נידון למאסר עולם בשל גילו הצעיר, והשלושה נידונו למוות.
גורנר, אלקחי, דרזנר, וקשאני הוצאו להורג ב-16 באפריל 1947. יום לפני הם הועברו בחשאיות רבה מכלא ירושלים לכלא עכו. שם עלו על הגרדם, ללא התראה מוקדמת ובלי אפשרות להיפרד ממשפחותיהם.
משה ברזני ומאיר פיינשטיין:[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברזני השתייך למחתרת הלח"י. ב-9 במרץ 1947 הוא נעצר באחד מרחובות ירושלים כשבכיסו רימון יד, שבאמצעותו ככל הנראה התכוון להתנקש בחייו של הגנרל אדמונד דייויס. ב-17 במרץ דן אותו בית המשפט למוות בגרדום.
ב-30 באוקטובר 1946 כחלק מפעולותיו באצ"ל השתתף פיינשטיין בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים. מטרת הפעולה היתה לפגוע בתשתיות ששימשו את הממשלה והצבא הבריטיים. הוא נתפס ונעצר בידי הבריטים יחד עם שלושה מחבריו, דניאל אזולאי, משה הורוביץ ומסעוד ביטון. פיינשטיין נפצע בעת הנסיגה מתחנת הרכבת, עקב הפציעה נאלצו הרופאים לקטוע את ידו השמאלית. ב-3 באפריל 1947 ניתן פסק הדין במשפט, והוא נידון למוות.
יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר:[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת פעילותם במחתרת האצ"ל השתתפו השלושה בפריצה לכלא עכו, שם נתפסו בידי הבריטים יחד עם שני לוחמי אצ"ל נוספים, אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ. החמישה הועמדו למשפט צבאי שהחל ב 28 במאי 1947. פסק הדין היה עונש מוות לוייס, חביב ונקר, ומאסר למיכאלוב ואוסטרוביץ עד "עד שיחליט הנציב לשחררם" עקב גילם הצעיר. שלושת הנידונים למוות הוצאו להורג ב-29 ביולי 1947.