משתמשת:אדיבה צריקר/אנשי הדגומבה

אנשים הדגומבה הם קבוצה אתנית גדולה המתגוררת בצפון גאנה. ממלכתם, שנקראת "דגבון", הוקמה לפני מאות שנים ושולטת על שטח ליד בירת דגומבה, יינדי. יינדי ממוקמת ממזרח לנהר הוולטה הלבן וצפונית לטאמאלה. עפ"י המסורת דגבון הוקמה ע"י האב הקדמון נה גבווה, הנחשב לאבי השבטים דגומבה ומוסי. במאה ה-17 אנשים הגונג'ה התחילו לתקוף את דגבון ממערב, מה שדחף את שבט דגומבה אל מעבר לנהר הוולטה הלבן ואילץ אותם לנטוש את בירתם. העיר יינדי קיבלה שם חדש, "יינדי דאבארי", שמשמעותו יינדי ההרוסה. לקראת סוף המאה ה-17, שבט הדגומבה הצליח להתפשט מזרחה וייסד בירה חדשה(שגם היא נקראת יינדי) עבור ממלכתם. הבירה החדשה מוקמה מזרחית לטמאלה סמוך לגבול עם טוגו. בתחילת המאה ה-18 דגומבה התייצבו כנגד שבט הגונג'ה והצליחו לגרש אותם מהשטח הכבוש. עד היום אנשי הדגומבה נשארו אנשים חזקים. אנשי הדגומבה דוברים את שפת הדגבני, שהיא אחת משפות גור.

• 
  כותרת 1
• 
  כותרת 2

אורח חיים

אנשים הדגומבה חיים בעיקר מחקלאות. שטח רחב מאדמות הדגומבה הוא אינו פורה ולכן על מנת להצליח לגדל ייבול יש צורך להשאיר חוות גידול עד 5 שנים ללא זריעה. לכן כפרי הדגומבה הם יחסית קטנים, כדי להשאיר מקום למרחב גדול בין אדמות הגידול. החקלאים משתמשים בכמות גדולה של דשן המיוצר מהצואה של הבקר של הכפר. בסופו של דבר האדמה הופכת ליחסית פורייה, מה שמאפשר לחקלאים להשתמש בה לאורך השנה. למרות זאת, אדמות הממוקמות באזור הבוש משומשות רק שנתיים או שלוש ולאחר מכן נותרות כאדמות בור(לא נזרעות). מאחר ובטטה היא הגידול העיקרי, הדגומבה מתמחים בלמעלה מ32 סוגי בטטה. גידולים נוספים הם תירס, דוחן, אורז, בוטנים ושעועית. בנוסף להתמחות בחקלאות, אנשי הדגומבה הם גם דייגים וציידים מעולים וחלקם אף מתעסק בעבודת אדמיניסטרציה וניהול. אנשי המלאכה של שבט הדגומבה הם חייטים מיומנים, סוחרים ויצרני חבלים ומחצלות. חלקם אפילו מתמחים כנפחים, קצבים וספרים. הורים שולחים את בניהם הצעירים לעבור התמחות אצל אנשי המלאכה האלה. תוך התבוננות ואימון, נער צעיר ילמד בהדרגה מקצוע מסוים וימצא את תפקידו בתחום. בחברה הדגומבאית, אנשי הכפר מסדרים את בתיהם בסדר מסוים. הצ'יף(הגבר המבוגר ביותר בכפר) ממקם את בקתתו בעלת צורת הכיפה במרכז הכפר. הבקתה שלו בולטת לעומת שאר הבקתות. הכפר מחולק לרבעים וחלקים קטנים יותר, שכולם פונים לכיוון ביתו של הצ'יף. כל רבע מזוהה ע"י ראשו או ע"י קבוצת התמחות דומיננטית. לדוגמה, ייתכן רובע חיילים או רובע קצבים. התושבים הפשוטים מפוזרים בכפר בבקתות עגולות(עבור נשים) או משולשות(עבור גברים). אין הפרדה פיזית בין התושבים הפשוטים למעמד השולט. למתופפים תפקיד חשוב בכפר, מכיוון שהם אינם מוזיקאים בלבד, אלא גם היסטוריונים. הם מחויבים ללמוד ולשמר אינפורמציה רבה. ברוב המקרים, בנו של מתופף ממשיך את אביו, הופך למתופף בעצמו ולומד מאביו את מקורות אנשיו והממלכה.

צילוק

הצילוק נפוץ בקרב שבט הדגומבה ולו סיבות רבות. קיימות סיבות דתיות, אסתטיות וחברתיות לצילוק. הוא יכול לשמש כסימון של מעבר שלב בחיים, כמו התבגרות מינית או נישואין. הצלקות משמשות גם דרך להעברת מסרים אודות זהות הנושא אותם. נשיאת סימני צילוק מעידה על השתייכות לשבט מסוים או קבוצה אתנית. לעיתים משתמשים בצילוק לשם ריפוי חולי כגון עוויתות, חצבת, דלקת ריאות, כאבי בטן וכו'. קיימת אמונה כי מקור החולי בדם ובשעה שהעור נחתך בידי מרפא מסורתי ואבקה או מנה של תרופה מוכנסת לתוך הפצע היא תזרום ישר לתוך מחזור הדם.

אמונה

למרות שכמעט מחצית מהדגומבה אימצו את האמונה האיסלמית, רבים מאמינים ומקיימים פולחן עבור רוחות ואלים נוספים. כל כפר מקריב קורבנות עבור האל הקדום שלו והאוכלוסייה כולה מקיימת פולחן באופן קולקטיבי עבור האלים העוצמתיים יותר. הדגומבה גם מתעסקים בכישופים ומתייעצים עם חוזי עתידות על מנת להיפטר מקללות. אנשי הדגומבה מכבדים את אבותיהם ע"י פסטיבל הנקרא "בוגון" שמשמעותו "אש" או "גיהינום". החגיגה מתחילה בארוחה גדולה ומסתיימת כאשר האנשים מתאספים עם לפידים דולקים ליד עץ מחוץ לקהילה. שם הם מדקלמים את שמות אבותיהם וזורקים את הלפידים הבוערים לתוך העץ.