משפחת עבד אל-האדי
משפחת עבד אל-האדי (בערבית: عبد الهادي) היא משפחה ערבית-פלסטינית, שלצד משפחת טוקאן, הייתה אחת משתי המשפחות החשובות והמיוחסות (אם כי לא העתיקות) שבאזור העיר שכם.[1]
תולדות המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי מסורתה של משפחת עבד אל-האדי, מוצאה באחד משבטי ערב הקדומים שבמדבר הערבי ובמשך מאות שנים ישבה בעבר הירדן המזרחי. על פי אחת המסורות, במאה ה-12 העביר צלאח א-דין את המשפחה מעבר הירדן לכפר עראבה הסמוך לג'נין, אולם על פי מסורת אחרת, הגיעה המשפחה לארץ ישראל רק במאה ה-17. במשך מאות שנים היה עראבה מקום מוצאה של המשפחה ומשם התפשטו בניה והתיישבו בעיקר בג'נין ובשכם. בחלוף הזמן נחלקה המשפחה לפלגים יריבים שונים, שנמצאו לעיתים במריבת-דמים. הפלג השליט היה הפלג המשפחתי שהתרכז בכפרי נפת ג'נין, באזורים של עמק יזרעאל ועמק בית-שאן הגובלים באזור ג'נין ובחלק הצפוני של מחוז שכם.[2] המשפחה נמנית עם המשפחות הכפריות-העירוניות, שבסיסן בכפר או בקבוצת כפרים, אך חלק מבניהן, ובמיוחד המנהיגים שבדור הצעיר, עבר לשבת בעיר. כך היה בתקופת המנדט החלק של המשפחה שישב בעראבה, אך גם בג'נין ובשכם, כאשר ג'נין הייתה נתונה לשלטונה של המשפחה, לצד משפחת עבושי, ואילו פלג אחר של המשפחה שלט בשכם.[3]
במשך דורות רבים, ניטשה בשכם מלחמה קשה בין משפחות עבד אל-האדי וטוקאן על שלטון והשפעה, שהביאה לשפיכות דמים.[1] המשפחות החשובות בעיר היו מפולגות על פי החלוקה לקייס וימן. משפחת עבד אל-האדי ומשפחת נימר עמדו בראש הפלג הימני ועם הכיבוש המצרי בשנות ה-30 של המאה ה-19, תמכו בו וכיהנו בתפקידי מושלים. בשל תמיכה זו, כונה הפלג הפרו-מצרי "דאר אל-מצרי", עד העשור השני של המאה ה-20.[4] בפרוץ מרד הפלאחים של שנת 1834, כרתו בני משפחת עבד אל-האדי ברית עם הממשל המצרי.[5] הקונסול הבריטי באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, מספר בספר זיכרונותיו על מלחמות דמים בין משפחת אל-האדי ומשפחת טוקאן בשנות ה-50 של המאה ה-19, ולדבריו נהרגו בהן בין 300 ל-400 איש במשך כשנתיים. פין מתאר את בני משפחת עבד אל-האדי בזמנו כנוטים פוליטית לאבראהים פחה המצרי ולצרפתים והעריך אותם כ"מתקדמים" ו"ליברליים" יותר מבני המשפחה היריבה שלהם.[6]
משפחת עבד אל-האדי נזכרת כבעלת זיכיון החכירה מהממשלה העות'מאנית של גביית המיסים מכפרים ערביים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, ובהם גם הכפרים ממזרח לפתח תקווה. בזכרונותיו של השומר אברהם שפירא, מסופר על עימות פיזי בינו ובין בן המשפחה, סלים עבד אל-האדי, שהתרחש בשנת 1895 מיד לאחר רצח הקצב שמואל יעקב רוזנצוויג (או רוזנטל), בעת ביקור של עבד אל-האדי במושבה. שפירא לקח אותו בכח אל המושבה ולמחרת נלקח עבד אל-האדי על ידי השלטונות לכלא יפו. במשפט שנערך לו כנאשם הראשי ברצח, נדון למאסר למספר שנים מועטות בלבד, בשל יחוסו המשפחתי.[7]
בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, סירבה משפחת עבד אל-האדי בשכם, כמו שתי המשפחות החשובות האחרות בעיר, לצדד באחת המשפחות שהשתייכו לאליטה הירושלמית.[8]
בג'נין התחרתה המשפחה עם משפחת עבושי על השליטה בעיר. בתקופת המרד הערבי הגדול שיתפה משפחה זו פעולה עם הטרור ואילו משפחת עבד אל-האדי, הודות לקשריו של פח'רי עבד אל-האדי עם השלטונות, שלטה משנת 1939 בעיר. עקב רכושה הקרקעי הגדול, גם השפעתה על כפרי הסביבה הייתה גדולה.[9] על פי הערכות שנעשו על ידי ועדה מטעם פועלי ציון ב-1920, החזיקה משפחת עבד אל-האדי בסוף תקופת המנדט הבריטי כ-60,000 דונם קרקע.[10] היא הייתה אחת המשפחות הפלסטיניות הבולטות שמכרו אדמות ליהודים.[11]
בתחילת שנות ה-20 החלה לפעול האגודה המוסלמית הלאומית האופוזיציונית, שהוקמה כמשקל-נגד לאגודות המוסלמיות-נוצריות. באזורי שכם וג'נין, התבססה האגודה על אנשים ממשפחת טוקאן וענף של משפחת עבד אל-האדי, שהתנגדו למנהיגו של הפלג היריב, אל-חאג' תופיק חמאד.[12]
בני משפחה בולטים בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן המשפחה הבולט ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20, אם כי לא נחשב כראש המשפחה, היה עווני עבד אל-האדי, עורך דין ידוע, מהוותיקים ביותר והפעילים ביותר בתנועה הלאומית הפלסטינית, שהקים את הסניף הפלסטיני של מפלגת אל-איסתקלאל.[13] עווני עבד אל-האדי היה נשוי לדודניתו, הפעילה הפוליטית טרב עבד אלהאדי.
משפחת עבד אל-האדי הייתה פרו-נשאשיבית.[14] אחד מראשי הפלג של המשפחה שישב בכפר עראבה בנפת ג'נין, היה פח'רי עבד אל-האדי, מראשי הכנופיות במרד הערבי הגדול וסגנו של פאוזי קאוקג'י, ולאחר מכן מארגן "כנופיות השלום", שנלחמו בכנופיות הטרור באמצעות טרור נגדי.[13] מאז הופעת "חבורות השלום", הפכה משפחת עבד אל-האדי מטרה להתקפות המורדים. המשפחה סייעה לשני מנהיגי הכוחות האנטי-חוסיינים בשכם להקים "חבורות שלום" חדשות, שהצליחו לבלום את התקפות המורדים על כפרים ותושבים שסירבו לתמוך בהם, בין היתר באמצעות חטיפת אנשים התומכים במורדים.[15] פח'רי עבד אל-האדי נרצח באפריל 1943 על ידי ח'ליל חלמי עבד אל-האדי, מבני הפלג השכמי של המשפחה.[16]
בני משפחה בולטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמין עבד אל-האדי - חבר המועצה המוסלמית העליונה, שהיה מהנוטים לשיתוף פעולה עם השלטונות שהמשיכו לכהן בתפקידם גם אחרי הדחתו של נשיא המועצה, אמין אל-חוסייני, ב-1937.[13] היה היחיד מבני המשפחה בשכם שכיהן כמושל נפה מחוץ למחוזו המקורי.[4]
- מאג'ד עבד אל-האדי - שופט בבית הדין העליון.
- רוחי עבד אל-האדי - מן הפקידים הגבוהים ביותר בממשלת המנדט - עוזרו של המזכיר הראשי. ב-1946 החל לכהן כחבר ב"וועדה המשולשת" להנהלת הווקף.
- תחסין עבד אל-האדי - ראש עיריית ג'נין עד 1946
- נעים עבד אל-האדי - קצין מחוז.
- פואד עבד אל-האדי (אחיו של עווני) - עורך דין.
- שַוקי ושפיק עבד אל-האדי - קציני משטרה.
- מוסה עבד אל-האדי - קצין בצבא הבריטי-פלשתינאי.
- חוסני עבד אל-האדי - קצין גיוס לצבא.
- שאפע עבד אל-האדי - מנהל הווקף באזור שכם.
- שיראז עבד אל האדי - אשת חינוך בכירה במועצה איזורית גלבוע.
- עבד אל-קדר עבד אל-האדי (מת ב-1946) - מנכבדי שכם. בתקופת המרד הערבי הגדול שימש שופט ראשי בבתי הדין של הכנופיות.
- הַדיה עבד אל-האדי - סופרת, אחת הנשים הפלסטיניות הבודדות שעסקו בספרות בתקופת המנדט.[17]
בתקופת המנדט היו גם בני משפחה רבים שהייתה להם השפעה רבה על סביבתם, משום שהיו בעלי קרקעות נרחבות מאוד, במיוחד במרחב ג'נין–גלבוע–עפולה.[13]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 שמעוני, עמ' 228.
- ^ שמעוני, עמ' 229.
- ^ שמעוני, עמ' 210, הערה 3.
- ^ 1 2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 13.
- ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 17, 46.
- ^ שמעוני, עמ' 228, הערה 16.
- ^ אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לה: אברהם שפירא, ראש השומרים בפתח־תקוה, מזכרונותיו, נרשמו בידי יהודה אידלשטין, עמ' 328–332.
- ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 73.
- ^ שמעוני, עמ' 234.
- ^ שמעוני, עמ' 168, הערה 13.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 46.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 176.
- ^ 1 2 3 4 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 230.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 229.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 303.
- ^ שמעוני, עמ' 229, הערה 17.
- ^ שמעוני, עמ' 231.