דת ומדע

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא חסרים מקורות לקביעות משמעותיות, מבנה מתודי חסר.

המונח דת ומדע, במשמעותו הרחבה, כולל כל ידע והגות השייכים להקשרים שבין תחומי הדת והמדע. במובן הצר, הוא מתייחס לקונפליקטים בין תפיסת הטבע וההיסטוריה המשתקפים מכתבי הקודש של הדתות האברהמיות לבין התפיסות המדעיות שלהם. היחסים המורכבים בין הדת למדע מעסיקים אנשי דת ומדענים, ובהם מדענים האדוקים בדתם, מזה מאות בשנים.

בדרך כלל מניחים המאמינים בדת מסוימת שסתירה בין תורתם לתגליות המדע אינה אפשרית, מפני שאם הדת נכונה - אף התורה שלה נכונה. ר' יהודה הלוי ביטא תפיסה זו בספר "הכוזרי": "חלילה לאל, מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין, או דבר שהוכח במופת שכלי!" (מאמר ראשון, פסקה ס"ז). משום כך, כאשר ישנו קונפליקט בין הנאמר בתורת הדת לבין מוסכמה מדעית כלשהי, הברירה היא או לטעון שהמוסכמה המדעית אינה מבוססת; או לפרש את הפסוקים בצורה שתיישב את הסתירה; או לדחות את האמונה בשלמות הטקסט הדתי.

אלו שרואים את כתבי הקודש כיצירות אנושיות, בדרך כלל יניחו שקיימות סתירות ביניהם לתגליות מאוחרות יותר. בעוד שהם אינם מחוייבים להוכיח אף סתירה מסויימת, שכנוע שלהם שכתבי הקודש נקיים משגיאות ומשקפים ידע שלא היה זמין לבני אנוש בתקופה בה נכתבו, עשוי להביא אותם לדחות את האמונה שהם יצירה אנושית.

קונפליקטים מרכזיים בין דתות רבות למדע הם:

• גיל העולם ודרך היווצרותו.
• יצירת החי והאדם – האם בריאה אלוהית מכוונת או תהליך ממושך של ברירה טבעית?
• עלילות הסיפורים, הגיבורים, ובעיקר הנסים ואירועים על-טבעיים - האם הם התקיימו במציאות או שמא מדובר במיתוסים עממיים?
• פסוקים שנטען שהם טעויות עובדתיות בזואולוגיה, אסטרונומיה ותחומי מדע אחרים.

היצירה Education בחלונות טיפאני מנסה להציג הרמוניה בין דת למדע

היסטוריה של היחסים בין הדת והמדע

היסטוריה של היחסים בין הדת הנוצרית והמדע

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לפי התאולוגיה של אקווינס, כל חקירה אנושית היא חקירה של האל, ולכן כל מדע הוא כלי של התאולוגיה, ומטרתה של כל חקירה מדעית היא לעשות את התאולוגיה טהורה יותר. האוניברסיטאות הראשונות, בימי הביניים, היו מוסדות דתיים. במאות ה-16 וה-17 היו לימודי כמורה יעדם של המשכילים. לכישרון וליכולת האנליטית התלוותה גם סקרנות. ולכן הכמרים לא הסתפקו בתשובות של הדת, אלא ניסו למצוא הסברים לתופעות טבע על ידי ההיגיון ועל ידי תצפיות טבע. אין פירוש הדבר שהם שללו את קיום האל או יצאו נגד הדת. המדענים הראשונים האמינו שבתגליותיהם הם מהללים ומפארים את שם האל, כי בכך הם חושפים את תוכניתו האלוהית ואת תבנית מעשיו; את ההגיון שמאחורי הבריאה. וכך היו רוב המדענים הראשונים כמרים בהכשרתם. מדענים רבים טענו שהמדע הוא הדרך הנעלה להתחקות אחר תפארת מעשיו של האל, כי האל קבע את חוקי הטבע, ובהם האבולוציה על פי עקרונות הברירה הטבעית.

עם זאת, יסודות שמרניים בכנסייה, ובעיקר ראשיה, אסרו על הכרה בתגליות מדעיות. ב-1616 קבעה הכנסייה הקתולית כי אסור להורות "שהשמש עומדת ללא תנועה במרכז השמיים; שהארץ אינה נמצאת במרכז השמיים ואינה חסרת תנועה, אלא נעה בתנועה כפולה", סביב השמש וסביבה-עצמה. בין דעותיהם של גליליאו ושל האפיפיור אורבן השמיני הייתה סתירה אינטלקטואלית. גליליאו טען שהמציאות בטבע היא אבן הבוחן של כל תאוריה: "בדיונים על בעיות פיזיקליות אין להסתמך על פסוקים במקרא אלא על ניסיון החושים ועל הוכחות... אלוהים מתגלה בפעולות הטבע לא פחות מאשר בדבריו המקודשים של המקרא." אורבן השמיני דרש שגליליאו יצהיר בספרו כי אסור להרהר במעשי אלוהים: "העזה בלתי נסבלת היא, שאדם ינסה להגביל את הכוח האלוהי ואת החכמה האלוהית כדי להוכיח השערה משלו." שמונה שנים לאחר מכן הקים אורבן השמיני ברומא את "המכון להפצת האמונה" – de propaganda fide. זה מקורה של המילה "פרופגנדה" (תעמולה) בדת הקתולית.

האפיפיור אורבנוס השמיני סירב לאשר לגליליאו להגיע למסקנות פוזיטיביות ואף לשלול מסקנות שגויות כמו המודל הגיאוצנטרי של הקוסמולוגיה התלמאית. הוא סבר שבכך שולל גלילאו מאלוהים את הזכות לנהל את היקום בדרך נס במקום לפי חוקי הטבע. ב-1571 הוסמכה האינקוויזיציה לשפוט ספרים שכללו רעיונות של כפירה, ואז החלה בהכנת רשימת ספרים אסורים בקריאה – האינדקס. העבריין היה נשפט בבית משפט של האינקוויזיציה, בלי העתק מכתב האישום, בלי לדעת מה העדויות נגדו ובלי פרקליט שיגן עליו. ספרו של גליליאו, "שיחה על שתי שיטות העולם הגדולות", שהודפס ב-1632, היה ברשימה זו במשך כמאתיים שנה.

מקובל לראות בעידן הנאורות ערעור של יסודות המחשבה התאולוגית, דחיית המסקנות שנשענו על מחשבה זו ומיסוד דרך המחשבה הרציונלית של ספקנות ביקורתית, תוך נכונות ויכולת לבחון את תופעות הטבע וההיסטוריה באמצעות התבונה האנושית הבלתי משוחדת. בניגוד לסברה זו, לא אחת פעלה הנאורות דווקא בכיוון ההפוך והעניקה מעין אצטלא רציונלית לטיעונים התאולוגיים הוותיקים.

מדענים קתולים רבים בתקופת הרנסאנס היו אדוקים בדתם, ואת מחקריהם המדעיים ראו בתור דרך לגלות את צפונות העולם האלוהי וכך לעבוד את האל בצורה שלגישתם הוא בוודאי רוצה בה. תיעוד המאובנים גובש לראשונה לא על ידי חוקרי אבולוציה אלא בעבודות של גאולוגים שהיו בריאתנים בהשקפתם וקיבלו את סיפור תולדות החיים כפי שהוא מסופר בספר בראשית. גאולוגים אלה ערכו לפי הסדר את שכבות הסלע הראשונות שמצאו. במקרים רבים היו אלה ממצאים שעלו מחפירת התעלות הראשונות של תקופת התיעוש באנגליה, במאה ה-18. הביולוג ומגלה הדינוזאורים ריצ'רד אוון ראה בחקר מדוקדק של האנטומיה והזואולוגיה את הדרך הטובה ביותר להעיד על תהילת מעשי האל, וכך ג'יימס האטון וגילברט וייט. האנטומולוג הבריטי פיליפ הנרי גוס סבר שאין סתירה בין סיפור הבריאה התנ"כי לבין הראיות לעתיקותו של העולם. המדען הצרפתי פרנסואה-רנה דה שאטובריאן כתב ב-1802: "אלוהים יכול היה לברוא, וללא ספק ברא, את העולם עם כל סימני עתיקותו ושלמותו, אותם מפגין העולם כעת." הנצרות והמדע לא נתפסו כסותרים זה את זה: ב-1811 התקבל שאטובריאן כחבר באקדמיה הצרפתית.

במאה ה-18 מיינו ביולוגים את המינים מתוך הנחה שהם יציבים, אינם משתנים ומורישים את תכונותיהם לצאצאיהם באופן מדויק. קארולוס ליניאוס ביקש להשליט סדר בעושר המינים שהתגלו במאות שנים של מסעות ותגליות וארגן את עולם החי והצומח במינים לפי תבניות שנבראו למיטב הבנתו על ידי האל בימי בראשית. יוהאן קספר לוואטר, תאולוג ומדען, חיפש בממצאי המדע את ההוכחה לבריאה. ותרגם לגרמנית את מחקרו של הביולוג הצרפתי שארל בונה (Bonnet, 1720-1793) שראה בסדר הביולוגי את התגלמות הרצון האלוהי. גם את בני האדם מיינו הביולוגים. הקריטריונים שלהם היו מגוונים, וכך גם סוגי בני האדם שהגדירו. האנטום סמואל תומאס פון זומרינג (Sommerring, 1755-1830) מיין את בני האדם לפי גיל, מין, לאומיות, תזונה, נטייה לחלות, סגנונות חיים ואף לבוש. בסוף המאה ה-18 מיין חוקר הטבע הגרמני יוהאן פרידריך בלומנבאך (Blumenbach, 1752-1840) את בני האדם לחמישה סוגים – קווקזים, מלאים, אתיופים, אמריקאים ואירופים, אך תהה מדוע שונים צאצאים מהוריהם. לינאוס סבר שאין חשיבות לשוני בין הפרטים, כי כולם פרי תוכנית של האל. לפי הבנתו, המהות האלוהית טבועה בכל ישות שבטבע.

הביולוג הצרפתי ז'ורז'-לואי לקלר דה בופון הדגיש עדויות על השתנות המינים, ותלמידו ז'אן-בטיסט דה לאמארק העלה תאוריה של השתנות של המינים – אבולוציה. כך היה לאמארק מהראשונים שערערו על מושג המין כישות מהותית של מעשה בריאה חד פעמי. כמו היפוקרטס היווני, כאלפיים שנה לפניהם, העלו לאמארק ובופון את הסברה שתכונות ההורים מיוצגות בצאצאים על ידי מנגנון שמעביר לצאצא תכונות משני ההורים. היכולת של משביחי צמחים ובעלי חיים לשנות את הצמח או החיה הטרידה את הביולוגים, והם הגיעו למסקנה שאפשר לשנות מינים על ידי הכלאות. הם עדיין לא חשבו על הסביבה בתור הגורם שמאלץ את המינים להשתנות. לאמארק אמנם השתמש במושגים כגון "רצון" או "צורך", וסבר כי הם גורמים להתנהגויות שמביאות לשינויים פיזיולוגיים, אבל הוא הדגיש שוב ושוב שהוא מחויב לא להניח קיומו של גורם לא מדעי, פיזיקלי או כימי שגורם להתפתחות המינים. לאמארק לא דיבר על "כוונה של היצור החי" או על "רצון אלוהי". הוא הקפיד להימנע מכך.

צ'ארלס דרווין כתב:

מקור נוסף לאמונה בקיומו של האל, הקשור לתבונה ולא לרגשות, מרשים אותי על שום היותו בעל משקל רב יותר. אמונה זו מבוססת על הקושי הרב, ולמעשה על חוסר האפשרות, לדמות כי יקום עצום ומופלא זה, הכולל את האדם המסוגל לצפות הרחק אל העבר ואל העתיד, הוא תוצאה של מקריות או הכרחיות עיוורת. כאשר אני מהרהר בכך, אני חש אנוס לשער את קיומה של סיבה ראשונית שהיא בעלת תבונה הדומה מבחינה מסוימת לזו של האדם; ומסיבה זו ראוי לכנותי תיאיסט.

נראה שעקב לחציהם של דתיים הוסיף דרווין ל"מוצא המינים" אזכור של אלוהים כמפיח החיים. בשנת 1863, ארבע שנים לאחר פרסום "מוצא המינים", כתב לידידו, הבוטנאי ג'וזף הוקר: "זה זמן רב אני מצטער על שחיזרתי אחר דעת הקהל והשתמשתי במונח הלקוח מתוך החומש, בריאה, בעוד שהתכוונתי בעצם ל"הופעה" מכוחו של תהליך כלשהו שאינו ידוע כלל."

בתקופתו של דרווין ניסו ביולוגים רבים, בהם אסא גריי , לשלב בין אמונתם הדתית לבין העדויות לאבולוציה.

בשנת 1864 פרסם האפיפיור פיוס התשיעי את האנציקליקה Quanta Cura, מנשר אפיפיורי בו מנה "רשימת טעויות" (Syllabus of Errors). במסמך זה גינה את המודרניות על כל צורותיה: ליברליזם, סוציאליזם, פנתאיזם, מטריאליזם, רציונליזם ומדענות (Scientism) – הפילוסופיה לפיה המדע הוא הפתרון למצוקותיה של האנושות, הן מצוקותיה החומריות, הן מצוקותיה האינטלקטואליות (השאיפה לידע) והן מצוקותיה הנפשיות (השאיפה למצוא משמעות, למצוא את הסיבה לקיומו של הסבל בעולם). בין השאר הצביע האפיפיור על ההשקפות הבאות כחטאים:

I. 3. "[הסברה ש]ההגיון והתבונה האנושיים, בלי התייחסות כלשהי לאלוהים, הם הדרך היחידה להבחין בין אמת ושקר ובין טוב ורע; הם החוק כשלעצמם ומספיקים, בכוחם הטבעי, להבטיח את רווחת בני האדם והאומות.

VII. 57. מדע הפילוסופיה והמוסר, וכן החוק האזרחי, אמורים להישאר נפרדים מסמכות כנסייתית ואלוהית.

VII. 58. אין כוחות שיש לזהותם, חוץ מאלה ששוכנים בחומר.

X. 80. הכס ברומא יכול ואמור להתפשר ולהתיישב עם תנאי הקדמה, הליברליזם והציוויליזציה המודרנית."

כל אלה נחשבו חטאים לפי האמונה הקתולית של אמצע המאה ה-19.

מדענים רבים בני זמננו הם קתולים אדוקים, ובהם קן מילר, וגם הם אינם רואים סתירה בין אמונתם הדתית לבין מדעי החיים בכלל והאבולוציה בפרט.

היסטוריה של היחסים בין הדת היהודית והמדע

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במאה העשירית כתב הרב סעדיה גאון בזכות החינוך המדעי:

יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים... [ולכאורה] העיון מביא לידי כפירה ומביא אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם. [החושבים] שיש דבר כעין תנין בולע את הירח.

הרמב"ם מגדולי הפוסקים, שכתב את אחד מספרי ההלכה המקיפים והחשובים בהיסטוריה היהודית, היה גם איש מדע מובהק ועסק רבות ברפואה ופילוסופיה, תוך שהוא טען כי השתמש במדעים כ"רקחות וטבחות" לחכמת התורה. הותיר אחריו יבול מרשים מאוד של ספרי רפואה (כ-11 במספר).

ב-1305 קבע הרשב"א בספרד שמנוע אדם מישראל ללמוד פילוסופיה וחוכמות חיצוניות טרם הגיעו לגיל 25.

הרלב"ג (1288 – 1344) מחשובי הפילוסופים היהודיים ומגדולי הלוגיקנים, שפעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת, הוכיח משפטים שונים בקומבינטוריקה, כתב הוכחות באינדוקציה מתמטית, ופיתַּח שני מכשירי תצפית אסטרונומיים משוכללים, מחקריו באסטרונומיה זכו להערכה רבה ותורגמו ללטינית בפקודת האפיפיור קלמנס השישי.

המהר"ל מפראג מגדולי ההוגים בישראל, שחי במאה ה-16, צידד וחייב לימוד מדעים, וראה בהם סולם לעלות אל חכמת התורה והכרת הבורא. אחת מראיותיו היא שיש לברך על ראיית חכם מאומות העולם - "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם". אחד מגדולי תלמידיו רבי דוד גנז אף למד בברכתו אסטרונומיה (שהמהר"ל החשיב כמדע יהודי) אצל האסטרונום טיכו ברהה.

הגאון מווילנא, אבי השיטה הליטאית במאה ה-18, תמך באופן מובהק בלימוד רוב המדעים (למעט פילוסופיה), ואף כתב ספרים בעניין. בהקדמה לספר "אוקלידוס" מובא בשמו: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה... וציווה לי (=הגאון) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות כדי להוציא בולעם מפיהם וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל.".

בתחילת המאה ה-19, בעיצומו של עידן הנאורות, הביע הרב נחמן מברסלב חרדה מעוצמתן של "החכמות החיצוניות":

יש חיות רעות, דורסים וטורפים, והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המטעית שהכל על פי הטבע, וכאילו אין רצון, חס ושלום... והחכמים הללו הם בחינת חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאילו הכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום.

כשחכמי ירושלים החרימו את לימודי החול הגיב הראי"ה קוק:

"חכמי ארץ הקודש, שהיו בהם כמה גאונים וצדיקים באמת, גזרו בח"ח איסור על כל חכמה של חול ועל כל שפה זרה... ועכשיו לפי מצב הזמן מוטל איסור זה כעול ברזל על צוארי האנשים יראי ד' ותמימי דרך, כי אין להם שום עצה בחינוך בניהם. הם רואים עין בעין כי אי אפשר להתקיים ולהחזיק מעמד לפי תנאי החיים החדשים בלא שפה ומדע. וכל פורקי עול תורה ומצוות מחנכים ילדיהם בבית הספר ומכשירים אותם למלחמת החיים בתכלית השלמות ורק הילדים של ההורים שהם קשורים בקדושת תורה ואמונה נשארים נחשלים בארחות החיים... ואין לי דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים."

"אפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה… כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ה', והאמצעים רבים או מועטים… ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג "ויצר ה'" כמו שאנו אומרים 'אז יבנה שלמה', ואין אומרים ששלמה ציווה לשרים והשרים לנמוכים מהם… מפני שהוא דרך ידוע."

"אמנם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של החכמות בעולם ואת פעולתם של החיים, למען יכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהטיבו." "הרגש המוסרי... מאיים תמיד ביראת עוונות הסובבים את האדם במעשה ובמחשבה, הפחד הנפרז מכל חטא מאבד טובו של האדם והופך אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר כי אם שוכבת ורועדת. האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החומרי והמוסרי גם יחד... היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו." "בכל הדעות המשוטטות בעולם... מבחינים בכולם מה שיש בהם לטובה ומה שיש בהם לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם, וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע, מחזיקים אותו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל." מחפשים את היסודות הטובים והחיוניים בעולם המחשבה החדש ומתרגמים אותם למושגים תורניים באופן שעולמנו הרוחני יתעשר על ידם."

גישות ליישוב קונפליקטים ביהדות

תבנית:השלמה קיימות גישות שונות המנסות לפתור או להסביר קונפליקטים שבין מוסכמות דתיות ומדעיות, כאשר הן חלוקות ביניהן הן ביחסן השונה למוסכמות אלו, בעיקר בתחום הסמכות שהן מייחסות להן, והן בדרכים ובכלים השונים המשמשים אותן.

ביקורת המקרא

ערכים מורחבים – ביקורת המקרא

הקונצנזוס המדעי בתחום המדעי של חקר המקרא ולימודי דתות, הוא שכתבי הקודש נכתבו והאמונות הדתיות עוצבו בידי בני-אדם שהחזיקו באמונות ובדעות שהיו מקובלות בתקופתם, אך אינן בהכרח נכונות. לפיכך במקומות שבהן כתבי קודש או אמונות דתיות נמצאת בקונפליקט עם מוסכמות מדעיות עדכניות, הראשונות יידחו כשגויות. ביקורת המקרא רואה בו נושא למחקר היסטורי, אנתרופולוגי וספרותי בדומה לכל מקור ספרותי אחר, במטרה להסביר, בין השאר, מדוע וכיצד נוצרו שגיאות אלו. ביהדות ניתן למצוא את הדוגמאות המובהקות הראשונות לגישה כזו אצל ברוך שפינוזה:

ברור כשמש בצהריים...כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה

— מאמר תאולוגי-מדיני, פרק ח'

חקר המקרא בגישה זו מזוהה כיום בעיקר עם ספקנים ואתאיסטים, אם כי שותפים לו גם חוקרים דתיים כגון משה דוד קאסוטו וישראל קנוהל. לעומת זאת שאר הגישות שיוצגו להלן מזוהות בעיקר עם חוקרים והוגים דתיים, אם כי שותפים להם גם חילונים כמרטין בובר ואליה שמואל הרטום.

גישת הפרדת התחומים

גישת הפרדת התחומים טוענת כי המדע והתורה מדברים בשני מישורים שונים, שאין ביניהם התנגשות או סתירה. טענה זו הועלתה לראשונה על ידי המהר"ל מפראג, שכותב (באר הגולה, הבאר השישי):

"לא באו חכמים לדבר על הסיבה הטבעית... [אלא] מן הסיבה המחייב הטבע".

המהר"ל מדגים את דבריו על הגמרא "על ארבעה דברים החמה לוקה..." ושואל איך ייתכן שתלו זאת בחטא, "שודאי לקוי המאורות תלוי במהלך המאורות, אבל חז"ל נתנו את סיבת הסיבה. כי אם לא היה חטא בעולם... לא היה סדר הבריאה נותן שיוצר ליקוי המאורות שהוא פחיתות וחיסרון" אלא היה נברא עולם ללא ליקוי חמה.

מרטין בובר ואליה שמואל הרטום הגדירו את הגישה בצורה מדעית והסבירו כי לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, אלא כתוצאה מערבוב התחומים בטעות. המדע עוסק באיך של המציאות, בעוד התורה עוסקת בלמה של המציאות. אין לתורה עניין לתאר אסטרונומיה, גאולוגיה או היסטוריה, ואין לה כל משמעות כטקסט מדעי, אלא כטקסט הגותי-מוסרי-הדרכתי בלבד.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ הפריד את הדברים בצורה שונה. לדבריו, מטרת התורה אינה מתן מידע לאדם, אלא הצגת דרישה ערכית בפניו. על פי ליבוביץ, היהדות מוגדרת כדת תאוצנטרית שתכליתה היא עבודת האל, וממילא לא יכולה להיווצר סתירה בן המדע לכתבי הקודש, שאינם בעלי ערך אינפורמטיבי כלל.

הגישה המגבילה של החקירה המדעית

הגישה המגבילה כלפי המדע טוענת שהסתירה נובעת מחריגה של המדע מעבר לגבולותיו, בהסקת מסקנות מוטעות מהעובדות הנצפות, ובהרחבה שלהן לתחומים לא ידועים.

גישה זו מפרידה בין המדע האמפירי, המתייחס לתופעות המתרחשות בהווה וניתן להוכחה בניסוי, ובין המדע העוסק באירועים שהתרחשו בעבר, כמו ארכאולוגיה, גאולוגיה, ותאוריות העוסקות בהתפתחות המינים או במפץ הגדול, המסיקות מתוך תצפיות שנעשו בימים אלה לגבי מה שקרה לכאורה לפני מיליוני ומיליארדי שנים. לפי גישה זו תאוריות שאינן ניתנות לבדיקה בניסוי אינן יכולות להיחשב מדעיות, ולכן אינן סותרות את התורה. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", השתמש בגישה דומה לזו ביחס לשאלת קדמות העולם^{[דרוש מקור]}, אם כי הוא קדם למהפכה המדעית.

ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בדברי רבינו בחיי על התורה:

וידוע כי אין דעות הפילוסופים אצלינו עיקר, לפי שאינם אלא מצד המחקר, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל משכילי ישראל אין להם אלא דברי רז"ל חכמי האמת אשר מפי הנביאים קבלו האמת, והם אשר ידעו הדברים כולם על אמיתתם

— ויקרא י"ח כ"ט.

גישה מודרנית יותר של טיעון זה הוצגה על ידי המתמטיקאי והביולוג ד"ר יצחק רפאל עציון אשר כתב כי הגאומטריה לא-אוקלידית הוכיחה כי אקסיומות שבמשך אלפי שנים נחשבו לאמת מוחלטת (כגון שדרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד) הן למעשה שרירותיות וקיימות גאומטריות עם אקסיומות חלופיות. כך גם הנחות היסוד של "המדעים ההיסטוריים", כגון העדר כוח עליון וקצב קבוע של תהליכים טבעיים מסוימים עליהם נשען התיארוך הן אמונות שרירותיות שאין בכוחן לערער אמונה בתורה.

גישה דומה מצויה אצל הרב מנחם מנדל שניאורסון. לדבריו בניגוד לעבר, המדע המודרני אינו מתיימר לטעון לאמת מוחלטת אלא הוא רק שכלול של הידע האנושי, ולכן אינו סותר את כתבי הקודש, המייצגים את אותה אמת.

מתנגדי הגישה המגבילה טוענים כי היא פוטרת את עצמה במובנים רבים מלהתייחס לכל טענה היסטורית בנפרד, ומגדירה כל טענה היסטורית-מדעית כבלתי תקפה, ללא קשר לשאלה עד כמה הגיוני ההסבר המדעי.

הגישה האמונית פרשנית

הגישה המפרשת כלפי התורה, רואה את מקור הסתירה בהבנה לא נכונה של היגדים דתיים בכתבי הקודש. על פי שיטה זו, במקום שיש סתירה בין תורה ומדע יש לחפש פרשנות חלופית לכתבי הקודש, או להציגם כאנלוגיה בלבד. על פי גישה זו, סתירה בן הידע המדעי לתורה מצוי בבני האדם, ובתפיסת התורה בצורה פשטנית. בשיטה זו דגלו פרופ' אברהם פרנקל, שטען בין השאר כי פרשת הבריאה היא סימבולית, בדומה לשיטתו של הפילוסוף הקדום פילון האלכסנדרוני. פרופ' אליעזר גולדמן סבר גם הוא כשיטה זו, אך טען בדומה לישעיהו ליבוביץ שבאופן עקרוני לא תיתכן סתירה בין התורה והמדע, כיוון שהאמירות בתורה אינן 'טענות' במובן המדעי מעצם העובדה שהן עוסקות באלוהות. והן אינן יכולות לשמש הסבר לאירועים בעולם.

דוגמה לגישה זו ניתן למצוא בדברים שכותב הרמב"ם במורה נבוכים:

"דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת הגשמות".

הגישה הדיאלקטית

הגישה הדיאלקטית של פרופ' שמואל הוגו ברגמן סוברת, שאף אם יש סתירה בין המדע לתורה, הדבר משקף את מגבלות התפיסה האנושית, שאיננה יכולה לתפוס את האינסופי והמוחלט. ע"פ גישה זו המדע וכתבי הקודש צודקים שניהם. לדעתו, הסתירה נובעת מכך שהחזון האמוני והלוגיקה המדעית אינם יכולים להתחבר לכלל הרמוניה אחת. וכך דבריו במאמר "צבת בצבת":

"הלוגיקה של המוחלט אינה הלוגיקה של המדע... כי אקט האמונה הוא פגישה בלתי אמצעית עם הסופי והמוחלט ואי אפשר לבטא את היחס הסופי והמוחלט בשפה המשועבדת ללוגיקה דו-ערכית אלא על ידי הסתירה..."

לדברי הראי"ה קוק,

"ההתפתחות הבאה בהדרגה רבה של מיליארדים שנים זהו המרעיש לבבות קטני דעה. הם חושבים שההתפתחות תתן מקום לכחש באלהים חיים, והם טועים מאד. דעת האלהים בנויה רק על ידיעת האחדות. כשאנו רואים היצירה הגדולה שהיא ערוכה בסדרי חכמה, והליכות החיים בגופם וברוחם ושכלם, שהכל נערך במערכה אחת, הרינו מכירים את הרוח הגדול שיש כאן שמחיה הכל ונותן מקום לכל. ואם דרכי החכמה מחייבים שיהיה הדבר בא על ידי התפתחות של רבבות רבבה שנים, עוד עלינו להתפלא ביותר מה רב ונשגב הוא החי עולמים, שכאין וכרגע נחשבו רבבות שנים שפועלות בלא הרף להפיק איזו תכלית רצויה".

הגישה הטרנסצנדנטלית

הגישה הטרנסצנדנטלית הבנויה על קונספציה קאנטיאנית, שישנה שניות של הדבר כשלעצמו ותופעותיו, וזהו ההבדל בין תורה למדע – התורה מדברת על המהות, והמדע מדבר על התופעות. מכלול הכרתנו את מהותה של מציאות נעשה בשתי דרכים מקבילות: דרך מציאות שנבחנת על ידינו בחושים ועיבודם באופן סובייקטיבי, ודרך הנבואה האובייקטיבית שחודרת את מעטי הטבע, ומגלה לנו את מהות הבריאה. מייצגה המובהק של גישה זו הוא יצחק ברויאר, ובדברו על המדע שכופר בנס, הוא טוען שלידתו של העולם היא עצמה נס גדול.

הגישה הסינתטית

הגישה הסינתטית – גישתו של הרב קוק שמנסה ליצור הרמוניה בין כל הגישות השונות. בבסיס הדברים הוא טוען שמהותה האמיתי של הבריאה אינה ניתנת לתיאור מלא, והיא מסוד הצמצום, ויש בה מסתרי תורה, ולכן לא פורשה אלא נכתבה בצורה סתומה בפסוק אחד. לשיטתו, כאשר אנו נתקלים בסתירה, ראשית יש "לבנות את ארמון התורה ממעל לה", כלומר להמשיך באמונתנו תוך קבלת האמירה המדעית כנכונה (שהרי אין התורה מספרת לנו עובדות אלא "העיקר הוא התוכן, ההסברה הפנימית שבעניינים"), ואחר כך ניתן גם לטעון טענות אחרות, לפי העניין, לגבי התורה או המדע.

טענה נוספת שלו בהקשר זה היא שאין הסתירה בין מדע לדת גורמת לכפירה, אלא הטענות המוסריות כנגד הדת גורמות לה, ורק מתוך הכפירה באות הטענות ה'מדעיות'. לטענתו, המדע תוקף את הדת היום לא בגלל שיקול מדעי טהור, שהרי הוא יכול להיות לכל היותר אגנוסטי, הואיל ושערי האימות האמפירי בענייני האלוהות סגורים בפניו, אלא כיוון שהדת בעבר הונתה אותו, השתררה עליו, ודיכאה את חופש המחשבה של האנושות בעריצות רוחנית. אף שהוא אומר זאת על הנצרות הקתולית, ובעיקר של ימי הביניים, הוא דורש גם מן הדתיים ("בעלי תורה") לשפר את הנהגתם ומוסריותם, כדי "לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית".

דוגמאות לקונפליקטים ולהתייחסות דתית אליהם

להלן מספר סתירות לכאורה, המדגימות קונפליקטים מרכזיים ואת הפתרונות השונים של הגישות המפרשת והמגבילה, המתמודדות עימם (הביקורת המדעית וגישות הפרדת התחומים, הדיאלקטיקה והטרנסצנדנטליות, מנסות לפתור את כל הסתירות בתשובה אחת).

חלק מן קונפליקטים, ואולי מרביתם, אינם סתירות של ממש בין התורה והמדע, אלא בין מסורת דתית למדע או בין התורה להנחה מדעית.

ניסים

רוני אילון הירש המשיל את שליטתו המוחלטת של אלוהים בעולם, המאפשרת לו לעשות ניסים, לשליטתו המוחלטת של המתכנת במציאות מדומה שיצר, כגון בסרט מטריקס.

גיל העולם

המסורת היהודית גורסת שבריאת העולם הייתה לפני אלפי שנים מעטות – שנת ה'תשפ"ד היא השנה ה-5784 ליצירה, בעוד שהקונצנזוס המדעי מתארך את גיל היקום בכ-13.8 מיליארדי שנים.

בהגות הדתית קיימות מספר גישות שמנסות לגשר על הפער, לרוב בהסתמך על פרשנויות קודמות של סיפור הבריאה היהודי.

חסידי הגישה המפרשת יסכימו עם מניין השנים המדעי, אך יטענו שמניין השנים היהודי מתחיל מסופה של הבריאה - אולי מיום בריאת אדם הראשון - ואילו סיפור הבריאה מתאר את התהליך שקדם למניין זה. לפי גישה זו המסורת בעצם איננה טוענת דבר לגבי גיל העולם, שכן ניתן להגדיר את "ששת ימי הבריאה" כפרקי זמן ממושכים, שנמשכו שנים רבות. סימוכין מהתורה לטענה זו אפשר לראות בכך שהטקסט המקראי עצמו משתמש במונח "יום" עבור הימים הראשונים בהם עדיין לא היו שמש, ירח וכוכבים. כלומר, ייתכן שהמילה "יום" משמשת כאן במשמעות שונה לחלוטין.

המתנגדים לגישה המפרשת מצטטים את דברי חז"ל (למשל בפסיקתא רבתי מ"ו) לפיהם היום השישי כלל 24 שעות, וטוענים שחסרונם של השמש והירח לא מוכיח דבר על אורך היום. טענה נוספת של המתנגדים היא שאם נאמר שלא היו אלו ימים רגילים, תווצר בעיה בהבנת חישוב זמנה של מצוות השבת ואיסוריה: התורה מסבירה את ששת ימי המלאכה ולאחריהם השביתה ביום השביעי, כי כן עשה ה' - ברא עולם בשישה ימים ונח ביום השביעי, אך אם ששת ימי הבריאה אינם ימים של 24 שעות, איך נדע כמה זמן לספור לפני שנצטרך לקיים את מצוות השבת ואיסוריה.^{[דרוש מקור]}

יש המסתמכים על תורת השמיטות המובאת במדרש וספר הזוהר שלפיו קודם בריאת העולם "היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן" (בראשית רבה, ט' ב' ; אגדת בראשית תרמ"ג). ע"פ טענה זו אף לפני תחילת הסיפור המקראי התרחשו אירועים שלא סופר לנו עליהם.

עם זאת, רבנים המתנגדים לגישת שמיטת העולמות טוענים שלא ייתכן שאלוהים זקוק לעולמות ניסיוניים כי כל פועלו מושלם, ומזכירים את הכרעתו של האר"י (בניגוד לדעת מקובלים קודמים) שהשמיטות הקודמות לשמיטתנו לא היו שמיטות גשמיות - זאת אומרת שלא היו בהם עולמות הבנויים מחומר, אלא רק עולמות רוחניים (הקשורים לספירות בעולם האצילות.

הפתרונות של הגישה המפרשת מבטלים את המחלוקת בין התורה למדע לגבי גיל היקום, אך הם אינם מיישבים את הסתירה בין הגיל המסורתי של המין האנושי לבין הגיל המדעי. פתרון שהוצע לשם כך על ידי הראי"ה קוק, מפרש את הפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" כך שהגדרת התורה לאנושיות אינה פיזיולוגית אלא תרבותית: "אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מיליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, ועל ידי איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, על ידי יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים."

פתרון פרשני אחר להתאמת סיפור הבריאה להערכות המדעיות הציג הפיזיקאי ג'רלד שרודר, אשר הציע לפרש את האורך של כל "יום" בסיפור הבריאה באופן יחסי לטמפרטורת היקום באותו פרק זמן. בהתבסס על כך שהיקום מתקרר בצורה מעריכית ככל שהוא מתפשט, ושלפי ההערכה המקובלת טמפרטורת היקום כיום היא 2.73 מעלות קלווין, חישב שרודר כי אם מחלקים בצורה מעריכית את הזמן שחלף מאז המפץ הגדול ל-6 יחידות, יוצא שהיחידה השישית התחילה לפני 220 מיליון שנה - הזמן שבו החלו להופיע היונקים, ולקראת סוף היום השישי (לפני 2.5 מיליון שנה) הופיעו ראשוני האדם - במועד בו, לפי הגמרא, אדם הראשון הושלך מגן עדן.

חסידי הגישה המגבילה עשויים לכפור בעמדה המדעית לגבי גיל העולם. הם יטענו ששיטות התארוך המדעיות, המבוססות על אקסטרפולציות של היסקים מממצאים בתקופתנו, אינן אמינות. גישה זו מתמודדת גם עם תיארוך הממצאים האנושיים הקדומים לתחילת הספירה היהודית.

גישה אחרת המכונה עולם נברא זקן, מסתמכת על פירוש רמב"ם לדבריו של רבי יהושע בן לוי, שכל יצורי העולם נבראו "בצביונם ובקומתם" - למשל, האדם הראשון לא נברא כתינוק בן יומו אלא כאיש מבוגר, בעלי החיים נבראו כמינים מפותחים ובעלי קרבה זואולוגית ברמות שונות, וכך גם היקום כולו נברא כמה שנראה כהמשך טבעי של תהליכים שמעולם לא התרחשו. טענה זו אינה ניתנת להפרכה או להוכחה, אך היא מעלה את השאלה מהי הסיבה לבריאת העולם כשהוא כבר בדרגת התפתחות מסוימת ומכיל עדויות להתפתחות הדרגתית שלא הייתה ולא נבראה. גישה רביעית היא גישתו של הרב יצחק גינזבורג, השואף לגשר בין התורה והמדע בעזרת התפיסה הקבלית של ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. לפי גישה זו ניתן לראות את ארבעת העולמות כארבע פרספקטיבות, או נקודות מבט על המציאות: בעולם האצילות הכל הוא אלוהות; בעולם הבריאה העולם בהתחדשות מתמדת; בעולם היצירה חיים את החומר הצורני הנראה לנו היום; ובעולם העשיה את מכלול הנתונים המצויים בידינו. ומכאן נוכל גם להשליך לגיל היקום: מנקודת המבט של עולם האצילות – העולם טרם נברא, עוד אין זמן; מנקודת המבט של עולם הבריאה – העולם נבראה ומתהווה בכל רגע ורגע; מנקודת המבט של עולם היצירה – העולם קיים כ-6,000 שנים; ומנקודת המבט של עולם העשיה – העולם קיים כ-13.8 מיליארד שנים.

אבולוציה

ערכים מורחבים – יחס היהדות לתורת האבולוציה, התנגדויות לתורת האבולוציה#טיעונים דתיים

הטקסט המקראי, המתאר את בריאת האדם מן האדמה ביום השישי, עומד בקונפליקט עם תאוריית האבולוציה לפיה האדם התפתח מבעלי חיים אחרים בתהליך הדרגתי וממושך. ישנן מספר גישות דתיות המנסות לפתור שאלה זו:

בעלי הגישה המגבילה טוענים שהאבולוציה היא תאוריה שגויה. עיקרון מהותי של הגישה הזאת היא שעדויות וממצאים - כגון מאובנים המתארים התפתחות של יצורים דמויי אדם - אינם מהווים הוכחה מספקת לאבולוציה, משום שניתן לפרש את העדויות בדרכים נוספות או מתוך שלילת ההנחה שחוקי הפיזיקה אינם משתנים עם הזמן - הנחה שהיא אחד היסודות של המדע המודרני, ובלעדיה לא ניתן לטעון דבר לגבי ההיסטוריה באופן מדעי.

בעקבויות העדויות שהתגלו במאה האחרונה על מיקרואבולוציה, מצדדי הגישה המגבילה טוענים שאף שניתן לראות שינויים בתוך מין מסוים (כגון שינוי צבע פרווה, התארכות קלה של המקור), שינויים אלו אינם אלא התאמה לתנאי הסביבה במסגרת השונות הגנטית הפוטנציאלית של המין, אך מעולם לא נראה מין אחד שהפך בעקבות הרבה שינויים הדרגתיים למין אחר. קיימים סוגים רבים של כלבים, אך אף אחד מהם לא בקע מביצה.

גישה אחרת, שבארצות הברית קרויה "תכנון תבוני", מקבלת את האבולוציה, אך לא כתהליך טבעי כפי שתיארה דרווין. לטענת המצדדים בגישה זו, התאוריה הדרוויניסטית מנסה להסביר את מגוון המינים בדיעבד, כתוצאה של תהליך טבעי שהתרחש ללא יד מכוונת, אך הסבריה אינם מספקים ואין מנוס מהמסקנה שהאבולוציה לא הייתה מתאפשרת ללא הכוונה, ובמשתמע, בסיוע השגחה עליונה.

בהתאם לגישה המפרשת, מצטט הרב קוק את קביעת חז"ל שכל אשר נאמר בפרשת הבריאה איננו כפשוטו, אלא "סתרי תורה" ויש להבינו באופן סימבולי ומטפורי: ששת ימי הבריאה אינם ימים כמשמעותם כלפינו – בין היתר מפני שאז עדיין לא היה אדם ולכן גם אין משמעות למונח זמן – אלא זהו זמן "אלוהי" בקנה מידה אחר, ויש לפרש אותם כ"פרקי זמן" או חלוקה מטאפורית אחרת.

יציאת מצרים

ערך מורחב – יציאת מצרים בביקורת המקרא

יש שרואים בהיעדר אישוש ארכאולוגי לסיפור יציאת מצרים סתירה בין המקרא למדע, בנימוק ש-600 אלף גברים, כ-3 מיליון בני אדם (כולל נשים וטף) היו אמורים להשאיר עדויות ארכאולוגיות, כגון: שרידי מחנות.

תשובה המוצעת פעמים רבות על ידי הגישה המגבילה היא שמדע הארכאולוגיה צעיר, ואולי בעתיד יהיו גילויים ארכאולוגים נוספים. יש המנמקים את העדר התיעוד המצרי ליציאת מצרים באי רצונם של מלכי מצרים להודות במפלתם.

אחרים תירצו שאלה זו בתארוך אחר לסיפור המקראי. לטענתם יציאת מצרים הייתה בתקופה קדומה בהרבה (סוף השושלת הרביעית), ממנה יש תעוד של עם מגזע צפוני שחי לאורך תעלת 'בחר יוסוף', ועקבותיו נעלמו בימי השושלת החמישית.

גורמים המקבלים את סיפור יציאת מצרים כאמת היסטורית מצביעים על פפירוס מצרי עתיק בשם פפירוס איפוור כעל דיווח חוץ-מקראי אפשרי על מכות מצרים, אשר מאשש את יציאת מצרים כפי שהיא מתוארת בתורה. מלבד פפירוס איפוור, יישנם עוד ממצאים ארכאולוגיים שנטען כי ייתכן שהם מתעדים את "עשר המכות" ויציאת מצרים, כגון פפירוס של נפר-רהו^{[דרוש מקור]} וכיתוב שנחרט במקדש מצרי מאל עריש.

הסבר אחר הוא שניתן לראות בעצם כתיבת המקרא ראיה היסטורית לסיפור זה. "כבר עמדו חוקרים על כך כי 'אין להעלות על הדעת שתציב אומה מן האומות בראשית הווייתה, מעשה עמידה בשיעבוד ובמצוקה, אלא אם כן התנסתה בכך בפועל'".

טענות נוספות נוגעות למספר יוצאי מצרים: נטען שמדבר סיני לא יכול היה לכלכל כמות כזו של אנשים במשך 40 שנים. על פי המקרא, בני ישראל התכלכלו בזמן זה על המן והשליו שקיבלו בדרך נס.

קושייה נוספת היא שחשבון של שושלות (לפי דברי הימים וספרים אחרים) מראה שמהזמן שבני ישראל ירדו מצרימה ומנו 70 נפש ועד צאתם ממצרים לא עברו יותר מחמישה דורות, ולא סביר להגיע בפרק זמן כזה לעם שבו הגברים הלוחמים לבדם מונים 600 אלף. התורה עצמה מציגה את התרבותם של בני ישראל כתופעה חריגה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד ותִמלא הארץ אותם". הפירוש המסורתי לפסוק זה הוא שכל אישה ילדה שישה או שנים עשר בנים. הגישה המפרשת מציעה שייתכן שמדובר במספר טיפולוגי-סמלי שלא היה במציאות באותם ימים, אך המקרא איננו בא ללמדנו את הדמוגרפיה ההיסטורית. המקרא השתמש במספר 600 אלף, משום שזהו מספר שלם המייצג עם, בעוד שמתחתיו אלו מספרים המייצגים שבטים או חמולות. ייתכן שבפועל יצאו ממצרים עשרות אלפי בני ישראל בלבד, שנדדו במדבר וכבשו את הארץ. גישה נוספת מפרשת את פסוק ל"ד כאשר "אלף" = משפחה. מכאן יוצא כי מדובר ב-600 משפחות בלבד, ולכן לא צפוי אישוש ארכאולוגי להגירה זו, שכן אין היא מונה מספרים כה גדולים.

עם זאת, גישה זו לא התקבלה בקרב הפרשנים המסורתיים של המקרא, והגישה השנייה אינה מתיישבת אף עם הפסוקים עצמם מאחר שהמקרא בעצמו אינו מונה רק את האלפים אלא אף את המאות והעשרות של עם ישראל "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר, א, מו).

זואולוגיה

קללת הנחש

על פי המתואר בתנ"ך (בראשית ג') נחש הקדמוני קולל באכילת עפר:

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:

בפועל אנחנו יודעים שהנחש הוא טורף, ובוודאי שלא ניזון מעפר.

חסידי הגישה המפרשת יאמרו שהקללה "ועפר תאכל כל ימי חייך", היא מטאפורית, כלומר: במקום ללכת – תזחל, והראש שלך יהיה "באדמה" וילחך עפר. בדומה למוזכר בישעיהו, פרק מ"ט פסוק כ"ג: ”וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה’ אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי:” שם ברור שהכוונה היא מטאפורית.
הפירוש המובא בתלמוד הוא שהקללה היא שכל מה שיאכל הנחש יהיה בטעם עפר: ”כל מה שיאכל לא יטעום אלא טעם עפר” (יומא עה.).

מסופר כי רבי שמחה בונים מפשיסחה פירש את הפסוק כמשל: ”הוא נתן מראש לנחש כל מחסורו עד סוף כל הימים, שיהיה מאכלו מצוי לו תמיד, בשפע ובכל מקום, כדי שלא תהיה לו עוד שום שייכות עמו לבקש ממנו איזה דבר”. כך גם מפרש החפץ חיים. פירוש זה לא בא כתגובה לסתירה עם המדע אלא כתגובה לתמיהה מהי הקללה בכך שנחש אוכל עפר, שהוא זמין בכל מקום ואין קושי להשיגו.

הארנבת

בספר ויקרא, פרק י"א פסוק ו' כתוב:

וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם.

המחקר המדעי, אינו מגדיר את הארנבת כמעלה גרה, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית ככזו.

הגישה המפרשת מסבירה שאין הכוונה לארנבת המוכרת לנו כיום, כשם שישנם שמות שונים במקרא לחיות ולצמחים בני זמננו. בהקשר זה יש להזכיר כי על פי תרגום השבעים המילה ארנבת מתארת את הארנבת המוכרת לנו כיום, אך ייתכן שאירע שיבוש עוד לפני תרגום זה.

הסבר חלופי מציע שהתורה מתייחסת אל הארנבת כפי שהיא נראית לבני אדם, ולא לנתונים שאינם נראים לעין אנושית, וכוונתה היא להדגיש שהארנבת טמאה על אף שלפי ההגדרה ההלכתית של העלאת גרה, היא מעלת גרה ובעלת סימן טהרה.

אחרים טוענים שכוונת המקרא במילים "מעלת גרה" אינה חופפת להגדרה המדעית של העלאת גרה. ארנבת אוכלת ומעכלת שוב חלק מצואתה (לאחר שהפרישה אותה מגופה), וייתכן שזו כוונת התורה ב"מעלת גרה".

הרמב"ם כותב בנוגע להגדרת בהמה "מעלה גרה" (ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א'), כי בהמה מעלת גרה היא בהמה חסרת שיניים עליוניות. כמו כן, הוא מציין שהבהמה היחידה שהיא מעלת גרה ואינה מפרסת פרסה היא הגמל בלבד, ואינו מציין את שני הנוספים בתורה: ארנבת ושפן מאחר שאינם בהמות ואין חשש שיבואו לאוכלם.

ראו גם

• הדת הבהאית ומדע
• בראשית ברא
• בריאתנות
• בד"ד
• מדענות
• ביקורת המקרא
• אלוהים
• מדענים ואנשי דת המשתתפים בדיאלוג בין דת ומדע
• מדענים המתמחים בנושא דת ומדע

לקריאה נוספת

• רבי משה בן מימון, מורה נבוכים, חלק ב פרק י"ז.
• מרטין בובר, "בן דורנו והמקרא", במאמר דרכו של המקרא, עמ' 41.
• הרב קוק, אגרות הראי"ה, צ"א וקל"ד; אורות הקודש חלק ב, עמ' תקל"ז.
• פרופ' שלום רוזנברג, תורה ומדע, הוצאת משרד החינוך והתרבות.
• פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי.
• פרופ' יהודה (ליאו) לוי, יהדות ומדע כחכמות משלימות, ירושלים, 1991.
• פרופ' יהודה (ליאו) לוי, המדע שבתורה, ירושלים, ה'תשס"א.
• עמנואל אליצור (עורך), דת ומדע – לקט מקורות, הוצאת מדרשיית נעם.
• פרופ' נתן אביעזר, בראשית ברא.
• פרופ' ג'רלד שרודר, המדע והאל, כתר הוצאה לאור
• אמונה ומדע, הוצאת ופרצת
• Denying Evolution: Creation, Scientism, and the Nature of Science Massimo Pigliucc 2002
• הרב ד"ר נחום לאם, תורה ומדע, תרגם שלמה שמידט
• פרופ' ישראל קנוהל, מאין באנו
• פרופ' נתן אביעזר, אמונה בעידן המדע
• הרב ד"ר מיכאל אברהם, את אשר ישנו ואשר איננו, הוצאת תם, 2005.
• הרב ד"ר מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות, משכל, 2011.
• ד"ר שמעון בולג, פיזיקה במקורות יהודיים, מעלות, ירושלים ה'תשס"ד.
• ישי לוי (עורך), עולמות נפגשים: מדע וטכנולוגיה בראי ההלכה, מחלקת הפרסומים, משרד החינוך, ירושלים ה'תשס"ג.
• הרב זמיר כהן, המהפך (4 כרכים), הידברות, ה'תשס"ה
• פרופסור זאב גרין "פרופסור גרין שלום וברכה" עריכה והוצאה לאור זלמן גורליק תשע"ב

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דת ומדע בוויקישיתוף

• תורה ומדע באתר "דעת"
• אמונה ומדע באתר עמותת "חופש"
• הספר המלא "תורה ומדע בהגות היהודית", מאת פרופ' שלום רוזנברג, אתר הגות יהודית (הקישור אינו פעיל, 21 באוגוסט 2016)
• יובל נח הררי מבוא להיסטוריה עולמית.
• שלום רוזנברג, להתחיל מבראשית, באתר nrg‏, 28 באוקטובר 2005
• תורה ומדע במשנתו של הרבי מלובביץ'
• דרור פיקסלר, המדע כחלק מהתורה
• ישעיהו ליבוביץ, הדת והמדע בימי הביניים ובעת החדשה, וכן המדע או התורה - מי צודק?
• צבי פנטון, גיל הקוסמוס לפרשת בראשית
• משה קוה, תורה ומדע, באתר של אוניברסיטת בר-אילן
• מרדכי כסלו, גיל האדם - התש"ס או מיליון שנה, באתר "דעת"
• אורי שרקי, מדעי הטבע ואהבת ה', ביטאון צוהר
• אורי שרקי, שעורים בתורה ומדע במכון מאיר
• עמוס ברדע, בראשית ברא: מדע ובריאת העולם - כל התירוצים, באתר ynet, 19 באוקטובר 2011
• שיחה עם פרופסור אריה לאון וינרב, ‏על אמונה ומדע, מחשבות 26, פברואר 1969, עמ' 8–23
• אביגדור אמיתי, "הידיעות המדעיות של חז"ל - תוקפן ומקורן", פורטל הדף היומי
• ניר חסון, סלע קיומנו או אגדת ילדים: האם התנ"ך קרה באמת?, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2017
• עמדות הרבנים יצחק גינזבורג וראובן פיירמן ופרופסור יעקב פרידמן בנושא תאוריית הבריאה, בעלון "קרוב אליך", ד' טבת תשע"ח, עמ' 6–7
• פיענוח פרשת הבריאה - רבדים וקריאה מדעית, כתב העת מגדים