ברל כצנלסון – הבדלי גרסאות
←ברל כצנלסון: עדיף ללא שורה זו (ראו נא תקציר עריכה קודם שלי על נייטרליות). בעת הצורך ניתן לספק מקור (פרוטוקול או דברים שכתב כצנלסון) ממנו עולה כי אכן היה רגיש לנקודה זו וראה בכך אסון. |
Liadmalone (שיחה | תרומות) קשקשן |
||
| שורה 61: | שורה 61: | ||
בכסלו תרע"ט הגיע לביקור בכנרת. עם שובו למצרים, החל בפעילות רצופה שנמשכה חודשיים, יחד עם בן-גוריון, לאיחוד תנועות הפועלים, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו [[הפועל הצעיר]]. בסופה של הפעילות, הוקמה תנועת [[אחדות העבודה]] וכצנלסון היה האיש שניסח את המצע שלה. באירוע הקמתה, בכ"ד באדר א' בפתח תקווה, נשא את הנאום המרכזי, ניסח את החלטותיה והשפיע על בחירת המרכז שלה. הקמתה הייתה אחת מנקודות השיא בדרכו הפוליטית. היא הייתה הגוף החשוב ביותר של תנועת הפועלים בארץ ישראל והוא היה ממנהיגיה הראשיים. הקמתה מציינת את הפיכתה של תנועת הפועלים לכוח מרכזי ביישוב.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 141, 144, 149, 152, 154–155.}} |
בכסלו תרע"ט הגיע לביקור בכנרת. עם שובו למצרים, החל בפעילות רצופה שנמשכה חודשיים, יחד עם בן-גוריון, לאיחוד תנועות הפועלים, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו [[הפועל הצעיר]]. בסופה של הפעילות, הוקמה תנועת [[אחדות העבודה]] וכצנלסון היה האיש שניסח את המצע שלה. באירוע הקמתה, בכ"ד באדר א' בפתח תקווה, נשא את הנאום המרכזי, ניסח את החלטותיה והשפיע על בחירת המרכז שלה. הקמתה הייתה אחת מנקודות השיא בדרכו הפוליטית. היא הייתה הגוף החשוב ביותר של תנועת הפועלים בארץ ישראל והוא היה ממנהיגיה הראשיים. הקמתה מציינת את הפיכתה של תנועת הפועלים לכוח מרכזי ביישוב.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 141, 144, 149, 152, 154–155.}} |
||
ב-1919 נפטרה שרה שמוקלר מ[[קדחת צהובה]]. יחסיה עם ברל נמשכו 15 שנה. בעת ההלוויה בכנרת, הוא התעלף ליד הקבר הפתוח. לאחר מותהּ, חידש את הקשר עם לאה מירון, חברתם המשותפת, והיא הפכה לבת-זוגו.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 158–160.}} הם התגוררו יחד בחדר ליד יפו, אולם בסתיו 1919 נסע כצנלסון בשליחותו הראשונה לאירופה ולאה חזרה לכנרת. לאחר שובו לארץ, עברה להתגורר איתו בבית ליד קבוצת הפועלים שארגן [[בן-ציון ישראלי]] דרומית ליפו. אולם בקיץ 1920 שוב יצא |
ב-1919 נפטרה שרה שמוקלר מ[[קדחת צהובה]]. יחסיה עם ברל נמשכו 15 שנה. בעת ההלוויה בכנרת, הוא התעלף ליד הקבר הפתוח. לאחר מותהּ, חידש את הקשר עם לאה מירון, חברתם המשותפת, והיא הפכה לבת-זוגו.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 158–160.}} הם התגוררו יחד בחדר ליד יפו, אולם בסתיו 1919 נסע כצנלסון בשליחותו הראשונה לאירופה ולאה חזרה לכנרת. לאחר שובו לארץ, עברה להתגורר איתו בבית ליד קבוצת הפועלים שארגן [[בן-ציון ישראלי]] דרומית ליפו. אולם בקיץ 1920 שוב יצא מארץ ישראל, ולאה חזרה שוב לכנרת. הזוג מעולם לא התחתן, אולם ב-1921 הוציא ברל עבורה פנקס חבר של ההסתדרות, ובו ציין כי היא נשואה לו. כתוצאה מכך, נרשם בפנקסה השם "לאה מירון־כצנלסון". כאשר היה ברל כבן 35, החליט הזוג לחיות יחד חיי משפחה של קבע.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 162–165.}} |
||
עם הקמת "אחדות העבודה", הוציא כצנלסון את שבועון המפלגה, "[[קונטרס (כתב עת)|קונטרס]]".{{הערה|שם=ברל 241|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 241.}} |
עם הקמת "אחדות העבודה", הוציא כצנלסון את שבועון המפלגה, "[[קונטרס (כתב עת)|קונטרס]]".{{הערה|שם=ברל 241|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 241.}} |
||
| שורה 78: | שורה 78: | ||
נושא האיחוד היה במשא ומתן ממושך ובאביב 1928 כתב כצנלסון את הצעת מצע האיחוד מטעם אחדות העבודה. אלא שב-25 במאי אותה שנה, נתהפכה המכונית שבה נסע יחד עם בן-גוריון ושניהם נפצעו.{{הערה|שם=ברל 287}} רגלו של כצנלסון נשברה. הוא המשיך לעבוד ממיטת חוליו ובמשך כמעט שנה שכב כשרגלו מוגבהת. היא גובסה שש פעמים ולבסוף, לאחר ששהה בבית חולים בברלין, כבר לא נזקק ל[[קב (אביזר)|קב]], שבו נעזר להליכתו, אולם עד סוף ימיו היה צולע.{{הערה|שם=ברל 300|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 300.}} פציעתם של כצנלסון ובן-גוריון גרמה לדחיית האיחוד, אולם בתשרי תרפ"ט אשרה מועצת אחדות העבודה את המצע שהציע כצנלסון. באייר תרפ"ט (1929) סוכמו המצע והסכם האיחוד, וכצנלסון היה אחד מארבעת החותמים עליו מטעם אחדות העבודה. איחוד זה הוליד את [[מפלגת פועלי ארץ ישראל]], שהקיפה באותו הזמן כ-80% מכלל ציבור הפועלים בארץ ישראל.{{הערה|שם=ברל 287}} |
נושא האיחוד היה במשא ומתן ממושך ובאביב 1928 כתב כצנלסון את הצעת מצע האיחוד מטעם אחדות העבודה. אלא שב-25 במאי אותה שנה, נתהפכה המכונית שבה נסע יחד עם בן-גוריון ושניהם נפצעו.{{הערה|שם=ברל 287}} רגלו של כצנלסון נשברה. הוא המשיך לעבוד ממיטת חוליו ובמשך כמעט שנה שכב כשרגלו מוגבהת. היא גובסה שש פעמים ולבסוף, לאחר ששהה בבית חולים בברלין, כבר לא נזקק ל[[קב (אביזר)|קב]], שבו נעזר להליכתו, אולם עד סוף ימיו היה צולע.{{הערה|שם=ברל 300|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 300.}} פציעתם של כצנלסון ובן-גוריון גרמה לדחיית האיחוד, אולם בתשרי תרפ"ט אשרה מועצת אחדות העבודה את המצע שהציע כצנלסון. באייר תרפ"ט (1929) סוכמו המצע והסכם האיחוד, וכצנלסון היה אחד מארבעת החותמים עליו מטעם אחדות העבודה. איחוד זה הוליד את [[מפלגת פועלי ארץ ישראל]], שהקיפה באותו הזמן כ-80% מכלל ציבור הפועלים בארץ ישראל.{{הערה|שם=ברל 287}} |
||
בדצמבר 1929 נשלח כצנלסון מטעם המפלגה המתאחדת לגרמניה וללונדון.{{הערה|שם=ברל 300}} בדרכו עצר ב[[קאפרי]], שם ביקר אצל הסופר הרוסי הגדול ביותר באותה תקופה, [[מקסים גורקי]]. כצנלסון השתתף בוועידת ציוני גרמניה ב[[יינה]], שם התקשה לפעול באווירה העוינת מצד אנשי השמאל המקומיים. לאחר מכן השתתף בוועידת פועלי ציון בגרמניה, שם הצליח להעביר החלטות על סולידאריות מלאה עם ההסתדרות וגם לגבש סביבו חוג נאמן מקרב חברי המפלגה. בתחילת ינואר 1930 נסע ללונדון, שם השתכן בבית משפחת [[דב הוז]]. בלונדון זכה לקבלת פנים חמה, ערך פגישות רבות ונחל הצלחה. על אף שלא היה חבר ההנהלה הציונית, הוזמן להשתתף בישיבותיה כאחד מנציגי [[הוועד הלאומי]], על פי דרישתו של יושב ראש הוועד, [[פנחס רוטנברג]]. כמו כן, השתתף בישיבת הנעילה של ועידת הפדרציה הציונית בבריטניה. נאומו ביידיש עשה רושם על המאזינים ובעקבות זאת הוזמן להרצאות בערי השדה והפך לחביב החברה הגבוהה היהודית בבריטניה.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 311–314, 316–318.}} מסעו באירופה ארך ארבעה חודשים.{{הערה|שם=ברל 300}} |
בדצמבר 1929 נשלח כצנלסון מטעם המפלגה המתאחדת לגרמניה וללונדון.{{הערה|שם=ברל 300}} בדרכו עצר ב[[קאפרי]], שם ביקר אצל הסופר הרוסי הגדול ביותר באותה תקופה, [[מקסים גורקי]]. כצנלסון השתתף בוועידת ציוני גרמניה ב[[יינה]], שם התקשה לפעול באווירה העוינת מצד אנשי השמאל המקומיים. לאחר מכן השתתף בוועידת פועלי ציון בגרמניה, שם הצליח להעביר החלטות על סולידאריות מלאה עם ההסתדרות וגם לגבש סביבו חוג נאמן מקרב חברי המפלגה. בתחילת ינואר 1930 נסע ללונדון, שם השתכן בבית משפחת [[דב הוז]]. בלונדון זכה לקבלת פנים חמה, ערך פגישות רבות ונחל הצלחה. על אף שלא היה חבר ההנהלה הציונית, הוזמן להשתתף בישיבותיה כאחד מנציגי [[הוועד הלאומי]], על פי דרישתו של יושב ראש הוועד, [[פנחס רוטנברג]]. כמו כן, השתתף בישיבת הנעילה של ועידת הפדרציה הציונית בבריטניה. נאומו ביידיש עשה רושם על המאזינים ובעקבות זאת הוזמן להרצאות בערי השדה והפך לחביב החברה הגבוהה היהודית בבריטניה.{{הערה|שם=ברל 311|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 311–314, 316–318.}} מסעו באירופה ארך ארבעה חודשים.{{הערה|שם=ברל 300}} |
||
בספטמבר 1930 השתתף בקונגרס של ארץ ישראל העובדת שארגן בן-גוריון בברלין וזכה להערכה רבה. משם נשלח לסדרת הרצאות שארכה 10 ימים ב[[הארצות הבלטיות|ארצות הבלטיות]]. היה זה ביקורו הראשון שם. בעת שהותו שם נתפרסם [[הספר הלבן של פאספילד]] |
בספטמבר 1930 השתתף בקונגרס של ארץ ישראל העובדת שארגן בן-גוריון בברלין וזכה להערכה רבה. משם נשלח לסדרת הרצאות שארכה 10 ימים ב[[הארצות הבלטיות|ארצות הבלטיות]]. היה זה ביקורו הראשון שם. בעת שהותו שם נתפרסם [[הספר הלבן של פאספילד]], ובעקבות זאת חזר ללונדון. בנובמבר החל משא ומתן בין נציגי ההנהלה הציונית לבין ועדת הקבינט הבריטי על דו"ח [[ועדת שו]] ו[[דו"ח הופ-סימפסון]], וכצנלסון השתתף בישיבות הוועדה הפוליטית שליד ההנהלה, ששימשה גוף מייעץ. הוא התנגד להצעת הרוב ליישב את הערבים ה"מנושלים" ב[[עבר הירדן]], וטען כי כך תזכה אגדת ה"נישול" לגושפנקה רשמית, ובעבר הירדן יווצר ריכוז אוכלוסייה של [[ערביי ארץ ישראל]] שימנע בעתיד התיישבות יהודית באזור. בדצמבר 1930 חזר לארץ ישראל. בפברואר 1931 נשא במושב השלישי של מועצת מפא"י את ההרצאה המרכזית על המצב המדיני, בה התייחס לתוכנית להקמת מועצה מחוקקת ותקף את ההשקפה שיש למהר ולקבל הצעות מצד הבריטים מתוך הערכה שהן בלתי נמנעות ומוטב להשלים עמן וכך לזכות בדעת קהל חיובית. הוא דחה את ההשקפה שלפיה ניתן להגביל את המועצה המחוקקת בהגבלות שינטרלו את יתרון הרוב הערבי, וטען כי מרגע קבלת העקרון של ייצוג האוכלוסייה במועצה, ההגבלות הללו עלולות להפוך ל[[אות מתה]].{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 324–326, 329–330.}} |
||
בשנת 1934 עברו ברל ולאה להתגורר בדירה ב"[[מעונות עובדים]]" שבנתה ההסתדרות ב[[רחוב מזא"ה]]. בדירה זו הותקן עבורו מכשיר [[טלפון]], שהיה חיוני עבורו, משום שהרבה לעבוד בבית.{{הערה|שם=ברל 297}} |
בשנת 1934 עברו ברל ולאה להתגורר בדירה ב"[[מעונות עובדים]]" שבנתה ההסתדרות ב[[רחוב מזא"ה]]. בדירה זו הותקן עבורו מכשיר [[טלפון]], שהיה חיוני עבורו, משום שהרבה לעבוד בבית.{{הערה|שם=ברל 297}} |
||
גרסה מ־00:57, 21 ביוני 2019
שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות
פרמטרים ריקים [ שותף, שותפה, שנות הפעילות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| ברל כצנלסון, 1934 | |
| לידה |
25 בינואר 1887 בוברויסק |
|---|---|
| פטירה |
12 באוגוסט 1944 (בגיל 57) ירושלים |
| מדינה | ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות כנרת  |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
מפא"י |
  | |
ברל (בארי) כצנלסון (כ"ט בטבת תרמ"ז, 25 בינואר 1887,[1] בוברויסק – כ"ד באב תש"ד, 12 באוגוסט 1944, ירושלים) היה אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות.
ביוגרפיה
ילדותו ונעוריו ברוסיה 1887–1909
ברל יעקב כצנלסון נולד בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (מ-1991 בלארוס), לטייבל־רייזל בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון. טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאשה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל, אותה נשא בשנת 1879 וממנה היה לברל אח גדול, חיים. ברל היה בנה הבכור של טייבל, ואחריו נולדו לה חמישה ילדים נוספים, אחד מהם נפטר בגיל שנה.[1] טייבל עבדה בחנות לברזל של אביה, ובילדים טיפלו האומנת והמשרתת. משפחתו של ברל נחשבה למשפחה יהודית משכילה. בבית הייתה ספריה גדולה של ספרות תורנית ואילו בעליית הגג נאספו עיתונים עבריים. בגיל 8 קיבל מידי אביו ספר ראשון בעברית ובו סיפורי ילדים הנוגעים לעשרת הדיברות. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר בבית הספר באופן סדיר ולא נשלח לתלמוד תורה, אולם אביו בחר עבורו מלמדים שלימדו אותו ב"חדר". בשל הישארותו בבית, ידידו היה דוד שמעוני, שלמד איתו ב"חדר". עד גיל 10 קיבל את עיקר השכלתו מקריאת הספרים והעיתונים בעברית של אביו וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, אולם לאחר מכן למד רוסית והחל לקרוא את הספרות בשפה זו. עוד בבית אביו התפתחה השקפת העולם הציונית סוציאליסטית שלו. בשנת 1899 נפטר אביו מדלקת ריאות בטרם מלאו לו 38, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. ב-1902 פרצה שריפה גדולה בעיר, שהחריבה את ביתם וחנותם של הוריה של טייבל. הם הפכו לחסרי-כל ונאלצו להתגורר בחצר ביתה של בתם. בתוך שנתיים נפטרו שניהם. במקום החנות שנשרפה, רכשה טייבל חנות קטנה בשוק, בה עבדה במשך כל היום, ועל ברל הוטלה האחריות להשגיח על חינוכם של אחיו.[2] באותה תקופה עבד בספרייה העממית היהודית ביידיש בעיר, שהוקמה כמשקל-נגד לספרייה העירונית שנועדה להפצת התרבות הרוסית. ב-1902 השתתף באמצעות כרטיס-אורח בוועידה גדולה של ציוני רוסיה במינסק.[3] בוועידה זו נפגש כנראה לראשונה עם חיים ויצמן.[4]
כצנלסון השתייך לבני הנוער היהודים בתחום המושב שלא ניתן להם ללמוד בגימנסיות ונבחנו כאקסטרנים כדי להשיג את תעודת הבגרות הממשלתית.[3] כחבריו האקסטרנים, שנדדו בדרום רוסיה, נדד כצנלסון ברחבי בלארוס ואוקראינה וגם נסע מספר פעמים לפולין.[5] בגיל 16 קיבל בקייב את התואר "מורה בית",[6] והפך מורה מוסמך. הוא עבד כמורה לילדים יהודים בני משפחות אמידות שישבו בכפרים והתגורר בבתיהן.[7] ב-1904 נכח בעת פוגרום בעיירה סמילה והיה פעיל בהספקת נשק להגנה עצמית.[5] ב-1905 התקבל לעבודה כמורה בבית ספר מטעם חברת "מפיצי השכלה" בעירו.[8] לאחר שבגר, רצה ברל לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. במשך כשלוש שנים (1906–1908) עבד בעבודות שונות כפחחות ונפחות ולמד בבית ספר מקצועי יהודי באודסה, "טרוד", בו שימש מתלמד בחרטות-ברזל.[7] לפני עלייתו לארץ, התייצב לגיוס לצבא הרוסי, אולם שוחרר מן השירות. לאחר מכן נאבק במשך מספר חודשים במחלת הטיפוס.[9]
פועל בארץ ישראל 1909–1914
לאחר שהחלים ממחלתו, הפליג כצנלסון לקייב, ובאלול תרס"ט הגיע לאודסה, משם המשיך לארץ ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1909, בתקופת העלייה השנייה. לאחר הפלגה בת 12 יום בים השחור, הגיע בכ"א באלול ליפו. למחרת בואו, פגש ביפו את הסופר יוסף חיים ברנר. כצנלסון התקשה למצוא עבודה ב"אחוזת בית", ולאחר תקופת ראש השנה פנה למושבה פתח תקווה.[10] למחרת בואו, יצא לעין גנים, שם הפגיש אותו ברנר עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה, שהעלה את העבודה הפיזית של הפועל הפשוט למדרגת ערך עליון.[11][12] למחרת בואו לעין גנים, החל לעבוד בנטיעות בפרדס בחריה ליד פתח תקווה. בסוף עונת הגשמים עזב את עין גנים והחל לנדוד כפועל בין המושבות הוותיקות של ארץ ישראל. ביער חדרה עבד בחטיבת עצים והתקבל ל"לגיון העבודה". מחדרה נשלח על ידי ה"עבודה" לסג'רה, שם שהה בין פורים לפסח תר"ע. בפסח דיבר לראשונה בארץ ישראל לפני ציבור, בוועידה הראשונה של "עבודה" באום ג'וני. הוא התקבל שם לעבודה כפועל זמני ועסק בהעמסת אלומות על העגלה. בכך נטל חלק בקציר ההיסטורי שהניח את היסוד להקמת דגניה. כעבור חודש עזב את דגניה בשל מחלה ובתמוז תר"ע שב לעין גנים.[13]
בתחילת שנת תרע"א עלה כצנלסון לגליל. הוא עבד זמן מה במשק גדול אצל איכר במושבה כנרת, ולאחר מכן עבר למושבה מנחמיה, בה הועסק אצל אחד האיכרים כפועל יחיד. אלא ששם נחל כישלון וכעבור שלושה ימים פוטר מעבודתו. לאחר מכן עבר לעבוד בחוות כנרת, שם השתתף בשביתת פועלים. היה זה האירוע הציבורי הראשון שבו נטל חלק כמנהיג. בפסח תרע"א התכנסה באום ג'וני ועידת פועלי הגליל – ועידה בלתי מפלגתית ראשונה של הפועלים. השתתפו בה 17 צירים, שכל אחד מהם ייצג שמונה בוחרים, וכצנלסון שימש בה אחד הצירים מכנרת. הוא נבחר בוועידה לאחד משבעה חברים בוועד פועלי הגליל ועד מהרה תפס בו מקום מרכזי.[14] בגליל הפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים, אך בתחילת תרע"ב חזר ליהודה. הוא הגיע למסקנה כי העבודה המתאימה לו היא הנטיעה והגננות, וכדי להשתלם בתחום, עבר לעבוד במשתלת יער הרצל ליד לוד (בן שמן). עתה הצטרף להסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה. בכסלו תרע"ב נערכה בפתח תקווה הוועידה השנייה של פועלי יהודה, וכצנלסון ייצג בה את פועלי לוד ונבחר לשתי ועדות: ועדת התרבות וועדת האינפורמציה. הוא נטל חלק פעיל בפולמוס בשאלת לשכת העבודה שפתחה קפא"י ופרסם בנושא את מאמרו הראשון בארץ ישראל, "מבפנים", בעיתון "הפועל הצעיר". חברי פועלי ציון רגזו עליו ומנעו את בחירתו לציר בוועידה השלישית של פועלי יהודה. אף על פי כן, נבחר מטעם הבלתי מפלגתיים כחבר ל"משרד הוועד" – המוסד המבצע של ההסתדרות ביהודה, לצד טבנקין ומאיר רוטברג. בוועידה הרביעית של ההסתדרות בתרע"ד, בא לידי ביטוי מעמדו הדומיננטי של כצנלסון: החלטותיה ביטאו את עיקרי השקפתו, הוא נבחר שוב ל"משרד" ואף לנציג ההסתדרות בוועד הפועלים הארצי שהתארגן באותו הזמן. בכך הפך לאישיות המרכזית בהנהגתה. באותה תקופה התגורר בבן שמן במרתף קטן.[15] ב-1914 היה בין 10 פועלים שכונו "קבוצת קלנדיה", שהתיישבה בעטרות.[16]
מנהיג פועלים
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. רבים מהעולים חזרו לארצותיהם ואלו שנותרו סבלו רעב, אבטלה ורדיפות. המטעים של יהודה נחרבו בשל העדר שווקים ליין והחלה תנועה של פועלים לגליל. בטבת תרע"ה חזר גם כצנלסון לגליל והצטרף לקבוצה שהשתכנה בחצר כנרת. גם אחותו, חנה, חיתה ועבדה שם.[17] ברל עבד בגידול ירקות בגן הירק. הוא הקים ספרייה חקלאית והעביר שיעורי עברית. בסוכות תרע"ו נערכה בכנרת ועידת פועלי הגליל ובסופה נבחר ברל לוועדת התרבות, יחד עם טבנקין ורחל כצנלסון. מדי שבת הם היו מתכנסים ומתכננים פעולות תרבות בקרב פועלי הגליל. בשיחות של השלישייה, גובשה התפיסה שלפיה הפעילות התרבותית היא חלק בלתי נפרד מרווחתו ואיכות חייו של הפועל. ברל היה מנהל בכנרת שיחות שבת, שבהן נידונו כישלונה של תנועת הפועלים בעולם ומשבר הסוציאליזם. נראה כי בשיחות אלו נתעצבה השקפת העולם היסודית של ברל ושל חבריו לקבוצה. באביב תרע"ו הגה מאיר רוטברג את רעיון "המשביר" וכצנלסון נתן לו את שמו.[18] כצנלסון היה הדמות המרכזית בחידוש הפעלתה של "קופת חולים של פועלי הגליל" ב-1915.[19]
זמן קצר לאחר בואו של כצנלסון לכנרת, הצטרפה לקבוצה "חבורת החברות" – חמש בחורות שבהן היו שתי חברותיו, בנות עירו, לאה מירון ושרה שמוקלר.[17] עוד בבוברויסק, מירון ושמוקלר השתתפו בחוג לדיון בבעיות העם היהודי והסוציאליזם, שניהל ברל בגיל 17. לאה הייתה צעירה מברל בשנה וידידותה איתו התפתחה לאהבה, אולם כשהייתה בת 17 מצא אותו אביה בביתם, גירש אותו משם ואסר עליה להיפגש איתו.[20] לברל ולאה היו קשרים אינטימיים. אולם לאחר 15 שנות ידידות איתה, גילה ברל כי הוא מאוהב בשרה. נראה כי אהבתם התפתחה בעת חייהם המשותפים בכנרת. השניים נפרדו זה מזו כאשר עלה ברל לירושלים.[21]
באלול תרע"ז (1917) הגיע כצנלסון לירושלים ונשאר בה, לסירוגין, במשך 10 חודשים, עד תמוז תרע"ח. בירושלים חכר חלקות אדמה מבעלי קרקעות ערבים ליד "קברי המלכים", והקים קבוצת ירקנים, שכללה מספר נערות, ובהן רחל כצנלסון ואחותו של ברל, חנה. הקבוצה השתכנה בבית ערבי ישן, בשכנות למשפחות ערביות. החיים בין נוכרים, לראשונה מאז עלייתו ארצה, הביאו לחידוד תחושותיו הלאומיות של כצנלסון ולגילוי רגשות נסתרים. בראשון של פסח (מרץ 1918) עלה בפעם הראשונה להר הבית ובשביעי של פסח עלה שוב. על סיורו בעיר העתיקה כתב: "סיבוב החומה וביקור הכותל, הר הבית הוא הוא המפעים את הלב ומעביר על גדותיו".[22] כשביקר בכותל המערבי החליט להתנדב לגדוד העברי.[23] לקראת הגיוס, עזב את הקבוצה. הייתה זו הפעם האחרונה שחי בקבוצה והפעם האחרונה שעבד בחקלאות.[22] בתחילת חודש אב תרע"ח התגייס ונשלח למחנה אימונים בחלמיה שבמצרים.[24]
כצנלסון, שהושפע מרעיונות סינדיקליסטיים על הקשר האורגני בין פעולות מקצועיות למאבק מדיני, יישם אותם בהקשר הארצישראלי. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא לאיחוד תנועות הפועלים ומצא תומך נלהב בדוד בן-גוריון. בכסלו תרע"ט הגיע לביקור בכנרת. עם שובו למצרים, החל בפעילות רצופה שנמשכה חודשיים, יחד עם בן-גוריון, לאיחוד תנועות הפועלים, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו הפועל הצעיר. בסופה של הפעילות, הוקמה תנועת אחדות העבודה וכצנלסון היה האיש שניסח את המצע שלה. באירוע הקמתה, בכ"ד באדר א' בפתח תקווה, נשא את הנאום המרכזי, ניסח את החלטותיה והשפיע על בחירת המרכז שלה. הקמתה הייתה אחת מנקודות השיא בדרכו הפוליטית. היא הייתה הגוף החשוב ביותר של תנועת הפועלים בארץ ישראל והוא היה ממנהיגיה הראשיים. הקמתה מציינת את הפיכתה של תנועת הפועלים לכוח מרכזי ביישוב.[25]
ב-1919 נפטרה שרה שמוקלר מקדחת צהובה. יחסיה עם ברל נמשכו 15 שנה. בעת ההלוויה בכנרת, הוא התעלף ליד הקבר הפתוח. לאחר מותהּ, חידש את הקשר עם לאה מירון, חברתם המשותפת, והיא הפכה לבת-זוגו.[26] הם התגוררו יחד בחדר ליד יפו, אולם בסתיו 1919 נסע כצנלסון בשליחותו הראשונה לאירופה ולאה חזרה לכנרת. לאחר שובו לארץ, עברה להתגורר איתו בבית ליד קבוצת הפועלים שארגן בן-ציון ישראלי דרומית ליפו. אולם בקיץ 1920 שוב יצא מארץ ישראל, ולאה חזרה שוב לכנרת. הזוג מעולם לא התחתן, אולם ב-1921 הוציא ברל עבורה פנקס חבר של ההסתדרות, ובו ציין כי היא נשואה לו. כתוצאה מכך, נרשם בפנקסה השם "לאה מירון־כצנלסון". כאשר היה ברל כבן 35, החליט הזוג לחיות יחד חיי משפחה של קבע.[27]
עם הקמת "אחדות העבודה", הוציא כצנלסון את שבועון המפלגה, "קונטרס".[28] בסוף ספטמבר 1919 נשלח כצנלסון לשליחותו הראשונה כנציג "אחדות העבודה", לוועידת פועלי ציון בסטוקהולם ולמושב הוועד הפועל הציוני בלונדון. לאחר פרעות תר"ף באפריל 1920, הגיב כצנלסון ב"קונטרס" על איסור העלייה היהודית על ידי הבריטים: "לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכּלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל". ביולי 1920 השתתף עם טבנקין ובן-גוריון במשלחת של "אחדות העבודה" לוועידה הציונית השנתית בלונדון, הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר פרעות תרפ"א (1921) הודיע הנציב הרברט סמואל על הפסקת העלייה. כצנלסון תקף אותו בחריפות והאשים אותו ב"מורך לב" ו"התרפסות לפני צוררים ופורעים".[29]
כצנלסון מילא תפקיד פעיל מאוד בהקמת ההסתדרות, מוסדותיה, הארגונים הקשורים אליה כגון "קופת חולים כללית", "סולל בונה", המשביר המרכזי ומוסדות וארגונים נוספים. ביוני 1921 יצא כצנלסון לחוץ לארץ ובנובמבר הגיע לארצות הברית, כחבר במשלחת מטעם ההסתדרות (יחד עם יוסף ברץ ומניה שוחט) שנבחרה כדי לגייס כספים למען הקמת בנק פועלים. הייתה זו המשלחת הראשונה שיצאה בשם כל הפועלים המאורגנים בארץ ישראל. עם הגעתו, התארח ברל אצל אחיו, חיים. הוא לא ידע אנגלית ולכן היה מוגבל בפעילותו שם לחוגים יהודיים דוברים יידיש בלבד. כאשר נפגש עם יהודים ילידי ארצות הברית, נאלץ להיעזר במתורגמן או שהשיחה התנהלה בגרמנית, אותה ידע מעט. הוא הצליח בפעילותו להביא בדצמבר להקמת "ועד הפועלים האמריקנים למען בנק פועלים בארץ ישראל". בינואר 1922 התפצלה המשלחת למסעות ברחבי ארצות הברית כדי למכור את מניות הבנק. כצנלסון תר את צפון-מזרח ארצות הברית ואזורים נוספים. הוא שהה בארצות הברית שמונה חודשים. הוא היה מאוכזב מהסכום שגויס למען הבנק, כמה עשרות אלפי דולרים, אולם הקשרים שנרקמו על ידי המשלחת נשאו פרי במחצית השנייה של שנות ה-20, בהזרמת הכספים מתנועת הפועלים היהודים האמריקנית לטובת מפעלי ההסתדרות בארץ ישראל. עם הקמת בנק הפועלים, נבחר כצנלסון לאחד משבעת הדירקטורים שלו. הוא עסק בענייני הבנק עוד כשנה ובתוקף תפקידו אף הייתה לו מזכירה, כמעט בפעם היחידה בכל שנות פעילותו.[30] באוגוסט 1922 הפליג מאמריקה לאירופה ונפגש בווינה, אחרי למעלה משנה, עם לאה ואחותו, חנה, שקיבלה שם טיפול רפואי. באותו חודש השתתף כציר מפלגתו בוועידה הציונית השנתית ("קונגרס קטן") בקרלסבאד. בסוף נובמבר, לאחר היעדרות של כשנה וחצי, חזר לארץ ישראל. בסוף דצמבר 1922 הגיעה אמו לארץ ישראל. היא הסתגלה במהירות, אולם על ברל הוטל עול פרנסתה.[31] בשנים 1922–1923 התגורר בחדר ברחוב יונה הנביא בתל אביב. משם עבר להתגורר עם לאה בדירה קטנה ברחוב אלנבי.[32]
ב-1923, בוועידה החקלאית שקדמה לוועידה השנייה של ההסתדרות, נבחר כצנלסון לחבר "המרכז החקלאי". באותה שנה גם הצטרף להנהלת "המשביר". בניסן תרפ"ג הוציא שוב לאור את ה"קונטרס", בעריכתו, לאחר שהופעתו נפסקה כששהה בארצות הברית. באחד במאי 1923 נשא את הנאום המרכזי של היום באולם הגדול של ראינוע דן בתל אביב, ובכך החל במסורת שנמשכה שנים רבות.[33] ביולי אותה שנה נבחר לציר מטעם אחדות העבודה לוועידה השישית של ברית פועלי ציון בברלין, לקונגרס הציוני ה-13 בקרלסבאד ולוועידה שעתידה לקום לענייני ארץ ישראל העובדת.[34] באייר תרפ"ד נערכה בעין חרוד הוועידה הרביעית של אחדות העבודה, בה תבע כצנלסון "הגמוניה של ארץ ישראל" בתנועת פועלי ציון. הוא לגלג על הצעתו של שלמה קפלנסקי, שהגיע מחו"ל, להקים בארץ ישראל פרלמנט שאחד משני בתיו יורכב מנציגי האוכלוסייה (בו יהיה רוב לערבים), והציג אותה כתוצאה של מצבם הלא-נוח של חברי התנועה "הבאים תדיר בדברים עם העולם החיצוני – ועליהם להסביר שם את עניינינו".[35]
בשנת 1925 הקים כצנלסון את "דבר" – העיתון היומי הראשון של ציבור הפועלים בארץ ישראל,[28] והיה עורכו הראשי עד פטירתו. לקראת הוצאת העיתון פרש מעבודתו ב"משביר". טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערוריה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.[36]
ב-1927 היה כצנלסון חבר במשלחת של אחדות העבודה לקונגרס הציוני ה-15 בבזל. בתום הקונגרס נסע לדנציג, שם השתתף בספטמבר במועצה העולמית של "החלוץ" ונאם לפני ועידה עולמית של השומר הצעיר. לנוכח חולשתה של תנועת הפועלים אל מול ההנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-15, הגיע למסקנה כי על הפועלים "לכבוש את התנועה הציונית". תנאי מוקדם לכך היה איחוד בין הפועל הצעיר ובין אחדות העבודה. באוקטובר שב לארץ ישראל ובנובמבר העלה במועצת אחדות העבודה את שאלת האיחוד.[37] בינתיים תמך במאבק האלים לעבודה עברית בפרדסי פתח תקווה שהתרחש בדצמבר 1927 עד ינואר 1928.[38] נושא האיחוד היה במשא ומתן ממושך ובאביב 1928 כתב כצנלסון את הצעת מצע האיחוד מטעם אחדות העבודה. אלא שב-25 במאי אותה שנה, נתהפכה המכונית שבה נסע יחד עם בן-גוריון ושניהם נפצעו.[37] רגלו של כצנלסון נשברה. הוא המשיך לעבוד ממיטת חוליו ובמשך כמעט שנה שכב כשרגלו מוגבהת. היא גובסה שש פעמים ולבסוף, לאחר ששהה בבית חולים בברלין, כבר לא נזקק לקב, שבו נעזר להליכתו, אולם עד סוף ימיו היה צולע.[39] פציעתם של כצנלסון ובן-גוריון גרמה לדחיית האיחוד, אולם בתשרי תרפ"ט אשרה מועצת אחדות העבודה את המצע שהציע כצנלסון. באייר תרפ"ט (1929) סוכמו המצע והסכם האיחוד, וכצנלסון היה אחד מארבעת החותמים עליו מטעם אחדות העבודה. איחוד זה הוליד את מפלגת פועלי ארץ ישראל, שהקיפה באותו הזמן כ-80% מכלל ציבור הפועלים בארץ ישראל.[37]
בדצמבר 1929 נשלח כצנלסון מטעם המפלגה המתאחדת לגרמניה וללונדון.[39] בדרכו עצר בקאפרי, שם ביקר אצל הסופר הרוסי הגדול ביותר באותה תקופה, מקסים גורקי. כצנלסון השתתף בוועידת ציוני גרמניה ביינה, שם התקשה לפעול באווירה העוינת מצד אנשי השמאל המקומיים. לאחר מכן השתתף בוועידת פועלי ציון בגרמניה, שם הצליח להעביר החלטות על סולידאריות מלאה עם ההסתדרות וגם לגבש סביבו חוג נאמן מקרב חברי המפלגה. בתחילת ינואר 1930 נסע ללונדון, שם השתכן בבית משפחת דב הוז. בלונדון זכה לקבלת פנים חמה, ערך פגישות רבות ונחל הצלחה. על אף שלא היה חבר ההנהלה הציונית, הוזמן להשתתף בישיבותיה כאחד מנציגי הוועד הלאומי, על פי דרישתו של יושב ראש הוועד, פנחס רוטנברג. כמו כן, השתתף בישיבת הנעילה של ועידת הפדרציה הציונית בבריטניה. נאומו ביידיש עשה רושם על המאזינים ובעקבות זאת הוזמן להרצאות בערי השדה והפך לחביב החברה הגבוהה היהודית בבריטניה.[4] מסעו באירופה ארך ארבעה חודשים.[39]
בספטמבר 1930 השתתף בקונגרס של ארץ ישראל העובדת שארגן בן-גוריון בברלין וזכה להערכה רבה. משם נשלח לסדרת הרצאות שארכה 10 ימים בארצות הבלטיות. היה זה ביקורו הראשון שם. בעת שהותו שם נתפרסם הספר הלבן של פאספילד, ובעקבות זאת חזר ללונדון. בנובמבר החל משא ומתן בין נציגי ההנהלה הציונית לבין ועדת הקבינט הבריטי על דו"ח ועדת שו ודו"ח הופ-סימפסון, וכצנלסון השתתף בישיבות הוועדה הפוליטית שליד ההנהלה, ששימשה גוף מייעץ. הוא התנגד להצעת הרוב ליישב את הערבים ה"מנושלים" בעבר הירדן, וטען כי כך תזכה אגדת ה"נישול" לגושפנקה רשמית, ובעבר הירדן יווצר ריכוז אוכלוסייה של ערביי ארץ ישראל שימנע בעתיד התיישבות יהודית באזור. בדצמבר 1930 חזר לארץ ישראל. בפברואר 1931 נשא במושב השלישי של מועצת מפא"י את ההרצאה המרכזית על המצב המדיני, בה התייחס לתוכנית להקמת מועצה מחוקקת ותקף את ההשקפה שיש למהר ולקבל הצעות מצד הבריטים מתוך הערכה שהן בלתי נמנעות ומוטב להשלים עמן וכך לזכות בדעת קהל חיובית. הוא דחה את ההשקפה שלפיה ניתן להגביל את המועצה המחוקקת בהגבלות שינטרלו את יתרון הרוב הערבי, וטען כי מרגע קבלת העקרון של ייצוג האוכלוסייה במועצה, ההגבלות הללו עלולות להפוך לאות מתה.[40]
בשנת 1934 עברו ברל ולאה להתגורר בדירה ב"מעונות עובדים" שבנתה ההסתדרות ברחוב מזא"ה. בדירה זו הותקן עבורו מכשיר טלפון, שהיה חיוני עבורו, משום שהרבה לעבוד בבית.[32]
במרוצת השנים רכש לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועת העבודה, כשבמיוחד בלטה השפעתו בחיזוק המגמה הלאומית על חשבון זו המעמדית. בשנות ה-30 הוא גינה בתקיפות את ההשוואה בין הרוויזיוניסטים לנאצים.[41] לדברי הביוגרפית שלו, אניטה שפירא, שתיקתו של כצנלסון בעניין השואה הייתה כמעט מוחלטת והוא לא עשה דבר למען הצלת היהודים.[42]
ב-1942 היה כצנלסון אחד ממקימי הוצאת הספרים "עם עובד". בשנים 1942–1944 היה יושב ראש משותף של הקרן הקיימת לישראל. כמו כן, היה גם דירקטור באוניברסיטה העברית.
ברל החזיק במעמד של מנהיג בין בני דורו עד סוף ימיו, הודות למשקלו הסגולי כאדם, וכאשר איננו נושא בתפקידים רשמיים[דרושה הבהרה].
מותו
לאחר שכל חייו סבל מבעיות בריאות, נפטר כצנלסון בירושלים ממפרצת בשנת 1944, בגיל 57. ארונו הוצב באולם הכניסה לבניין הקרן הקיימת, עטוף בדגל כחול-לבן עם פס אדום, ולאחר מכן נשאו אותו בן-גוריון, אליעזר קפלן, דוד רמז ויצחק גרינבוים. מסע ההלוויה עבר ברחובות המלך ג'ורג' ובן-יהודה, ויצא לעבר תל אביב. השיירה עברה בדרך סלמה, ברחוב העלייה וברחוב אלנבי, שם עמדו רבבות אנשים. טור המכוניות עצר ליד בית הוועד הפועל ברחוב אלנבי והמשיך לנוע לעבר בית הכנסת הגדול, שם התפלל החזן "אל מלא רחמים" ונאמר "קדיש". ליד בית ארלוזורוב נעמדו ההמונים עמידת-דומייה ולאחר מכן המשיכה שיירת המכוניות, שאורכה היה כשני קילומטרים, דרך ואדי עארה, עמק יזרעאל ועמק בית-שאן. השיירה הגיעה בשעה 18:00 לקבוצת כנרת. כצנלסון נקבר בבית הקברות כנרת הקטן, בנוכחות כ-7,000 איש. עליזה שידלובסקי, חברת קבוצת כנרת שהכירה אותו מראשית דרכו, ספדה לו במילות פרידה, ודוד בדר, מוותיקי העלייה השנייה, אמר "קדיש", משום שלכצנלסון לא היו צאצאים.[43]
בן-גוריון כינה אותו בהספדו: "הארי שבחבורה" ו"מורה הדור".[44] הוא כתב לידידתו, מרים כהן: "איני מכיר בדורנו מישהו הדומה לו בתבונתו, בחזונו, בכנותו, בעוצמתו המוסרית והאינטלקטואלית, בעומק הבעתו ובברק סגנונו, בכתב או בעל פה, באומץ לבו, בחושיו, וכמובן במסירותו האין סופית".[45]
הגותו וכתביו
ברל כצנלסון חיבר לזכרם של נופלי תל חי תפילת יזכור אשר פורסמה תחילה בכתב העת קונטרס.[46] היא היוותה את הבסיס לתפילת היזכור של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
- יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו
- שניאור שפושניק
אהרון שֶר
דבורה דראכלר
בנימין מונטר
תבנית:נזכור את כולם
שרה צ'יז'יק
(יעקב) טוקר- יוסף טרומפלדור
- הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.
- יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת-הגבורה וקדושת-הרצון ומסירות-הנפש אשר נספו במערכה הכבדה.
- אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בֹּא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.
כצנלסון היה מן הראשונים שהטילו ספק בהצלחת המהפכה בברית המועצות, ונמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, טען כצנלסון שזוהי מהפכנות פרימיטיבית וילדותית שלא תחזיק מעמד. לדבריו יש צורך במהפכנות בונה ששלובה בחיים רוחניים ולא זורקת לגל האשפה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש, ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעיתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של חלק מהמשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של "אינטליגנציה", והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.[47]
טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל פורסמו במאמר חורבן ותלישות, שפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934),[48] לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:
את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה...כיצד נגיע לכך?
האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים.
דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.
אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). בנאום נכללו המילים:
כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה
— נאום מב' בתמוז 1940
כצנלסון פרסם עשרות ספרים וחוברות, ובהם כונסו נאומיו, מאמריו, מכתביו ועוד. כמה מספריו יצאו לאור ביידיש.
כתביו שראו אור
- כתבי ב. כצנלסון, א'-י"ב, תל אביב: מפלגת פועלי א"י, תש"ה-תש"י 1945–1950
- בחבלי אדם: על מורים וחברים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ה 1945
- במבחן: שיחות עם מדריכים, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה-1935
- דרכי לארץ, המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945
- מדיניות ציונית: חזון, אל המטרה, במאבק, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תש"ו 1946
- מהפכה ושורשים: מבחר דברים (כינס וערך: אבינועם ברשאי), י. גולן, 1996
- הסולם אל החזון (עורך: מרדכי קושניר), לשכה מרכזית של הקק"ל, תש"ו 1946
- עם חזיון ההגנה, הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ח 1948
- ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם (סידר וערך: אפרים ברוידא), עיינות, תש"ד 1944
- הפועל בעמו: כתבים נבחרים (הביא לדפוס: יהודה ארז), הוצאת עיינות, תשכ"ד 1964
ממאמריו
- "ליסוד בנק הפועלים", קונטרס, כ"ב, ג' שבט ה'תר"ף, עמ' 3–6.
- חורבן ותלישות, דבר, 1934
ייצוגיו בתרבות
הסופר ש"י עגנון, שהיה מקורב מאוד לכצנלסון ופרסם אחדים מסיפוריו ב"דבר", כתב מאמר לזכרו, "על ברל כצנלסון", שפורסם ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 1944 ויצא לאור גם כחוברת נפרדת. במאמר כתב עגנון כי ארבעת האנשים שעיצבו את פני היישוב הם "ברנר ורופין ורבינו הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק וברל כצנלסון". המשורר נתן אלתרמן כתב לזכרו של כצנלסון את השיר "על מות", שהתפרסם במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" בכ"ט באב תש"ד, 18 באוגוסט 1944.
ישראל קולת, משה שרת, ודב סדן פרסמו את הספר "דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון", בכינוסו של זאב גולדברג, בהוצאת צופית, בית ברל, תשכ"ח (1967).[49]
על שם כצנלסון נקראים מוסדות חינוך ותרבות ברחבי הארץ, ובהם המכללות בית ברל ואוהלו, אוניית המעפילים ברל כצנלסון, קיבוץ בארי (שמו העברי), המכינה הקדם צבאית "בארי" הנמצאת בבית ברל ורחובות בערים.
ברל כצנלסון גר בתל אביב ברחוב מזא"ה 65 בדירה שכונתה "מעונו". לוחית זיכרון על בית זה מציינת זאת.
לקריאה נוספת
- זאב גולדברג, פרקים במשנתו החברתית של ברל כצנלסון, מכללת בית ברל, 1964
- זאב גולדברג, דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, בית-ברל, 1968
- חנה כצנלסון-נשר, אח ואחות: זכרונות, עם עובד, 1978
- אב"א אחימאיר, לאחר האהבה, לאחר השנאה, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, כרך ד', 1974
- שמעון פרס, לך עם האנשים: שבעה דיוקנאות, עידנים, 1978
- אברהם צביון, דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון, ספרית פועלים, 1984
- ישראל קיסר, ברל כצנלסון – 100 שנה להולדתו, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תשמ"ז-1987
- מרדכי שניר, על ברל כצנלסון: זכרונות ודברי הערכה, מפלגת פועלי א"י, 1952
- אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, תל אביב: עם עובד, 1980
- שלמה הרמתי, המורים החלוצים, ירושלים: משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 151-141.
- ישראל קולת, "ברל כצנלסון: איש ונבו לו", אבות ומייסדים, תל אביב: עם עובד, 1975, עמ' 85–113.
- נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.
קישורים חיצוניים
- כתבי ברל כצנלסון בפרויקט בן-יהודה
- ב. כצנלסון איננו - העמוד הראשון של "דבר" למחרת פטירתו של ברל כצנלסון
- ביוגרפיה של ברל כצנלסון, בארכיון מפלגת העבודה (הקישור אינו פעיל, 13.6.19)
- ארכיונו האישי של ברל כצנלסון שמור בארכיון מפלגת העבודה
- ברל כצנלסון, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- ברל כצנלסון, באתר מכללת בית ברל
- ברל כצנלסון, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ברל כצנלסון, בלקסיקון לתרבות ישראל
- ברל כצנלסון, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ברל כצנלסון, במיזם "אישי רחוב"
- אסף ענברי, האופציה של ברל
- ברל כצנלסון, חורבן ותלישות, דבר, 26 ביולי 1934 מאמר על תשעה באב
- קובי דנה, ברל כצנלסון: ההגשמה הציונית בכתביו - עיונים, מגזין אימגו, 2013
- קובי דנה, "כיצד מגשימים אידיאה?": סוגיית ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון, שבעים פנים לציונות, ספטמבר 2018.
צבי צמרת, יורשת היהדות הקדומה, בעיתון מקור ראשון, 15 באפריל 2018- הספרים של ברל כצנלסון, באתר "סימניה"
קטעי ארכיון מחייו של ברל כצנלסון מוצגים לרגל עשור למותו, יומני כרמל 1954
הערות שוליים
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 12, 14–15.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 16–20.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 26–27.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 311–314, 316–318.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 28, 30, 33.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 31, הערה.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 38–39.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 36.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 42: ככל הנראה שוחרר מן השירות הצבאי בשל שיניו הלקויות או קומתו הנמוכה.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 43, 45, 47, 49, 55.
- ^ כתבי ברל כצנלסון, כרך א', מימיו הראשונים בארץ.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 54: בהמשך קשר כצנלסון עם השניים קשר נפשי עמוק; עמ' 56: ברנר הנציח את ידידותו בהקדישו לכצנלסון את הרשימה "מן המשעול".
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 50, 53, 57–61, 63.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 69–70, 74, 76–79.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 81, 84, 87–93.
- ^ עטרות – מושב, באתר תנועת העבודה הישראלית;
בביוגרפיה של אניטה שפירא, לעומת זאת, אין שום אזכור לכך ובמפתח השמות כלל לא נזכרים "עטרות" ו"קלנדיה". - ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 96–97.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 102–106.
- ^ שפרה שוורץ, "קופת-חולים הכללית" - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 20, 45
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 67.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 109–111.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 112–116.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 136.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 134.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 141, 144, 149, 152, 154–155.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 158–160.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 162–165.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 241.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 168–170, 172.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 204, 206, 209–211, 213–214, 217.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 219–221.
- ^ 1 2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 297–298: יונה הנביא פינת אלנבי ולאחר מכן אלנבי 13 (פינת הירקון). מספר הטלפון שלו היה "34".
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 224–226, 232.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 233.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 237–238.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 243–246.
- ^ 1 2 3 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 287, 289, 291–292, 294–295.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 364, הערה 30.
- ^ 1 2 3 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 300.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 324–326, 329–330.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 25; עמ' 480, הערה 71; עמ' 478, הערה 20: אניטה שפירא, ברל, עמ' 403.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי, ב, 3, עמ' 86, הערה; עמ' 491, הערה 11: אניטה שפירא, ברל, עמ' 672.
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 9–11.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כד, עמ' 484.
- ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 114.
- ^ ברל כצנלסון, (יזכור), קונטרס, כ"ט, כ"ב אדר תר"ף, עמ' 1.
- ^ מקורות לא אכזב, מתוך במבחן, כתבים, כרך ו.
- ^ (קישור למאמר), וכן ממאמר המשך בשם "מקורות לא אכזב". בתוך: "חורבן ותלישות", שנות המחנות העולים, א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 425–426, עמ' 426–429.
- ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : דב סדן, "דרכי איש :שלוש מסות על ברל כצנלסון", ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת : "מה היה לנו ברל", פרופ' דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית, בית ברל, תשכ"ח, 77 עמודים
- ברל כצנלסון
- אנשי העלייה השנייה
- חברי אספות הנבחרים
- חברי הוועד הלאומי
- יהודים בלארוסים
- עורכי דבר
- עורכי עיתונים עבריים
- עיתונאים עבריים ביישוב
- עיתונאים יהודים
- פעילי ההסתדרות הכללית
- ציונים סוציאליסטיים
- לוחמי הגדודים העבריים
- אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
- תנועת העבודה
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- יושבי ראש הקרן הקיימת לישראל
- עובדי הוצאת עם עובד
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- חברי אחדות העבודה
- ילידי 1887
- נפטרים ב-1944