ירושלים – הבדלי גרסאות

ירושלים
	סמל עיריית ירושלים
	דגל עיריית ירושלים
	הר הבית והגן הארכאולוגי חומות העיר העתיקה משכן הכנסת ובית המשפט העליון רחוב יפו
שם בערבית	الْقُدْس/أُورُشَلِيم
מדינה	ישראל
מחוז	ירושלים
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	ניר ברקת
גובה ממוצע	‎715 מטר
תאריך ייסוד	האלף ה-2 לפנה"ס
סוג יישוב	עיר 500,000 תושבים ומעלה
	נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף פברואר 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	997,956 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	1
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎1.4% בשנה
- מאזן מפוני חרבות ברזל	‎15.31 אלפי תושבים
- צפיפות אוכלוסייה	7,919 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	17
תחום שיפוט	126,020 דונם
- דירוג ארצי	31
	(למפת ירושלים רגילה) ירושלים31°46′58″N 35°13′10″E / 31.7826486094088°N 35.2193299014651°E
מדד חברתי-כלכלי - אשכול; לשנת 2019	2 מתוך 10
- דירוג ארצי	225
מדד ג'יני; לשנת 2019	0.4301
- דירוג ארצי	75
לאום ודת
	יהודים: 59.6%; ערבים-מוסלמים: 37.5%; ערבים-נוצרים: 1.3%; דרוזים: 0%; אחרים: 1.6%;
	יהודים: 59.6%; ערבים-מוסלמים: 37.5%; ערבים-נוצרים: 1.3%; דרוזים: 0%; אחרים: 1.6%;
	לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
אוכלוסייה לפי גיל
גילאי 0 - 4	12.3%
גילאי 5 - 9	11.0%
גילאי 10 - 14	10.1%
גילאי 15 - 19	9.4%
גילאי 20 - 29	16.4%
גילאי 30 - 44	16.7%
גילאי 45 - 59	11.5%
גילאי 60 - 64	3.2%
גילאי 65 ומעלה	9.4%
	לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
חינוך
סה"כ בתי ספר	738
– יסודיים	437
– על-יסודיים	454
תלמידים	218,039
– יסודי	135,860
– על-יסודי	82,179
מספר כיתות	9,068
ממוצע תלמידים לכיתה	26.3
	לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021)
	פרופיל ירושלים נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
	http://www.jerusalem.muni.il

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־10:56, 14 בנובמבר 2018

ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).

יְרוּשָׁלַיִם^[6] (בערבית: ‏الْقُدْس, הגייה: אל-קֻדְס^ⓘ‏^?‏, או أُورُشَلِيم (הגייה: אוּרֻשַׁלִים) היא עיר הבירה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר בה. נכון לשנת 2016, שכנו בה כ-882 אלף תושבים^[7]. בירושלים שוכנים מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה ורוב משרדי הממשלה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570^[8] עד 857^[9] מטרים מעל פני הים.

העיר מקודשת ליהדות, לנצרות ולאסלאם הסוני. היא הייתה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא כמיהתו וכיסופיו בעת שהייתו בגלות. משום חשיבותה הדתית עבור שלוש הדתות, היוותה העיר לאורך עידן ועידנים מוקד של מלחמות וסכסוכים, הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, אשר משכנות בקרבן, נכון למאה ה-21, את רובם המוחלט של תושביה.

בשנת 1981, הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, והיא נמצאת ברשימת האתרים הנמצאים בסיכון^{[דרושה הבהרה]}.

אטימולוגיה

ערך מורחב – שמות ירושלים

התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים, באופן הדומה לשמה העברי, הן כתבי המארות המצריים העתיקים. שמהּ של העיר מופיע בכתבים אלו כ"אשאמם", אותו יש לקרוא, ככל הנראה, כ"רֻשַׁלִמׁם". מאוחר יותר, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִימָה" במכתבי אל-עמארנה, אשר מועד כתיבתם המשוער מתוארך למאה ה-14 לפני הספירה. האזכור הארכאולוגי הראשון של ירושלים בשם זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה על גבי עמוד אבן גלילי מימי שלהי בית שני (המאה ה-1 לספירה), שם הוא אף מופיע בכתב עברי דומה לשל ימינו^[10].

חוקרים סבורים, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על שמו של אל השקיעה הכנעני, "שלם", וכי במקום היה מקדש לפולחנו. על פי פירוש מקובל, "מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, היה למעשה מלך ירושלים. כך גם פירשו חז"ל^[11], בהתבססם על הפסוק: ”וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהילים, ע"ו, ג'). המילה "ירו" לקוחה מן השורש השֶמִי י. ר. ה, שפירושו בעברית בת ימינו: "ייסד" (במקרא: ”או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ” (איוב, ל"ח, ו')); לפיכך, על פי השערת חוקרי מקרא, משמעות השם המקורית היא ייסד האל שלם, כלומר: זוהי העיר שייסד האל שלם. סברה אחרת באשר למשמעות השם גורסת כי יש לפרשו לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית: "אור-שלם"- עירו של שלם.

על פי המדרש^[12], מהווה השם "ירושלים" צירוף של השם שבו בחר אברהם לכנותהּ ”הר ה' יראה”, המצורף לשם: "שלם", שבו קרא לה שם בן נח. במקרא, מופיע שם העיר תמיד בכתיב חסר, "ירושלם", למעט ארבעה מופעים. עובדה זו רומזת, לכאורה, על שמהּ הקדום הארמי של העיר, אשר נהגה אף הוא: "ירושלֵם". כיום, מכונה העיר "ירושלים", וזהו שמהּ של העיר גם בפי לשון חז"ל.

לירושלים שמות רבים. על פי המדרש והמסורת היהודית לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם:

יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְרוּשָׁלִַם, יְפֵה נוֹף וְעִיר דָּוִד.

בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות, בשם "העיר" סתם, בה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו).

על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

בשפות אחרות

בתרגום השבעים, הכתוב ביוונית עתיקה, מופיע שמהּ של ירושלים בצורה "יִרוּסַלִֿים" ("Ιερουσαλήμ") או "הִייֶרוֹסֿוֹלִימָה" ("Ἱεροσόλυμα"). פירוש המילה "הִייֶרֿוֹס" ("ἱερός") ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמהּ של ירושלים בפי דוברי היוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"הִייֶרוּסַלֶם" ("Hierusalem"), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב.

בשנת 130 לספירה, הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, שאותה כינה בשם: "קוֹלֿוֹנְיָה אַֿיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה" ("Colonia Aelia Capitolina"). "קוֹלֿוֹנְיָה" בלטינית פירושה "מושבה", "אַֿיְלִיוּס" ("Aelius") היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית נהגה: "יֿוּפִּיטֶר קַפִּיטוֹלִינוּס" ("Iuppiter Capitolinus"), על שם גבעת הקפיטולין ברומא. השם הלטיני היה בשימוש במשך כמה מאות שנים, אולם הוא נשכח לאחר מעבר העיר לשליטת המוסלמים^[^{דרוש מקור]}.

השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בקרב מוסלמים, הוא "אַל-קֿוּדְס" (القـُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". בקרב הערבים הנוצרים, לעומת זאת, מכונה העיר "אוּרְשַלִֿים" (أورشليم), וכך גם בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית. בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-קֿוּדְס אַ-שַׁרִֿיף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות אסלאמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בַּֿיְת אַלְמֻקַֿדָס" (بيت المقدس), המבוסס על "בית המקדש" העברי. שם זה מצוי בשימוש גם בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אוּרְשַׁלִֿים" ("اورشلیم").

שם העיר באנגלית ובגרמנית הוא "Jerusalem" (כתיב זהה, הגייה שונה: "גֶ'רֿוּסַלֶם" באנגלית, "יֶרֿוּזַלֶם" בגרמנית); בצרפתית: "Jérusalem" ("זֶ'רֿוּזַלֶם"); בלטינית: "Hierosolyma"; ביוונית מודרנית: "Ιεροσόλυμα" ("הִייֶרוֹסֿוֹלִימָה"); בספרדית: "Jerusalén" ("חֶרוּסַלֶֿן"); באיטלקית: "Gerusalemme" ("גֶ'רוּסַלֵֿמֶה"); ברוסית: "Иерусалим" ("יֶרוּסַלִֿים").

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה

ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה

על-פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית. בשנת 2009 נתגלו בחפירות בשכונות הקצה של העיר ממצאים ארכאולוגיים המתוארכים לתקופה הנאוליתית^[^{דרוש מקור: בכל שכונות הקצה התבצעו חפירות בבת אחת?]}. ממצאים אלו מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נבעה מהקרבה ל"מעיין הגיחון", אשר שימש מקור מים לתושבי הגבעה, כמו גם היותהּ נקודת ציון אסטרטגית, החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכתהּ של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, לשם הגנה מפני כובשים.

בשנת 1909 נתגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פרקר, שברי חרס אשר תוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלו היוו עדות למגורים בסמוך. הפיכתהּ של ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס.

בתקופת הברונזה המאוחרת, במאה ה-14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר-מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים.

העת העתיקה

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני

על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד כיבושהּ בידי דוד המלך, אשר קבע אותה כבירת ממלכתו^[13].

בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל, מצור על העיר, ובשנת 586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזְרַֿאדֶן, שר צבאו, את העיר ואת בית המקדש הראשון.

לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הצהרת כורש בשנת 538 לפני הספירה, הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפחווה היהודית. רבים מהגולים שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני.

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הרומית ("אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה"), ירושלים בתקופה הביזנטית

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב וכפה על ירושלים משטר הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת ובהכפפת חוקים דרקוניים על היהודים, בכללם כאלו העוברים על עיקרי הדת היהודית, דוגמת ניסיון לכפות המרה של דתם ואכילת מזונות שאינם כשרים. כפייה זו הובילה למרד החשמונאים, אשר פרץ ב-167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי המשטר ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית.

בשנת 37 לפני הספירה מינו הרומאים את הֿוֹרְדוּס למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה בשנת 69, עם הגעתו של טִֿיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. בשנת 70 לספירה, כבש טִֿיטוּס את ירושלים, שרף אותה והחריב את בית המקדש השני.

במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה מרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה העת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל ובירושלים בפרט. לאחר מרד בר כוכבא, אשר התרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודיים, ולמשך פרק זמן של כ-500 שנים לא נותרו בידי החוקרים עדויות על קיום קהילה יהודית בה.

ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אַדְרִיָאֿנוּס, שבנה אותה מחדש בשנת 130. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. במסגרת שלטונו בעיר אסר אַדְרִיָאֿנוּס על כניסת יהודים לתחומהּ. בשנת 133 השתלטו מורדים יהודיים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית בשנת 136.

מעמדהּ הרם של אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל משנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצריים, למשך כ-300 שנה לפחות.

מימי הקיסר קוֹנסְטַנְטִֿינוּס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של העיר כקדושה לנצרות, והפכה מרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. זאת, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות נוספות במקום. כיבוש ירושלים בידי הפרסים, בשנת 614, הביא להפוגה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי אשר שרר בה. בשנת 628, שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים בלבד, עד כיבושהּ בידי הערבים.

ימי הביניים

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הערבית הקדומה, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית

בשנת 636, לאחר המפלה הביזנטית שנחלו בקרב הירמוך, הגיעו הערביים-מוסלמיים אל שערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. במסגרת הסכם תנאי הכניעה שנערך בין הכובשים ובין אזרחי העיר באותה העת, הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה בשנת 691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו- לח'ליפות בית עבאס, עד שנת 969. בשנה זו, עברה ירושלים לידי הפאטמים.

המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות, שאותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה. הכיבוש הערבי-מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן מוסלמים, אשר היגרו אליה מחצי האי ערב, והן יהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות.

בשנת 1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה, צומצם קו החומה, דרום העיר ננטש ותושביה היהודיים נאלצו להעתיק את מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר.

עד שנת 1099 הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר ערבית, ובמקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון.

עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1244-1229.

במהלך כיבושם של הצלבנים את העיר נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה למשך זמן מה עיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ בנוצרים, ועל כן עודדו נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר.

בתקופת השלטון הצלבני בירושלים חל גידול בתושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה לעיתים נדירות בלבד.

בשנת 1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה. נותרה בה קהילה נוצרית מזרחית בעיקר. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך כ-700 שנים. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, אשר התיישבו בה באותה התקופה, שרדו עד ימינו אלה: חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות.

באביב 1219 חרבו חומות ירושלים בעקבות^{[דרושה הבהרה]}^[14], ולמשך 316 השנים הבאות נותרה ירושלים ללא חומות^[15].

לאחר מסע הצלב השישי שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה פעם נוספת, בשנת 1244, הפעם בידי החואריזמים.

בשנת 1260, לאחר תום שלטון החואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על ארץ ישראל. הם החזיקו בה עד שנת 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הייתה ירושלים עיר חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, כמו גם ארמונות ומבנים מפוארים, אשר שימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן.

אוכלוסייתהּ של ירושלים בעת ההיא הייתה ברובה ענייה. אף לאוכלוסייה היהודית, אשר הורשתה לשוב לירושלים עם ראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, אשר ביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי בעיר היו אז כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (אגרת הרמב"ן, 1267, עמ' ?). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר.

בתקופה זו, נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה^[16].

העת החדשה

ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

במאה ה-15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת), העידו על התרבות של האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שחלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת.

ב-1517 נכבשו העיר והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות כיום ושיפץ את המצודה^{[דרושה הבהרה]} ואת מגדל דוד. עם זאת, בעקבות שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה הפכו שוממים. במאות ה-18 וה-19, החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה מנה כ-11,000 נפש, הקהילה הגדולה ביותר בעיר^[17].

חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל בשנת 1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. עם זאת, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה-19, בעקבות עליית תלמידי הגר"א^{[דרושה הבהרה]}, בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, כמו גם סיועה של משפחת רוטשילד. האחרונה פרעה את חובה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה.

המאה ה-19

ערך מורחב – היציאה מן החומות

במאה ה-19, החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים על אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בכל הקשור לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בעקבות זאת החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה מחוץ להן. במחצית השנייה של המאה ה-19 גברה ההשפעה האירופאית.

הציבור הנוצרי בירושלים של אז כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים ואנשי כמורה ודת.

היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. בשנת 1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בפרט "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה. בין היתר נבנו מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים.

בכתבה "בנינים ופרוורים חדשים" אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה:

האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בנינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש.

— המליץ, "בנינים ופרברים חדשים", י"ט אב תר"מ, (1880), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1973, שער ראשון: ארץ חמדת אבות (1857–1882), פרק: ערים ומושבות, עמוד 30

המאה ה-20

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים המחולקת, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, מערב ירושלים

בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי.

בעת ההיא, שימשה ירושלים מרכזהּ המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלו, נבנתה בה האוניברסיטה העברית, השוכנת על הר הצופים.

בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר הכרזת חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בינלאומית. אולם, שני הצדדים- הן היהודי והן הערבי- התעלמו ממנה, וחתרו להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ.

הכוחות הלוחמים הערביים בעיר כללו תושבים מקומיים, כמו גם כוחות עזר של מתנדבים, אשר נשלחו אליה מטעמן של מדינות ערב. כוחות אלו כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הכוחות הטילו מצור על כניסת יהודים אליה, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה על חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוחל על העיר, ופילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.

בלטרון התנהלו בין צדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך למרות זאת נחסמה הגישה לעיר באופן מוחלט החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.

במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הכוחות הירדניים, אשר השתלטו על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה, ביולי 1948, אשר לאחריו יכלו שיירות, אשר סיפקו מזון וציוד לתושבי העיר- לנסוע ברציפות ובביטחון יחסי- בדרכן אליה.

בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה הסתיימה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת מדינת ישראל^[18].

בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר- נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר- למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו-שבועית, אל המובלעת הישראלית בהר הצופים^{[דרושה הבהרה]}.

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הפכו אלה שכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. על שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

אחרי 1967

ערכים מורחבים – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ירושלים המאוחדת

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר.

מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלו^[19].

מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה-90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילוניים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי-חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים^[20]. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית-נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות.

בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.

במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה-21, אירעו בה פיגועי התאבדות, בהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א.

המאה ה-21

בעשור הראשון של שנות האלפיים פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלו, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום.

במהלך מבצע עמוד ענן, ב-2012, שוגרו לראשונה טילים מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זו חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, אשר התרחש ב-2014.

החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה.

קדושתהּ של ירושלים

ביהדות

ערך מורחב – ירושלים בהלכה

ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות^[21]. קדושתה נובעת מהמבואר במקרא^[22] שהיא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו גם מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם^[23], ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית.

המקרא וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רגלים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות, כ"ג, י"ז). בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ- ולאכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים, י"ז, ח').

במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון:

כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...
כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם. כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ.

— ספר מלכים א', פרק ח'

על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, על מנת לא לחלל את קדושתה, שכן המת הוא טמא. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. על קברים אלו נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון.

בנצרות

בראשית הנצרות (המאה ה-4), היה היחס לירושלים דו ערכי^{[דרושה הבהרה]}. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, שוכנים האתרים במהלכם חי ומת ישו, דוגמת ויה דולורוזה וכנסיית הקבר. חורבנהּ של ירושלים במרד הגדול נתפש כעונש לעם ישראל, על כך שדחה את ישוע כמשיח^{[דרושה הבהרה]}. בתקופה הביזנטית, נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.

חשיבותהּ של ירושלים עבור הדת הנוצרית עלתה עם כיבושהּ מידי המוסלמים, במיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים, הפכה ירושלים בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, קיימות בנצרות גישות, המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי- כסמל למקום קדוש או טהור- באשר הוא. לכן, מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" (הרוחנית)- כנגד ירושלים הגשמית (הפיזית). גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב מהלך ההיסטוריה^{[דרושה הבהרה]}, כמו גם בעטייה של העובדה, שמרכז הנצרות הקתולית נמצא בקריית הוותיקן. כיום, נחשבת ירושלים אתר קדוש לכל העדות הנוצריות, וביקור צלייני בה נחשב מצווה גדולה.

ב-1917, עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני כנסיות רבות ברחבי אירופה לאות שמחה^[^{דרוש מקור]}. הגנרל אדמונד אלנבי, אשר עמד בראש הכוחות הבריטיים שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר^[^{דרוש מקור]}.

באסלאם

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים האתר השלישי בחשיבותו הדתית, לאחר מֶֿכָּה ואַל-מַדִֿינָה; לפיכך היא מכונה: "תַֿ'אלִת' אַל-חַ'רַמָֿיְין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. באסלאם השיעי מהווה ירושלים את המקום הרביעי או החמישי^{[דרושה הבהרה]} בחשיבותו, אחרי מסגד אימאם עלי בנג'ף ומקדש אימאם חוסיין בכרבלה^[24].

אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אֿוּלָא אַל-קִיבְּלַתָֿיְין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא במסורת המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכַּעְבָּה שבמֶֿכָּה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136–144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באַל-מַדִֿינָה המכונה "ד'וּ אַל-קִיבְּלַתָֿיְין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת- לכיוון מֶֿכָּה.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכַּעְבָּה. לפי גרסה אחרת התפלל מוחמד לכיוון ירושלים, עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; לפיכך, פנה להתפלל לכיוון הכַּעְבָּה. הסברים אחרים נסובים סביב מעמדהּ הקדוש של מֶֿכָּה בחצי האי ערב עקב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה מוכרת ומקודשת פחות באותה התקופה. על פי הסבר אחר, הכַּעְבָּה במֶֿכָּה הייתה מוקד של עבודת אלילים, על כן מלכתחילה לא ניתן היה לפנות לעברה בעת התפילה, ובמקומה נבחרה ירושלים לשמש ככיוון התפילה. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכַּעְבָּה, שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונהּ.

מקור קדושתהּ של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתהּ התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: "בַּֿיְת אַל-מֻקַֿדָס" (بيت المقدس), "אִֿילִיאַא'" (إيلياء, על שם אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה), "אַל-קֿוּדְס" (القدس). הכינוי "אַל-מַֿסְגִ'ד אַל-אַֿקְצָא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אַלְאִֿסְרַאא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אַל-אַֿקְצָא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, "אַלְאִֿסְרַאא'") ומקום עלייתו השמימה (المعراج, "אַלְמַֿעְרַאג'"). החדית' מספרת, כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים, תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חזיון שלה^[25]. לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פירשה שהמסגד המדובר נמצא בשמים^[26], אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מֶכָּה ובין טאא'ף. החוקר אורי רובין טוען, כי הפרשנות של "אַל-מַֿסְגִ'ד אַל-אַֿקְצָא" כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית, אשר מטרתהּ להפחית ממעמדהּ של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזונו של הנביא מוחמד אודות מסע לילי של^{[דרושה הבהרה]} לירושלים^[27]. לעומת רובין, סבור המזרחן מרדכי קידר, שקדושתהּ של ירושלים עבור דת האסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימינו אלהשגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: The Myth of al-Aqsa, ynetnews,September 15, 2008. וגם שמאל=כן..

חשיבותהּ של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת מבני התפילה המוסלמיים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פַצַֿ'אאִיל בַּֿיְת אַלְמֻקַֿדָס, פַצַֿ'אאִיל אַלְקֻֿדְס), אשר חיזקה את מעמדהּ של ירושלים באסלאם^[28].

אזכורים של ירושלים

עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, עמוד ב'

אזכורים בתרבות

גאוגרפיה

ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570–857 מטרים מעל פני הים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 859 מטרים מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.

מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.

מקורות מים

ערך מורחב – אספקת המים לירושלים

בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר במי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר.

חזקיהו היה הראשון להקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זו קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה- לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"^[^{דרוש מקור]}. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן.

לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד אשר שופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית.

הבריטים היו אלו שהקימו בעיר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת- מערכת הובלת מים מודרנית, אשר שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין.

כיום, מופקדת הובלת המים לירושלים בידי חברת מקורות, המקימה בימים אלו מערכת חמישית של צינורות מים לירושלים^{[דרושה הבהרה]}.

חקלאות

בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידולים המרכזיים מאז ומתמיד באזור היו הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם.

אקלים

ירושלים שוכנת על קו הגבול, המפריד בין האזור הים-תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת בה עומדת על כ-554 מילימטרים בשנה. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ-60%. כמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל-3–5 שנים, יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כעשרים סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים.

"ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר.

תבנית:מזג אוויר

דמוגרפיה וסטטיסטיקה

סטטיסטיקות ונתונים עדכניים של ירושלים, נכון לראש השנה תשע"ט. יובל ניסני, מגזין "קול העיר ירושלים", 9.9.2018.

**אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:**
שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
1525	1,194	3,704	714	5,612^[29]
1538	1,363	7,287	884	9,534^[29]
1553	1,958	12,154	1,956	16,068^[29]
1577-96	אין מידע	8,740	אין מידע	?^[29]
1838	3,000	4,500	3,500	11,500^[30]
1846	7,515	6,100	3,558	17,173^[31]
1851	5,580	12,286	7,488	25,354^[31]
1862	8,000	6,000	3,800	17,800^[31]
1876	4,000	13,000	3,560	20,560^[31]
1882	9,000	7,000	5,000	20,560^[31]
1885	15,000	6,000	14,000	35,000^[31]
1905	13,300	11,000	8,100	32,400שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: Usiel Oskar Schmelz, in Ottoman Palestine, 1800-1914: studies in economic and social history, page 35, Gad G. Gilbar, Brill Archive, 1990 [2]. וגם שמאל=כן.
1922	34,000	13,400	14,700	62,600
1931	51,200	19,900	19,300	90,500
1944	97,000	30,600	29,400	157,000
1948	100,000	40,000	25,000	165,000^[32]
1953	139,000	אין מידע	אין מידע	139,000^[33]
1967	195,700	54,963	12,646	263,307
1980	292,300	אין מידע	אין מידע	407,100
1985	327,700	אין מידע	אין מידע	457,700
1987	340,000	121,000	14,000	475,000
1990	378,200	131,800	14,400	524,400
1995	382,000	164,300	16,300	662,600
2000	448,800	208,700	אין מידע	657,500
2004	458,000	225,000	15,000	706,000
2007	489,480	אין מידע	אין מידע	746,300^[34]
2011	497,000	281,000	14,000	801,000
2014	534,000	316,000	אין מידע	850,000^[35]
2016	550,100	332,600	אין מידע	882,700^[36]
שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
הערות: גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון חל ב-1967, במסגרתו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים: שיעורם עומד על כ-1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל-2004).

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2024 (אומדן), מתגוררים בירושלים 997,956 תושבים (מקום 1 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.4%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 39.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 7,179 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).^[37]

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 מנתה אוכלוסיית ירושלים כ-882,700 תושבים^[36], אשר היוו כ-10% מכלל תושבי ישראל. מתוכם, כ-536,600 יהודים, כ-319,800 מוסלמים, כ-12,600 נוצרים, כ-3,200 הגדירו עצמם נוצרים שאינם ערבים, וכ-10,300 תושבים חסרי סיווג דתי. ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודיים בלבד.

אחוז התושבים היהודיים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים- לכ-61.7%^{[דרושה הבהרה]}. אחוז תושביה המוסלמיים עלה מכ-24% לכ-35%^{[דרושה הבהרה]}, ונשאר יציב בשנים האחרונות. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בירושלים מכ-245,000 לכ-332,000 תושבים: קצב גידול של 2.8% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זו, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ-1.3% בלבד בשנה, מכ-475,000 בשנת 2005- לכ-542,000 בשנת 2015.

עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלו היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ-18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ-11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% משיעור ההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה^[38].

מטרופולין ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר^{[דרושה הבהרה]}, מנה ב-2013, על פי מכון ירושלים לחקר ישראל, כ-1.16 מיליון נפש. זהו המטרופולין השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב-יפו^[39].

במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין השנים 2014–2015, נתבקשו תושביה היהודיים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ-32% מכלל היהודים הגדירו עצמם "חרדים", כ-28% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ-21% מהם - "חילוניים" וכ-17% מהם - דתיים^[40].

מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילוניים, מסורתיים ודתיים לאומיים.

מעמדהּ החוקי של ירושלים

ערכים מורחבים – מעמדה החוקי של ירושלים, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

מאז 1948, מעמדהּ החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל. תוכנית החלוקה קבעה, כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בינלאומית^[41] של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, כמו גם מועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. שיטת ממשל זו בעיר תארך עשר שנים, בסיומה יערך משאל עם, אשר יקבע את זהותה העתידית של העיר^[42].

במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. כבר ב-16 במאי 1948, חקקה ממשלת ישראל את "פקודת שטח נטוש", תש"ח-1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה- רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים".

משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב-17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה נערכה רק בדצמבר 1949.

גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים^[43].

ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר- היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם^[44].

מזרח ירושלים

ערך מורחב – מזרח ירושלים

שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם לסעיף 11ב של פקודת סדרי השלטון והמשפט^[45]. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. בזכות החלת החוק, כל תושביה הערבים של מזרח העיר הם במעמד של תושב קבע נושאי תעודת זהות ישראלית שבהליך פשוט יחסית יכולים לזכות באזרחות ישראלית המקנה את הזכות לדרכון ישראלי וזכות בחירה לכנסת. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי, ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים שמעמדם שנוי במחלוקת, בעקבות מלחמת ששת הימים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. ב-1980, חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה-80 ושנות ה-90 של המאה ה-20 כמטה של אש"ף בעיר.

יום ירושלים

ערך מורחב – יום ירושלים

לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. בשנת 1998, הפך יום ירושלים חג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה.

מוסדות ממשלתיים בירושלים

לאחר קום המדינה בתחילת שנות ה-50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה-70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה-80 הוקם בנק ישראל. בתחילת שנות ה-90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית.

בתחילת שנות ה-90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1.

מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה.

בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה.

במהלך השנים, קבעו מספר מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה-21 לא נותרו מדינות כאלו. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכה גואטמלה.

יחס ארצות הברית לירושלים

ערך מורחב – חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

ארצות הברית היא המדינה הגדולה והמשמעותית מבין מדינות המערב. מדינת ישראל נתמכת בה רבות, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבינלאומי של ירושלים. מאז הקמת מדינת ישראל, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם, בכל הנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים וכדי להימנע מיצירת מתחים נוספים באזור רגיש זה.

בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלו הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זו, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות.

ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס^[46]. פרשנים ראו בהחלטה זו מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית^[47].

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית^[48]. בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל^[49]. ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית וגואטמלה, שוכנות בתל אביב.

עיריית ירושלים

ערך מורחב – עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בינלאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד - מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

עיריית ירושלים הוקמה ב-1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר- הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך.

שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה.

עם הקמת מדינת ישראל, חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין - ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).

ראש העיר הנוכחי הוא ניר ברקת.

סמל העיר

ערך מורחב – סמל העיר ירושלים

בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית".

הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים:

עלי זית - מסמלים שלום בין בעלי הדתות והלאומים השונים החיים בעיר, כמו גם את עצי הזית הנפוצים באזור.
חומות ירושלים - מסמלות את חומת העיר העתיקה.
גור אריה יהודה - מוצג בתנ"ך כסמלו של שבט יהודה, ומאוחר יותר גם כסמלה של ממלכת יהודה (ירושלים הייתה מאז ימי דוד המלך בירתו של שבט יהודה וממלכת יהודה).

כלכלה

מסוף המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני.

בשנת 1969, חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בת"א ובחיפה בפרט, ו-11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על-פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ-33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בת"א, 17.5% בחיפה ו-19.3% בישראל. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ-60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זו עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל^[50].

בעוד ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל נמצא במגמת עלייה, בירושלים הוא נמצא במגמה כללית של ירידה. בשנת 2005, עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים על 46.4% בלבד (49.6% בקרב האוכלוסייה היהודית ו- 38.1% באוכלוסייה הלא-יהודית), לעומת 55.2% בישראל (58.2% בקרב האוכלוסייה היהודית ו-42.2% באוכלוסייה הלא-יהודית).

תעסוקה

אחוז המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביותר. משיעור של כ-15.3 אחוזים המועסקים בסקטור זה בשנת 1970, ירד מספרם ל-8.6 אחוזים בשנת 2005. לעומת זאת, משקלם של המועסקים במגזר הציבורי בירושלים נתון במגמת עלייה. מגזר זה סיפק בשנת 1970 תעסוקה לכ-40% מתושבי ירושלים, ובשנת 2005 עבדו במגזר זה כ-45% אחוזים מתושבי העיר (הממוצע הארצי עמד בשנת 2005 על כ-32.5%). אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: א"ת עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים. הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי-טק)^[51].

היי-טק

בירושלים יש כ–500 חברות סטארט־אפ נכון לשנת 2017, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל.

ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבינלאומי Startup Genome^[52]. ירושלים גם מהווה אכסניה לכ-15 קרנות הון-סיכון, שהידועה בהן היא JVP.

פעילות ההיי-טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול וכפר ההיי-טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ-16 אלף איש^[53].

תיירות

בשנת 2009, נרשמו בבתי המלון בישראל 8.1 מיליוני לינות תיירים, מתוכן 2.6 מיליון היו בירושלים, לעומת 1.9 מיליון בתל אביב. מספר לינות התיירים הישראליים באותה השנה היה גבוה אף הוא יותר בירושלים מאשר בתל אביב: 639,000 אלף לעומת 435,000, אף על פי שהשתיים לא היו המובילות ברשימה^[54]. מספר חדרי המלון בירושלים נכון לשנת^{[דרושה הבהרה]} עומד על כ-10,000 חדרים, ובתוכניות העירייה להגדילו בכ-8,000 חדרים נוספים, עד שנת 2020.

מלון המלך דוד, השוכן ברחוב המלך דוד, משמש בית הארחה רשמי של מדינת ישראל- עבור ביקורים רשמיים של אח"מים ממדינות זרות. במלון מתארחים, בין היתר: דיפלומטים, ראשי מדינות ובעלי תפקידים ממשלתיים בכירים אחרים, וכן אנשים מפורסמים, לרבות אמנים בינלאומיים, המגיעים להופיע בישראל.

בשנת 2010, דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגורית "אפריקה והמזרח התיכון"^[55]. באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים"^[56]. העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.

בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה.

תיירות נוצרית

בנצרות קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים.

תיירות מוסלמית

בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים - כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצה הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל כולה- פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום השישי.

תיירות יהודית

על פי ההלכה, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים^{[דרושה הבהרה]}. בשל הרצון לשמר מצוות אלו גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלו, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים.

אתרי תיירות

תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם^[57], מרכז העיר ומתחם המוזיאונים^[58].

על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים, בין היתר:

הכותל המערבי - שריד קיר התמך והחומה שהקיפו את הר הבית ואת בית המקדש; מקום התפילה הקדוש ביותר עבור הדת היהודית, כמו גם עבור העם היהודי.
מנהרות הכותל - המקום הקרוב ביותר כיום לקודש הקודשים (מחוץ להר הבית).
כיפת הסלע - תחתיה נמצאת אבן השתייה.
מסגד אל-אקצה - אליו הגיע מוחמד ממכה, לפי חלק ממסורות האסלאם.
עיר דוד - נקודת תחילת צמיחתה של העיר ירושלים.
מגדל דוד - המצודה אשר הגנה על העיר.
כנסיית הקבר - מכילה על-פי מסורת נוצרית את מערת קבורתו של ישו.
ויה דולורוזה - המסלול בו צעד ישוע מבית המשפט בדרכו אל אתר צליבתו.
טיילת ארמון הנציב - תצפית על העיר העתיקה מכיוון דרום.

בשנת 2006, נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ-38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") של אגד, עובר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר.

אדריכלות

ערך מורחב – אדריכלות בירושלים

בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים.

העיר העתיקה

בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית - מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית -הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים.

השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית.

האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד.

בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו - מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים - בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן המחכמה והאשרפיה.

האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן - "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק - שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים.

ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי.

לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים".

סגנונות אדריכלות שונים במרכז העיר בירושלים

אבן ירושלמית

ערך מורחב – אבן ירושלמית

חוקי עזר עירוניים של ירושלים מחייבים לֶחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופיה וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה.

בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלו, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ.

בנייה לגובה

בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב-1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זו נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה^[59]. עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר.

הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ-20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב-1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה-70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב-1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ-12 קומות, באזור גן הפעמון. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלו נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות.

בשנים האחרונות, מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה^[60], כמו גם במרכזהּ^[61].

גנים וטבע עירוני

ערך מורחב – טבע עירוני בירושלים

במסגרת "תוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים", נבחרו^{[דרושה הבהרה]} חמישה אתרים, הראויים להיכלל במסגרת ההגדרה של "אתר טבע עירוני":

בריכת ממילא - בריכת אגירה, הממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא, בין רחוב הלל ורחוב אגרון.
גבעת התנ"ך - אחת משש הגבעות האחרונות בעיר, עליהן לא נבנו עדיין מבנים. גבעה זו ממוקמת בסמוך לתיאטרון החאן, מול תחנת הרכבת ירושלים. הגבעה נמצאת על קו פרשת המים של ירושלים: מצדה האחד זורם לו נחל עמק רפאים, הנשפך לים התיכון, ומצדה השני זורמים להם נחל גיא בן הינום ונחל קדרון, הנשפכים לים המלח. במורד הגבעה שוכנת כנסיית סנט אנדרוז, המשקיפה לעבר גיא בן הינום והר ציון.
עמק פרי הר ("עמק הצבאים") - עמק פתוח, המשתרע על פני שטח של כ-205 דונמים, והממוקם בלב ירושלים, בין השכונות גבעת מרדכי, צומת פת וכביש בגין.
חורשת הירח - חורשת אורנים בשכונת טלביה, מול תיאטרון ירושלים. החורשה משמשת אתר נופש פעיל לתושבי העיר, ומתקיימות בה פעילויות רבות^{[דרושה הבהרה]}.
יער גילה - אתר הטבע העירוני הגדול בשטחו. היער גולש משולי שכונת גילה לכיוון נחל כוס. היער הוא תוצאה של פעולות נטיעה אינטנסיביות, מעשה ידי אדם.

בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור.

כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי, הממוקם בשכונת ניות, הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בהר הצופים וגן החיות התנ"כי, הממוקם ב^{[דרושה הבהרה]}.
גנים אלו יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלו, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה.

תרבות

מוזיאונים ומוסדות לאומיים

ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמור ספר התנ"ך העתיק בעולם^{[דרושה הבהרה]}, ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע.

בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים:

מוזיאונים ואתרים המוקדשים לתרבות ולאמנות, כמו גם להצגת תערוכות: בית אנה טיכו, מוזיאון על התפר, מוזיאון מגדל דוד, המוזיאון לאמנות האסלאם, בית האמנים בירושלים, בית אות המוצר הירושלמי, היכל שלמה, בית דוד פלומבו ועוד.
מוזיאונים ואתרים המוקדשים לסקירת מיצגים ארכאולוגיים, אשר נתגלו במהלך חפירות בעיר ובסביבותיה במהלך השנים: מוזיאון רוקפלר, עיר דוד, הגן הארכאולוגי ירושלים, מוזיאון ארצות המקרא, הבית השרוף, הרובע ההרודיאני, מרכז אריאל, בית זיבנברג ומוזיאון מגדל דוד.
המיצגים המוצגים במוזיאונים אלה נוסכים נופך והצדקה ויזואליים- למאורעות היסטוריים עתיקים, אשר התרחשו בעיר לאורך כל שנות קיומה, בפרט מתקופת המקרא.
מוזיאונים ואתרי היסטוריה ומורשת: גבעת התחמושת, מרתף השואה, מוזיאון אסירי המחתרות, מרכז מורשת מנחם בגין, בית הרב קוק, מוזיאון ידידי ישראל ובית מורשת אצ"ג.
מוזיאונים ואתרים היסטוריים אתניים ועדתיים: מוזיאון יהדות איטליה, המוזיאון הארמני ומוזיאון חצר היישוב הישן.

מוזיקה ואמנות

ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים החדשה, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, כמו למשל פסטיבל ישראל היוקרתי, יריד חוצות היוצר הקיצי, פסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד.

מתקיימים בעיר בתי תרבות רבים אשר מקיימים את הציבור הירושלמי הייחודי כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים.

אתרי תרבות עיקריים:

בתי קולנוע: "לב סמדר" הוותיק והייחודי בשכונת המושבה הגרמנית, תיאטרון ירושלים בשכונת טלביה, סינמטק ירושלים ששופץ והורחב בשנת 2007, השוכן בגיא בן הינום, מתחם סינמה סיטי בכניסה לעיר, ומרכז שרובר לתרבות - ה"יס פלאנט".
תיאטראות ומופעים: קבוצת התיאטרון הירושלמי, בית מזיא לתיאטרון, תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, מרכז ז'ראר בכר, בית שמואל, בית אגרון, אולם קונצרטים בבית ימק"א, המרכז למוזיקה במשכנות שאננים, הזירה הבין תחומית ועוד. כמו כן, מתקיימים מופעים של מוזיקה עכשווית במועדונים שונים בעיר וביניהם "הצוללת הצהובה" ו"המעבדה".

מרכזי קניות, בילוי וחיי לילה

בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלו נמנים מדרחוב בן יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות.

בקיץ 2007, נפתח מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלו שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה. מאוחר יותר, התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו, וכיום הוא מהווה את מרכז חיי הלילה של ירושלים. חלק מרחובות אלו הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי מועדפים.

במהלך העשור השני של המאה ה-21, הופכת בהדרגה שכונת תלפיות מרכז חיי לילה נוסף, בעקבות בניית פאבים בשטחה.

שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ, בעידודם של ארגונים עירוניים^{[דרושה הבהרה]}, המעוניינים למשוך צעירים ללב העיר.

בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי", ובו אטרקציה ייחודית המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע^[62]. במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים.

במאי 2013, נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אוירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב.

אירועים שנתיים

פסטיבלים: מדי שנה, בחודשי הקיץ, נערך בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים, הנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל. בעיר נערכים פסטיבלים רבים נוספים, עליהם נמנים: פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, פסטיבל הג'אז השנתי, שבוע הספר העברי, פסטיבל האור בירושלים, הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים ופסטיבל היין השנתי, הנערך בגן הפסלים.

אירועים נוספים הנערכים בעיר:

"חמשושלים"- שלושה סופי שבוע, במהלכם נפתחים לציבור מוזיאונים ואתרי תרבות רבים^{[דרושה הבהרה]}. במסגרת אירוע זה, נערכים בעיר מופעים שונים, הנמשכים עד השעות הקטנות של הלילה.
"שאון חורף"- שם זה מהווה משחק מילים עם הביטוי: "שעון חורף", ומשמעותו היא "המולת חורף"^{[דרושה הבהרה]}^{[דרושה הבהרה]}.
"אינדי סיטי"^{[דרושה הבהרה]}
מדי שנתיים, נערך בעיר יריד הספרים הבינלאומי.
בחודשים ספטמבר ואוקטובר, מארגנת עיריית ירושלים פסטיבל סתיו, במסגרתו מוצעים לציבור סיורים ומופעים בעיר העתיקה, ללא תשלום.
בסוכות מתקיים, מאז 2010, פסטיבל "דרך בית לחם", הנושא את שם הרחוב בו הוא מתקיים^{[דרושה הבהרה]}.
"מנופים" הוא אירוע אמנות עכשווית, המתקיים מדי שנה, והמציין את פתיחת עונת התערוכות בירושלים.
תהלוכות: בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים, נערכות בעיר תהלוכות. ביום ירושלים נערך גם ריקוד הדגלים. במועדים אלו, פוקדים את העיר עשרות אלפי מבקרים, מדי יום ביומו.
מרתון ירושלים: התחרות התקיימה לראשונה בירושלים בשנת 2011, לאחר 18 שנים אשר במהלכן נערכה בעיר ריצת חצי מרתון בלבד. מאז, נערכת תחרות זו מדי שנה, בחודש מרץ.
אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, המאורגנים, הממומנים והנערכים על ידי עיריית ירושלים, מדי שנה בשנה.

תקשורת

מבנהו המקורי של בית החולים שערי צדק,
אשר שימש בעבר את הנהלת רשות השידור שנסגרה בשנת 2017,
רחוב יפו

ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון ואולפני קול ישראל שנסגרו בשנת 2017 והוחלפו בתאגיד השידור הישראלי. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אולפני הבירה ירושלים ששימשו בעבר לאולפני טלוויזיה, אולפני חדשות עשר וחלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל. כמו כן, בעיר ממוקמים משרדי דואר ישראל.

גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים, כל העיר, כל הזמן ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים.

בנוסף לעיתונות העברית, מתפרסמים בעיר העיתונים ג'רוזלם פוסט ו-Jerusalem Christian Review באנגלית וכן אל-סבאר בערבית.

עברית ירושלמית

להשלים.

חינוך ואקדמיה

מוסדות אקדמיים

בניין המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית בהר הצופים

בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב-2012 בין מאה האוניברסיטאות^[63] המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה.

לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהם יאנג (האוניברסיטה המורמונית).

בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה.

כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם.

מוסדות תורניים

בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים. ביניהם, הישיבה הגדולה בעולם: ישיבת מיר, כמו גם ישיבת חברון, ישיבת קול תורה, ישיבת שפת אמת, מרכז הרב, מכון מאיר, ישיבת הר המור, ישיבת אור החיים, ישיבות בריסק, ישיבת תורת אמת וישיבת עטרת ישראל.

היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות.

בתי ספר

החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זו. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית.

מועצת הנוער העירונית

"מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר^[64]. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי"^[65], את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ובתור מועצה מטעם עיר הבירה- שמורים לה, באופן אוטומטי- שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית.

בריאות

המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, ונמנה עם בתי החולים הגדולים במדינה, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז (ב-2014 אושפזו בו כמעט פי שניים יותר מטופלים מאשר בבית החולים השני בעיר, מרכז רפואי הדסה). בשנת 1980, עבר בית החולים למשכנו בשכונת בית וגן. בדצמבר 2012, סופח אליו בית החולים ביקור חולים.

מרכז רפואי הדסה הוא המוסד הרפואי השני בגודלו בירושלים. המרכז כולל שני בתי חולים אוניברסיטאיים (בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים הדסה הר הצופים), חמישה בתי ספר למקצועות הרפואה^{[דרושה הבהרה]}, המשותפים הן להדסה והן לאוניברסיטה העברית, ומרפאות חוץ.

נכון לשנת 2010, כללו שני בתי החולים של הדסה למעלה מ-1,000 מיטות אשפוז ו-31 חדרי ניתוח. עבדו בהם 850 רופאים, 1,940 אחיות ולמעלה מ-1,000 אנשי מקצועות פרא-רפואיים וסגל מנהלי. באותה השנה, נרשמו בשני בתי החולים 135,800 פניות למיון, 84,300 אשפוזים, 75,100 אשפוזי יום ו-31,800 ניתוחים. נוסף על כל אלו, נערכו 624,500 ביקורים במרפאות החוץ^[66].

בנוסף למרכזים הללו, פועלים בעיר מספר בתי חולים כלליים נוספים: בית החולים אל-מקאסד בהר הזיתים, בית חולים אוגוסטה ויקטוריה, השוכן במתחם כנסייתי מפואר, ובית החולים משגב לדך, הממוקם בשכונת קטמון.
כמו כן, קיימים בעיר בתי חולים ייעודיים: בית החולים סנט ג'ון לרפואת עיניים, בית חולים אלי"ן לרפואת ילדים, בית החולים הגריאטרי הרצוג והמרכז לבריאות הנפש, המאחד את שני בתי החולים הפסיכיאטריים: בית החולים כפר שאול ובית החולים איתנים.

בעבר, פעלו בתחומי ירושלים מספר בתי חולים נוספים: בית החולים האיטלקי עד שנת 1939, בית החולים של המיסיון האנגלי עד 1948, בית החולים הגרמני עד 1918, המתחם הצרפתי בירושלים ובניין אביחיל. מוסדות נוספים שפעלו בעבר היו בית היולדות סדובסקי, אשר פעל בין השנים 1933–1948, ובית הנסן, אשר שכן בשכונת טלביה.

תחבורה

ערך מורחב – תחבורה בירושלים

לחצו כדי להקטין חזרה

תרשים של מערך התחבורה הציבורית בירושלים:
רכבת ישראל (בשחור), הקו האדום (באדום), הקו הכחול - אוטובוסים מרווחים (בכחול), המשך מתוכנן של הרכבת, של הקו האדום ושל הקו הכחול בקווים דקים, הרכבל לכותל בסגול

תשתיות כבישים

הגישה לירושלים מכיוון מערב מתבצעת באמצעות שני כבישים עיקריים: כביש 1 וכביש 443. כביש 443 מתחבר לכביש בגין, המגיע לשכונות הדרומיות של העיר. באמצעות נסיעה בכביש בגין, ניתן להגיע גם לשכונותיה הצפוניות של העיר: פסגת זאב ובית חנינא, באם יוצאים מכביש זה, וממשיכים בנסיעה בכביש 20.
כביש 436 מקשר בין השכונות: רמות אלון וגבעון, ובנוסף לכך מוביל לאתרים הבאים: גבעת זאב, מחנה עופר וכביש 443.
בקיץ 2007 נחנכה כניסה חדשה לעיר, אשר העניקה דרכי גישה נוספות לשכונותיה הצפוניות, בעברה דרך מנהרת הארזים. כניסה זו הפחיתה משמעותית את עומסי התנועה באזור גינות סחרוב.
הגישה לירושלים מכיוון מזרח מתבצעת באמצעות נסיעה בכביש 1, דרך צומת הגבעה הצרפתית ומנהרת הר הצופים (ע"ש נעמי שמר).
הגישה לירושלים מכיוון דרום מתבצעת באמצעות נסיעה בכביש 60, אשר מכונה גם "כביש המנהרות".
הגישה לירושלים מכיוון צפון מתבצעת באמצעות נסיעה בדרך האלוף נרקיס, המהווה את המשכו של כביש 60.
בשכונה הצפונית פסגת זאב קיימת גישה נוחה מזרחה לכביש 437 (עוקף רמאללה), המוביל להתנחלויות אדם, כוכב יעקב, בית אל, עופרה ופסגות.

תחבורה ציבורית

מראשית שנות השלושים ועד 1967, פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".

על פי נתוני הלמ"ס (2009), כ-32% מתושבי ירושלים מגיעים לעבודתם בתחבורה ציבורית. התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים כמעט לכל חלקי הארץ.

בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, המופעל על ידי חברת אגד. מקצת הקווים מוגדרים כקווי מהדרין. במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת, המכונה:^{[דרושה הבהרה]}.

מתחילת יולי 2007, פועלים בעיר קווי לילה. הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, ומשתמשים בו כ-140,000 נוסעים ביממה. קו זה מהווה חלק מרשת של שמונה קווים בסך הכל, המתוכננים לפעול בעתיד. כמו כן, פועלות בעיר מוניות רבות, אך אין בעיר מוניות שירות פנים עירוניות, אלא רק מוניות שירות בינעירוניות, הפועלות 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

קו רכבת אל העיר

ערך מורחב – קו הרכבת המהיר לירושלים

על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב-1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו-ירושלים.

שירות הרכבות בקו: תל אביב - בית שמש - תחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005, והחל לפעול מחדש, לאחר שבע שנים במהלכן לא פעל. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק- לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים העושים שימוש בקו זה. הדבר נובע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ-110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלו הופכות את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1.

התחנה המרכזית בירושלים.
כיום, מתבצעות בשטח התמונה עבודות לבניית
תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון.

בשלהי שנת 2018, נפתח קו הרכבת המהיר, אשר יקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה תקשר בין ירושלים ובין תל אביב, בנסיעה שתארך כ-28 דקות^[^{דרוש מקור]}.

תחבורה אווירית

שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר נמל התעופה הבינלאומי של ירושלים וסביבתהּ, אך נסגר בעקבות מאורעות האינתיפאדה השנייה, במהלכם בוצע ירי על מטוסים שנחתו בו והמריאו ממנו, מכיוון הכפרים הפלסטיניים הסמוכים.

כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בעתיד, עם פתיחת קו הרכבת המהיר לירושלים, צפוי משך הנסיעה ברכבת מירושלים (תחנת האומה) לנתב"ג לארוך כ-15 דקות.

קיימים תכנונים מצד גורמים לא רשמיים^{[דרושה הבהרה]} לבנות נמל תעופה בינלאומי, אשר ישרת את תושבי העיר וסביבתהּ. על פי גורמים אלה, עתיד נמל התעופה להיבנות באזור בקעת הורקניה, הנמצאת במדבר יהודה; עם זאת, סביר להניח כי תכנונים אלה לא ייצאו אל הפועל בשנים הקרובות^{[דרושה הבהרה]}. הרשות הפלסטינית תכננה אף היא לבנות נמל תעופה בינלאומי, אשר יהיה ממוקם בשטח C, בסמוך ליריחו וצפונית מזרחית לירושלים, ואשר ישרת את המדינה הפלסטינית, לכשזו תוקם^[^{דרוש מקור]}.

פרויקטים בתכנון והקמה

פרויקט הכניסה לעיר, הכולל הקמת מרכז תחבורתי גדול בסמוך לכניסה לעיר. מרכז זה צפוי לחבר את התחנה המרכזית בירושלים, את תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון של רכבת ישראל, ושתי תחנות של הרכבת הקלה^{[דרושה הבהרה]}. נוסף על הקמת הכניסה החדשה, צפוי להיבנות מתחת לרחוב שז"ר חניון תת-קרקעי, אשר יאכלס בשעות השיא שלו כ-1,400 מכוניות. כמו כן, צפויה להיבנות מנהרה לרכבים, אשר תוואי מסלולה יהיה:^{[דרושה הבהרה]}.
כביש 45 - סלילת כביש גישה נוסף לירושלים, מכיוון מערב. הכביש מתוכנן להיסלל במקביל לכביש 443, ממחלף בן שמן, דרך גבעת זאב, עד לחיבור עם כביש בגין.
כביש 39 - כביש גישה מהיר לירושלים, הצפוי לקשרה עם בית שמש ויישובי דרום הארץ. הכביש צפוי להיסלל בין כביש בגין וכביש 6.
כביש 16, המהווה כניסה נוספת לעיר מכיוון מערב, וצפוי לקשר בין כביש 1 באזור מוצא ובין כביש בגין. תוואי כביש זה צפוי לעבור בתוך שתי מנהרות מתחת לשכונת הר נוף, והוא יספק גם דרך גישה נוספת לשכונת גבעת שאול.
כביש 21, בכיוון צפון-דרום, בצפונה של העיר, צפוי לקשר בין השכונות: רמת שלמה ועטרות.
במסגרת פרויקט שדרוג הרכבת הקלה, צפויים להסלל חמישה קווים נוספים בשנים הקרובות.

ספורט

כדורגל

אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העיר לשעבר, טדי קולק השוכן בשכונת מלחה, הוא אצטדיון הכדורגל השני בגודלו בישראל, מבחינת כמות צופים היכולים לאכלס אותו (אחרי אצטדיון רמת גן). באצטדיון משחקות רוב קבוצות הכדורגל בעיר.

אצטדיון נוסף בעיר הוא אצטדיון האתלטיקה בגבעת רם, אשר אירח בעבר תחרויות ספורט היסטוריות^{[דרושה הבהרה]}.

מועדוני הכדורגל המרכזיים בירושלים הם:

בית"ר ירושלים - אחת הקבוצות המובילות והאהודות ביותר בליגת העל הישראלית^[67]. לזכותה שש אליפויות: (1986/1987, 1992/1993, 1996/1997, 1997/1998, 2006/2007, 2007/2008), 7 גביעי מדינה (1975/1976, 1978/1979, 1984/1985, 1985/1986, 1988/1989, 2007/2008, 2008/2009) ועונת דאבל אחת (2007–2008).

הפועל קטמון ירושלים - מועדון בבעלות אוהדים, אשר פרשו בשנת 2007 מקבוצת הפועל ירושלים, לאחר שמאסו באופיו הניהולי של המועדון. הקבוצה הבוגרת משחקת כיום בליגה הלאומית.
הפועל ירושלים - קבוצה בעלת מסורת ארוכת שנים, המשחקת כיום בליגה א'. הקבוצה זכתה פעם אחת בגביע המדינה, בשנת 1973.
בית"ר נורדיה ירושלים - הוקמה על ידי קבוצת אוהדים שפרשו מבית"ר ירושלים בשנת 2014, לאחר שמאסו באווירת הגזענות השוררת, לטענתם, בקרב הקבוצה ואוהדיה. כיום, משחקת הקבוצה בליגה א'.
מכבי חשמונאי ירושלים - קבוצת כדורגל שפעלה בעבר בעיר, בעיקר בתקופת המנדט הבריטי, והתפרקה בשנת^{[דרושה הבהרה]}. קבוצה זו העפילה בזמנו לשני משחקי גמר של גביע ארץ ישראל.
בית"ר "שווה שווה" ירושלים - קבוצת כדורגל חופים של ירושלים. בשנת 2008 הייתה סגנית האלופה, ושנה לאחר מכן ירדה לליגת כדורגל החופים השנייה.

במזרח העיר קיימות מספר קבוצות כדורגל, המשחקות בליגת העל הפלסטינית: ג'בל מוכאבר, שהייתה אלופה ב-2010, והילאל אל-קודס, אלופת 2012^[68].

כדורסל

בירושלים פועלים מספר מועדוני כדורסל:

הפועל ירושלים, המשחקת בליגת העל הישראלית בכדורסל וביורוקאפ. אולם הכדורסל המרכזי בעיר והגדול בישראל הוא "פיס ארנה ירושלים", בו משחקת הקבוצה. במישור הארצי, זכתה הקבוצה ארבע פעמים בגביע המדינה (1996, 1997, 2007, 2008), העפילה לתשעה גמרים וזכתה לראשונה בתואר "אלופת המדינה" בשנת 2015. לאחר שנתיים, זכתה שנית בתואר זה. במישור הבינלאומי, זכתה הקבוצה בשנת 2004 בגביע יול"ב, לאחר שגברה במשחק הגמר של המפעל על קבוצת ריאל מדריד.
קבוצת הכדורסל בית"ר ירושלים, המשחקת בליגה א' דרום. בתחילת שנות השבעים שיחקה הקבוצה בליגה הראשונה, אך התפרקה בתום עונת 1975/1976. רק בעונת 2012/2013, הוקמה הקבוצה מחדש. הקבוצה העפילה פעם אחת לגמר גביע המדינה, בעונת 1972/1973.
"הפועל פסגת זאב", המשחקת בליגה א' דרום.
בתחום כדורסל הנשים, משחקת קבוצת אס"א ירושלים בליגת העל בכדורסל נשים.

ענפי ספורט נוספים

כדורעף: הפועל ירושלים משחקת בליגת העל בכדורעף לגברים, ואולמהּ הביתי נמצא בחוות הנוער הציוני בשכונת קטמון.
שחייה: בירושלים פועלות שתי אגודות שחייה מובילות: הפועל ירושלים - אגודת השחייה הגדולה בארץ ואלופת המדינה^{[דרושה הבהרה]}, ברצף מאז שנות התשעים, ירושלים רבתי - בשיאה הגיעה למקום השני בארץ^{[דרושה הבהרה]}.
שחייה צורנית: בעיר פעילה קבוצת "מכבי יובלים".
כדורמים: בעיר פעילה קבוצת "הפועל "איתן" ירושלים".
הוקי קרח: ירושלים ברס משחקת בליגת העל של ליגת ההוקי רולר הישראלית. Jerusalem Capitals היא קבוצת העבר של ירושלים, ששיחקה בליגת ההוקי קרח הישראלית.
פוטבול אמריקאי: בעיר פועלות שתי קבוצות, המשחקות פוטבול אמריקאי, במסגרת ליגת הפוטבול הישראלית: ירושלים ליונס וירושלים קינגס.
רוגבי: קבוצת רוגבי גברים, האריות ירושלים, פעילה משנות ה-70 בעיר, וקבוצת נשים, הלביאות ירושלים, הוקמה ופעילה משנות ה-90^[69].
לקרוס: מועדון לקרוס ירושלים הוא אחת משתי קבוצות לקרוס, הפעילות בישראל^[70].
ריצה: בירושלים פעילים שני מועדוני ריצה גדולים: "הסוללים ירושלים"^[71] ו"מועדון ארוחת הבוקר"^[72].

שכונות ירושלים

מלחה
(מנחת)

מרכז העיר

פסגת זאב
מרכז

פסגת זאב
(מזרח ומערב)

מפת ירושלים על שכונותיה, אחרי שנת 1967

(הקליקו על שם השכונה כדי להגיע לערך אודותיה)

ערים תאומות

שגיאות פרמטריות בתבנית:עיר תאומה
פרמטרים [ משנת ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ארצות הברית ניו יורק, ארצות הברית^[73]
צ'כיה פראג, צ'כיה^[74]
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיר תאומה
פרמטרים [ משנת ] לא מופיעים בהגדרת התבנית יפן איאבה, יפן^[75]
ברזיל ריו דה ז'ניירו, ברזיל

הסכמי שיתוף פעולה

שגיאות פרמטריות בתבנית:עיר תאומה
פרמטרים [ משנת ] לא מופיעים בהגדרת התבנית צרפת מרסיי, צרפת^[76]

גלריית תמונות

הכותל המערבי
משכן הנשיא
משמש כמעונו הרשמי הנוכחי
של נשיא מדינת ישראל
"בית יוּלִיוּס גֶ'ייקוֹבְּס"
שימש כמעונו הקודם
של ראש ממשלת ישראל
בית המשפט העליון
הר הזיתים
חומת העיר העתיקה הנוכחית,
במקטע שבין מגדל דוד ושער ציון
בנק ישראל
בניין המטה הארצי של משטרת ישראל
שוק מחנה יהודה
בניין "בצלאל",
השוכן בקמפוס הר הצופים
הספרייה הלאומית
הר הרצל
בית הקברות הלאומי,
בו קבורים גדולי האומה
מוזיאון "יד ושם"
מוזיאון השואה הלאומי
שכונת "מאה שערים"
ארכיון המדינה
מוזיאון ישראל
המוזיאון הלאומי
האקדמיה ללשון העברית
האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
היכל שלמה ומוזיאון העם היהודי
גן החיות התנ"כי
בנייני האומה
מרכז הקונגרסים הבינלאומי
סינמטק ירושלים
ארכיון הסרטים הישראלי הלאומי
גת שמנים
בניין "רשות השידור"
גשר המיתרים
בית הכנסת "החורבה"

סרטון וידאו אודות ירושלים

ראו גם

אתרים בירושלים

נושאים שונים

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל

פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה.

ספרי הדרכה

	ספר: ירושלים
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1996.
דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים, 1993.
אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה - לסייר עם יד בן צבי, ירושלים: הוצאת יד בן צבי.
מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב, 1983.
אמנון רמון (עורך), עיר בסבך - לקסיקון ירושלים בת זמננו, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
אליהו וגר, סיורים בירושלים - מדריך למטייל, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1988.

מחקרים

בנימין זאב קדר, (עורך), עורך-משנה צבי ברס, פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט, 1978.
יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר".
יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר".
ישראל ברטל, חיים גורן (עורכים), ספר ירושלים: בשלהי התקופה העות'מאנית 1914-1800, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע, 2010.
ישראל קמחי (עורך), אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח, ירושלים, 2009.
שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, 1998.
זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים, 1972.
סיימון סבאג מונטיפיורי, ירושלים: הביוגרפיה, אור יהודה: דביר, 2013.

מפות ואטלסים

דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
מפה דינאמית רשמית של עיריית ירושלים.
מפות עתיקות של ירושלים באתר הספרייה הלאומית.
מפת ירושלים – מפה אינטראקטיבית של העיר העתיקה בירושלים, הכוללת את המסגדים, הכנסיות ובתי הכנסת בעיר.

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של ירושלים

פרופיל ירושלים נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס

המפה הירוקה של ירושלים - מדריך אתרים ועסקים בעיר.
מידע על אתר ירושלים, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות.
לקט נתונים לרגל יום ירושלים תש"ע, 10 במאי 2010, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה .
ספריית ירושלים הווירטואלית - מאגר אקדמי של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אל-קודס.
ישראל ברדוגו, ירושלים של מעלה - פרויקט צילום ממעוף הציפור, כיכר השבת.
שלום ירושלמי, ירושלים מודל 2011: המשוואה המסובכת ביותר בעולם, באתר nrg‏, 3 ביוני 2011.
התמונות הראשונות שצולמו בירושלים, באתר ynet, 8 בפברואר 2014.
הלל כהן, כיכר השוק ריקה - עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967 - 2007, הוצאת עברית, 2007.
מאיה חושן, מיכל קורח, על נתונייך ירושלים 2014, מכון ירושלים לחקר ישראל (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" ).
אורה אחימאיר ויעקב בר סימן טוב, 40 שנה בירושלים, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
עפר לבנה כפרי, ‏ירושלים במסורות המוסלמיות של אחרית הימים ויום הדין, קתדרה 86, ינואר 1998.
שנתון מערכת החינוך בירושלים לשנת 2014.
Jerusalem.com – ירושלים בתמונות, קטעי וידאו וסיורים וירטואלים (באנגלית).
שמות רבים לירושלים, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך.
יהודה זיו, על דעת המקום: על שכונותייך ירושלים הפקדתי שמות, בבלוג "עונג שבת", 22 במאי 2014.
מכון ירושלים לחקר ישראל: פרסומי מחקר בנושא ירושלים.
השנתון הסטטיסיטי לירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל.
מחקר אודות מנופי הפיתוח של ירושלים (פרויקט "מרום").
מהי ציון ומהי ירושלים, באתר ישיבת הר ברכה.
יובל מלחי, פרק 271 – ירושלים, באתר "קטעים בהיסטוריה", 16 באוגוסט 2018

הערות שוליים

^ ¹ ² אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ לטבלת הדירוג המלא.
^ מאזן מפוני מלחמת חרבות ברזל: מספר מפונים שנקלטו בעיר פחות מספר מפונים שפונו ממנה, מבוטא באלפי תושבים. מתוך אתר למ"ס, המתבסס על מערכת "יחד" (של מערך הדיגיטל הלאומי) נכון ל-סוף פברואר 2024 (אומדן).
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2021
^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
^ ‏האזנה‏?‏
^ יישובים ואוכלוסייה בישראל 2014 - הודעה לתקשורת, באתר הלמ"ס, 21 באוקטובר 2015.
^ הגובה 570 מטר בקואורדינטות 31°47′33.82″N 35°10′01.07″E / 31.7927278°N 35.1669639°E / 31.7927278; 35.1669639 בשכונת מוצא לפי Google Earth.
^ הגובה 857 מטר בקואורדינטות 31°43′52.31″N 35°11′12.05″E / 31.7311972°N 35.1866806°E / 31.7311972; 35.1866806 בשכונת גילה לפי Google Earth.
^ איתי בלומנטל, נחשפה כתובת בת 2,000 שנה המציינת לראשונה את שמה המלא של ירושלים, באתר ynet, 9 באוקטובר 2018.
^ מדרש אגדה (בובר) על ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י"ח.
^ בראשית רבה, פרשה נ"ו, פסקה י'.
^ כיבוש יבוס בידי דוד מסופר בשמואל ב' (ה', ו'–י'), ובגרסה נוספת בדברי הימים א (י"א, ד'–ט').
^ נתן שור, מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים, זאב וילנאי, הוצאת ספרים אריאל, 1987.
^ ראו: חדשות ארכאולוגיות, נ"ז, נ"ח, ירושלים ניסן תשל"ו; נתן שור, קרדום, 23-21, (יוני 1982), עמ' 40.
^ קביעה זו היא הנפוצה והמקובלת ביותר במחקר. ראו למשל: יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, אריאל, עמודים 84-83.
^ מאיר בן דוב, ירושלים בראי הדורות - מסע בירושלים לתולדותיה, כרטא - החברה הישראלית למפות ולהוצאה לאור, 2008.
^ ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בכנסת כי ירושלים היא בירת ישראל, אתר הכנסת.
^ עד סוף שנת 1985 חיו בשכונות אלו כ-106,000 תושבים ( ישראל קמחי, התפתחות דמוגרפית, כלכלית ומטרופולינית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח).
^ רונן מדזיני, ירושלים מתחרדת: רק אחד מכל שמונָה תלמידים - חילוני, באתר ynet, 2 במאי 2010.
^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ו' ומשנה ח'.
^ ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק י"ח וספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א'.
^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד, עמוד ב'.
^ Holy places of Islam באתר http://www.explorefaith.org (באנגלית).
^ צחיח אל-בח'ארי, ספר 58, חדית' 226 (תרגום אנגלי).
^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 95.
^ "Uri Rubin, Muhammad’s Night Journey (isra’) to al-Masjid al-Aqsa: Aspects of the Earliest Origins of the Islamic Sanctity of Jerusalem, al-Qantara, 2008 [1].
^ ראו, למשל: עופר לבנה-כפרי על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית, יב"ץ, 2000.
^ ¹ ² ³ ⁴ Amnon Cohen and Bernard Lewis (1978). Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century. Princeton University Press. pp. 14–15, 94. ISBN 0-691-09375-X..
^ Edward Robinson, Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea: a journal of travels in the year 1838, Volume 2, 1841, page 85.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Kark, Ruth; Oren-Nordheim, Michal (2001). Jerusalem and its environs: quarters, neighborhoods, villages, 1800-1948. Wayne State University Press. p. 28. ISBN 0-8143-2909-8. נבדק ב-14 ביולי 2011. {{cite book}}: (עזרה).
^ Manashe Harrel, "The Jewish Presence in Jerusalem through the Ages", Jerusalem, John Day, 1974.
^ הנתונים מתייחסים רק לחלק המערבי. "כל-מקום", פנקס כיס להכרת הארץ, הוצאת מטכ"ל, אוגוסט 1953.
^ אורנית עצר, ירושלים: עלייה בפריון בקרב היהודים, באתר ערוץ 7, 30 במאי 2008.
^ לקט נתונים לרגל יום ירושלים, הלמ"ס, 31 במאי 2016.
^ ¹ ² לקט נתונים ליום ירושלים 2018.
^ פרופיל ירושלים באתר הלמ"ס
^ פורום קהלת לכלכלה דרכה של ישראל לשגשוג כלכלי וחברתי], עורכים: איתמר יקיר ומיכאל שראל, פורום קהלת, אדר תשע"ח - מרץ 2018. עמודים 86-75.
^ הבלוג של מכון ירושלים לחקר ישראל: מטרופולין ירושלים, באתר jiis-jerusalem.blogspot.co.il.
^ למ"ס, לקט נתונים לרגל יום ירושלים (נתוני 2014–2015), באתר www.cbs.gov.il.
^ בלטינית: "קורפוס ספרנדום".
^ המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית השלימה עם בינאום ירושלים, "בידיעה שלאור הרוב היהודי המובהק בעיר, תושבי ירושלים יבקשו להסתפח למדינה היהודית העתידית במשאל שיערך כעבור עשור". מתוך דורי גולד, לקראת כ"ט בנובמבר: נזכרו בתוכנית החלוקה, ישראל היום, 25.11.2011 .
^ עצרת או"מ אישרה ב-38 נגד 14 את ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים, דבר, 11 בדצמבר 1949.
^ "איננו יכולים עוד לראות בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר כל כוח מוסרי. לאחר שהאו"ם לא מימש את החלטתו שלו, אנו רואים את ההחלטה מ-29 בנובמבר בקשר לירושלים כבטלה ומבוטלת", מתוך נאומו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בדיון בכנסת ב-3.12.1949.
^ בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', עמוד 61.
^ יצחק בן חורין, פסיקה בארצות הברית: יליד ירושלים - לא נולד בישראל, ynet.
^ חמי שלו, פסיקת בית המשפט העליון על ירושלים - מכה הסברתית, הארץ, 9.6.2015 .
^ כתבי חדשות 2, ‏טראמפ: "החלטתי להכיר בי-ם כבירה", באתר ‏מאקו‏, 6 בדצמבר 2017.
^ מעריב אונליין, ‏לאחר נאום טראמפ: צ'כיה הודיעה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל, באתר מעריב אונליין, 6 בדצמבר 2017.
^ ד"ר דן קאופמן, אסף מלחי, נעמי סלומון, דן בנדל, אסטרטגיית חדשנות אזורית לעידוד צמיחה בירושלים באתר מכון ירושלים, נובמבר 2007.
^ משרות ותמורה למשרות באזורים נבחרים בירושלים, 2011, מכון ירושלים.
^ אל תטעו: ירושלים היא מעצמת היי־טק, באתר TheMarker‏, 19 ביוני 2017.
^ יהודה קונפורטס, ירושלים של היי-טק, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 במאי 2017.
^ "התיירות לישראל 2009 - דו"ח סטטיסטי" מטעם משרד התיירות.
^ "World's Best Awards 2010 - Africa and the Middle East". נבדק ב-2010-07-11..
^ "Jerusalem ranked among the best cities in the world". נבדק ב-2010-10-10..
^ מלונאות ותיירות אתר העירייה.
^ דן גבעון, פיתוח תיירותי בירושלים כעיר פוסט תעשייתית, גור עופר (עורך), חזון לירושלים - תוכנית לשיקום ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל.
^ ההתייחסות לגובה הבניה ולתבנית הבניה, באתר עיריית ירושלים.
^ מיכל מרגלית, ‏12 גורדי שחקים ייבנו בכניסה לירושלים ויכילו מיליון מ"ר, באתר גלובס, 13 באוגוסט 2012.
^ נועם דביר, עשרות מגדלים עומדים לצמוח בשנים הקרובות במרכז ירושלים, באתר הארץ, 6 במרץ 2011.
^ ניר חסון, הסינמה סיטי הירושלמי יאפיל על בית המשפט העליון, באתר הארץ, 24 בינואר 2014.
^ ב-2012 דורגה לפי דירוג שנחאי במקום ה-53 בעולם: דירוג שנגחאי 2012.
^ נתנאל כ"ץ, העיר י-ם צריכה את הנוער שלה פעיל, ערוץ 7, 5.11.2012 .
^ כרטיס נוער ירושלמי, באתר עיריית ירושלים.
^ מקור: אתר האינטרנט של הדסה.
^ כלכליסט: סקר הספורט הגדול, באתר newmedia.calcalist.co.il (באנגלית בריטית).
^ תוצאות הליגה באתר soccerway.com.
^ אתר איגוד הרוגבי הישראלי.
^ באתר אגודת לקרוס ישראל.
^ מועדון ריצה "הסוללים ירושלים".
^ "מועדון ארוחת הבוקר".
^ ערים שותפות, אתר עיריית ניו יורק.
^ ללא הסכם רשמי, באתר הפורטל של פראג.
^ באתר של מחוז קיוטו.
^ מאורכב מאתר עיריית מרסיי.

[U-1] ¹ ² אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.

[Grading-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ לטבלת הדירוג המלא.

[3] מאזן מפוני מלחמת חרבות ברזל: מספר מפונים שנקלטו בעיר פחות מספר מפונים שפונו ממנה, מבוטא באלפי תושבים. מתוך אתר למ"ס, המתבסס על מערכת "יחד" (של מערך הדיגיטל הלאומי) נכון ל-סוף פברואר 2024 (אומדן).

[STAT-4] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2021

[ESHKOL-5] הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019

[6] ‏האזנה^ⓘ‏^?‏

[7] יישובים ואוכלוסייה בישראל 2014 - הודעה לתקשורת, באתר הלמ"ס, 21 באוקטובר 2015.

[8] הגובה 570 מטר בקואורדינטות 31°47′33.82″N 35°10′01.07″E / 31.7927278°N 35.1669639°E / 31.7927278; 35.1669639 בשכונת מוצא לפי Google Earth.

[9] הגובה 857 מטר בקואורדינטות 31°43′52.31″N 35°11′12.05″E / 31.7311972°N 35.1866806°E / 31.7311972; 35.1866806 בשכונת גילה לפי Google Earth.

[10] איתי בלומנטל, נחשפה כתובת בת 2,000 שנה המציינת לראשונה את שמה המלא של ירושלים, באתר ynet, 9 באוקטובר 2018.

[11] מדרש אגדה (בובר) על ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י"ח.

[12] בראשית רבה, פרשה נ"ו, פסקה י'.

[13] כיבוש יבוס בידי דוד מסופר בשמואל ב' (ה', ו'–י'), ובגרסה נוספת בדברי הימים א (י"א, ד'–ט').

[14] נתן שור, מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים, זאב וילנאי, הוצאת ספרים אריאל, 1987.

[15] ראו: חדשות ארכאולוגיות, נ"ז, נ"ח, ירושלים ניסן תשל"ו; נתן שור, קרדום, 23-21, (יוני 1982), עמ' 40.

[16] קביעה זו היא הנפוצה והמקובלת ביותר במחקר. ראו למשל: יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, אריאל, עמודים 84-83.

[17] מאיר בן דוב, ירושלים בראי הדורות - מסע בירושלים לתולדותיה, כרטא - החברה הישראלית למפות ולהוצאה לאור, 2008.

[18] ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בכנסת כי ירושלים היא בירת ישראל, אתר הכנסת.

[19] עד סוף שנת 1985 חיו בשכונות אלו כ-106,000 תושבים ( ישראל קמחי, התפתחות דמוגרפית, כלכלית ומטרופולינית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח).

[20] רונן מדזיני, ירושלים מתחרדת: רק אחד מכל שמונָה תלמידים - חילוני, באתר ynet, 2 במאי 2010.

[21] משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ו' ומשנה ח'.

[22] ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק י"ח וספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א'.

[23] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד, עמוד ב'.

[24] Holy places of Islam באתר http://www.explorefaith.org (באנגלית).

[25] צחיח אל-בח'ארי, ספר 58, חדית' 226 (תרגום אנגלי).

[26] "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 95.

[27] "Uri Rubin, Muhammad’s Night Journey (isra’) to al-Masjid al-Aqsa: Aspects of the Earliest Origins of the Islamic Sanctity of Jerusalem, al-Qantara, 2008 [1].

[28] ראו, למשל: עופר לבנה-כפרי על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית, יב"ץ, 2000.

[CandL-29] ¹ ² ³ ⁴ Amnon Cohen and Bernard Lewis (1978). Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century. Princeton University Press. pp. 14–15, 94. ISBN 0-691-09375-X..

[30] Edward Robinson, Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea: a journal of travels in the year 1838, Volume 2, 1841, page 85.

[Kark_Oren-Nordheim-31] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Kark, Ruth; Oren-Nordheim, Michal (2001). Jerusalem and its environs: quarters, neighborhoods, villages, 1800-1948. Wayne State University Press. p. 28. ISBN 0-8143-2909-8. נבדק ב-14 ביולי 2011. {{cite book}}: (עזרה).

[32] Manashe Harrel, "The Jewish Presence in Jerusalem through the Ages", Jerusalem, John Day, 1974.

[33] הנתונים מתייחסים רק לחלק המערבי. "כל-מקום", פנקס כיס להכרת הארץ, הוצאת מטכ"ל, אוגוסט 1953.

[34] אורנית עצר, ירושלים: עלייה בפריון בקרב היהודים, באתר ערוץ 7, 30 במאי 2008.

[35] לקט נתונים לרגל יום ירושלים, הלמ"ס, 31 במאי 2016.

[למס_2018-36] ¹ ² לקט נתונים ליום ירושלים 2018.

[37] פרופיל ירושלים באתר הלמ"ס

[38] פורום קהלת לכלכלה דרכה של ישראל לשגשוג כלכלי וחברתי], עורכים: איתמר יקיר ומיכאל שראל, פורום קהלת, אדר תשע"ח - מרץ 2018. עמודים 86-75.

[39] הבלוג של מכון ירושלים לחקר ישראל: מטרופולין ירושלים, באתר jiis-jerusalem.blogspot.co.il.

[40] למ"ס, לקט נתונים לרגל יום ירושלים (נתוני 2014–2015), באתר www.cbs.gov.il.

[41] בלטינית: "קורפוס ספרנדום".

[42] המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית השלימה עם בינאום ירושלים, "בידיעה שלאור הרוב היהודי המובהק בעיר, תושבי ירושלים יבקשו להסתפח למדינה היהודית העתידית במשאל שיערך כעבור עשור". מתוך דורי גולד, לקראת כ"ט בנובמבר: נזכרו בתוכנית החלוקה, ישראל היום, 25.11.2011 .

[43] עצרת או"מ אישרה ב-38 נגד 14 את ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים, דבר, 11 בדצמבר 1949.

[44] "איננו יכולים עוד לראות בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר כל כוח מוסרי. לאחר שהאו"ם לא מימש את החלטתו שלו, אנו רואים את ההחלטה מ-29 בנובמבר בקשר לירושלים כבטלה ומבוטלת", מתוך נאומו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בדיון בכנסת ב-3.12.1949.

[45] בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', עמוד 61.

[46] יצחק בן חורין, פסיקה בארצות הברית: יליד ירושלים - לא נולד בישראל, ynet.

[47] חמי שלו, פסיקת בית המשפט העליון על ירושלים - מכה הסברתית, הארץ, 9.6.2015 .

[48] כתבי חדשות 2, ‏טראמפ: "החלטתי להכיר בי-ם כבירה", באתר ‏מאקו‏, 6 בדצמבר 2017.

[49] מעריב אונליין, ‏לאחר נאום טראמפ: צ'כיה הודיעה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל, באתר מעריב אונליין, 6 בדצמבר 2017.

[50] ד"ר דן קאופמן, אסף מלחי, נעמי סלומון, דן בנדל, אסטרטגיית חדשנות אזורית לעידוד צמיחה בירושלים באתר מכון ירושלים, נובמבר 2007.

[51] משרות ותמורה למשרות באזורים נבחרים בירושלים, 2011, מכון ירושלים.

[52] אל תטעו: ירושלים היא מעצמת היי־טק, באתר TheMarker‏, 19 ביוני 2017.

[53] יהודה קונפורטס, ירושלים של היי-טק, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 במאי 2017.

[54] "התיירות לישראל 2009 - דו"ח סטטיסטי" מטעם משרד התיירות.

[55] "World's Best Awards 2010 - Africa and the Middle East". נבדק ב-2010-07-11..

[56] "Jerusalem ranked among the best cities in the world". נבדק ב-2010-10-10..

[57] מלונאות ותיירות אתר העירייה.

[58] דן גבעון, פיתוח תיירותי בירושלים כעיר פוסט תעשייתית, גור עופר (עורך), חזון לירושלים - תוכנית לשיקום ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל.

[59] ההתייחסות לגובה הבניה ולתבנית הבניה, באתר עיריית ירושלים.

[60] מיכל מרגלית, ‏12 גורדי שחקים ייבנו בכניסה לירושלים ויכילו מיליון מ"ר, באתר גלובס, 13 באוגוסט 2012.

[61] נועם דביר, עשרות מגדלים עומדים לצמוח בשנים הקרובות במרכז ירושלים, באתר הארץ, 6 במרץ 2011.

[62] ניר חסון, הסינמה סיטי הירושלמי יאפיל על בית המשפט העליון, באתר הארץ, 24 בינואר 2014.

[63] ב-2012 דורגה לפי דירוג שנחאי במקום ה-53 בעולם: דירוג שנגחאי 2012.

[64] נתנאל כ"ץ, העיר י-ם צריכה את הנוער שלה פעיל, ערוץ 7, 5.11.2012 .

[65] כרטיס נוער ירושלמי, באתר עיריית ירושלים.

[66] מקור: אתר האינטרנט של הדסה.

[67] כלכליסט: סקר הספורט הגדול, באתר newmedia.calcalist.co.il (באנגלית בריטית).

[68] תוצאות הליגה באתר soccerway.com.

[רוגבי-69] אתר איגוד הרוגבי הישראלי.

[70] באתר אגודת לקרוס ישראל.

[71] מועדון ריצה "הסוללים ירושלים".

[72] "מועדון ארוחת הבוקר".

[73] ערים שותפות, אתר עיריית ניו יורק.

[74] ללא הסכם רשמי, באתר הפורטל של פראג.

[75] באתר של מחוז קיוטו.

[76] מאורכב מאתר עיריית מרסיי.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

@@ שורה 456: / שורה 456: @@
 עם הקמת [[מדינת ישראל]], חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין - ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר [[מלחמת ששת הימים]] ([[1967]]), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).
-ראש העיר הנוכחי הוא [[משה ליאון]].
+ראש העיר הנוכחי הוא [[ניר ברקת]].
 [[קובץ:Emblem of Jerusalem-04.jpg|ממוזער|180px|<center>תבליט של סמל עיריית ירושלים</center>]]

ירושלים ראשי עיריית ירושלים (החל מ-1878)
האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית	יוסף אל-ח'אלידי (1878–1879) • סלים אל-חוסייני (1882–1897) • פיידי אל-עלמי (1906–1909) • חוסיין אל-חוסייני (1909–1917)
המנדט הבריטי המנדט הבריטי	עארף א-דג'אני (1917–1918) • מוסא כאזם אל-חוסייני (1918–1920) • ראע'ב נשאשיבי (1920–1934) • חוסיין אל-ח'אלידי (1934–1937) • דניאל אוסטר (1937–1938) • מוסטפא אל-ח'אלידי (1938–1944) • דניאל אוסטר (1944–1945) • ועדה מנדטורית (1945–1949)
ירדן ראשי העיר המזרחית	אנוור אל-ח'טיב (1948–1950) • עארף אל-עארף (1950–1951) • חנא עטאללה (1951–1952) • עומר וואעארי (1952–1955) • ועדה עירונית (1955–1957) • רוחי אל-ח'טיב (1957–1967) • אמין אל-מג'ג' (1967–1999)
ישראל ראשי העיר המערבית	דניאל אוסטר (1949–1950) • שלמה זלמן שרגאי (1951–1952) • יצחק קריב (1952–1955) • גרשון אגרון (1955–1959) • מרדכי איש-שלום (1959–1965) • טדי קולק (1965–1967)
ישראל ראשי עיריית ירושלים המאוחדת	טדי קולק (1967–1993) • אהוד אולמרט (1993–2003) • אורי לופוליאנסקי (2003–2008) • ניר ברקת (2008–2018) • משה ליאון (2018 ואילך)

דגל ישראל מחוז ירושלים
נפות	נפת ירושלים חופפת את שטח המחוז	מפת מחוז ירושלים
ערים	בית שמש • ירושלים
מועצות מקומיות	אבו גוש • מבשרת ציון • צור הדסה • קריית יערים
מועצות אזוריות	מטה יהודה

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ירושלים
ציטוטים בוויקיציטוט: ירושלים
דיווחים בוויקיחדשות: תגית:ירושלים
מדריך למטייל בוויקימסע: ירושלים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירושלים