יוסי יונה

תבנית:ח"כ יוסף (יוסי) יונה (נולד ב-8 ביוני 1953) הוא חבר הכנסת ה-20 מטעם סיעת "המחנה הציוני", פרופסור לפילוסופיה של החינוך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, חבר הנהלה במרכז אדוה ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה.

ביוגרפיה

יוסי יונה נולד במעברת קריית אתא במשפחה בת שישה ילדים, לסלמן וסבריה, ילידי אנה שבעיראק. למד בבית ספר יסודי על שם נחום סוקולוב בקריית אתא. בתיכון למד מסגרות מכנית בבית ספר מקצועי אינטרנציונאל בקריית חיים, ולאחר שלוש שנים פרש. למד במכינה לקראת בחינות הבגרות האקסטרניות. במאי 1971 התגייס לצה"ל, שירת בחיל השריון עד שמסיבות רפואיות עבר להיות פקיד גיוס בלשכת הגנה אזרחית. במלחמת יום הכיפורים הצטרף כאיש צוות טנק לחטיבה 500 בחיל השריון, שלחמה בחזית המצרית, וצלחה את תעלת סואץ. לימים סיפר שלצורך כך עזב את תפקידו ביחידה עורפית.

השתחרר מצה"ל ב-1974 והתקבל בשנת 1976 לאוניברסיטת חיפה ללימודים משולבים של פילוסופיה, היסטוריה כללית ואמנות. בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת מחנה של"י. עם סיום לימודי התואר ראשון ב-1980, החל את לימודי הדוקטורט במסלול ישיר במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה אותם סיים ב-1988. נושא הדוקטורט שלו היה "התפיסה האינסטרומנטאלית של רציונליות ומעבר לה" (The Instrumental Conception of Rationality and Beyond). עבודה זו ביקשה להראות שלא ניתן למצות את תפקידה של התבונה המעשית (Practical Reason), בהיותה "עבד של התשוקות" כפי שביטא זאת דויד יום. התבונה אינה יכולה לנסח יעדים ומטרות שאינם נגזרים מתשוקותיו ומאווייו של האדם. בעבודתו ביקש יונה להציג מקרי בוחן מתחומי פעילות אנושית המחייבים תבונה לא-אינסטרומנטאלית. תבונה זו, לדבריו, הכרחית לשם בירור המושג של החיים הראויים של היחיד. הוא ביקש להראות שקיים צורך בנקודת מבט חיצונית, שממנה ניתן להעריך עד כמה אורח החיים של האדם משקף well-being של ממש.

פעילותו באקדמיה

בין השנים 1988–1995 לימד יונה בחוג לפילוסופיה, בית הספר לחינוך ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. החל משנת 1995 לימד יונה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בין השנים 1995 - 2000 כיהן כראש היחידה להכשרת מורים, הפועלת במסגרת המחלקה לחינוך. כמו כן היה עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים בין השנים 1999–2012. במסגרת פעילותו במכון ון ליר, שימש יונה כראש "הפורום לחברה בתרבות". פורום זה כלל קבוצות מחקר שונות שעסקו ב"דתיות וחילוניות בחברה הישראלית", "פערי אזרחות", "חינוך בישראל", "גזענות בחברה הישראלית".

מחקריו של פרופ' יונה עוסקים במגוון תחומים כגון פילוסופיה ופילוסופיה של החינוך, סוציולוגיה, לימודי תרבות, ביקורת אמנות, חברה וכלכלה. פרסומיו כוללים כאלה העוסקים ב"תבונה מעשית" וב"חיים הראויים" (Well-being). כמו כן הוא עוסק במשנתו הפילוסופית של ז'אן ז'אק רוסו, ברב-תרבותיות, בינלאומיות ודמוקרטיה ושוויון הזדמנויות בחינוך. מחקריו ברב-תרבותיות מתמקדים בניסוחה של השקפת העולם הרב-תרבותית בהקשר הישראלי. יונה עומד בעיקר על הקשר בין היעדר הכרה תרבותית לבין הקצאה לא שוויוניות של משאבים. לדבריו ההקצאה של משאבים לקבוצות שונות אינה שיוויונית ובמקרים רבים נובעת מהיעדר הכרה בזהותן התרבותית. לדעתו כל הסדר שנועד להבטיח את השוויון במעמדם של אזרחי ישראל מחייבת יצירת זיקה בין הכרה לבין חלוקה שוויונית של משאבים. פרופ' יונה עסק רבות בסוגיית שוויון ההזדמנויות בחינוך. בשנות התשעים של המאה העשרים הוא נאבק במגמות ההפרטה והביזור במערכת החינוך הפוגעות בשוויון הזדמנויות בחינוך. נושא נוסף העומד במרכז הגותו של יונה הוא זה העוסק בזיקה בין הדמוקרטיה הליברלית לבין דפוסי המשטר בישראל. מאמריו וספריו מעלים את הצורך לבסס את המשטר הפוליטי בישראל על עקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית ולתת ביטוי לזכויות קולקטיביות למקצת הקבוצות המכוננות את החברה הישראלית.

רב-תרבותיות בישראל

פרופסור יונה פרסם מאמרים העוסקים ברעיון הרב-תרבותי והרלוונטיות שלו לחברה הישראלית ולמבנה הפוליטי שלה. הוא טוען כי אחת הסיבות המרכזיות לצמיחת התביעה של קבוצות חברתיות להכרה היא הכישלון (היחסי) של מדינת הלאום להכיל את כלל אזרחיה ותושביה באופן שווה ומלא. ההקצאה הבלתי-שוויונית של משאבים לקבוצות חברתיות מסוימות נובעת, לעתים רבות, מהיעדר הכרה בזהותן התרבותית - בין אם ריאלית ובין אם מומצאת - הבאה לביטוי בקיבוען בסטאטוס אנושי נחות. לפיכך, גורס יונה, כל הסדר שנועד להבטיח את השוויון במעמדם של אזרחי ישראל ותושביה מחייב יצירת זיקה בין הכרה לבין חלוקה שוויונית של משאבים. לדעתו העיקרון הרב-תרבותי צריך לבוא לביטוי בשני מישורים משלימים: מרחבים ציבוריים משותפים ומרחבים ציבוריים נפרדים. המרחבים הציבוריים המשותפים צריכים לכלול ליבה תרבותית משותפת הנותנת ביטוי למורשת התרבותית של כלל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית. המרחבים הציבוריים הנפרדים צריכים לתת ביטוי לתרבות הייחודית של קבוצות "בלתי-נטמעות" או קבוצות שאינן מעוניינות בהיטמעות במרחבים הציבוריים המשותפים, כגון הציבור החרדי והציבור הערבי. טענה זו נפרסת בין היתר בחיבוריו הבאים: "מדינת כל אזרחיה, מדינת לאום או דמוקרטיה רב תרבותית?", "חינוך רב-תרבותי בישראל: אתגרים וקשיים"; בזכות ההבדל: האתגר הרב-תרבותי בישראל, וכן את הספר מהי רב-תרבותיות.

על משנתו הפילוסופית של ז'אן ז'אק רוסו: ניכור, אותנטיות ופטריוטיזם

אחד מתחומי העניין המרכזיים של יונה היא משנתו הפילוסופית-פוליטית של ז'אן-ז'אק רוסו. עיקר עניינו הוא בממד האינטר-סובייקטיבי הכרוך בכינון זהותו של היחיד, ממד שיכול לאיים על האותנטיות שלו ולהופכו לאדם מנוכר לעצמו. יונה מראה כיצד קושר רוסו את צמיחת הניכור העצמי לדפוסים חברתיים מסוימים (בעיקר לחברה הבורגנית), מצד אחד, ואת האותנטיות העצמית והחיים הראויים לדפוסים חברתיים אחרים (בעיקר לחברה אורגנית המונחית על ידי רגש פטריוטי איתן). יונה מתמקד גם במתח הקיים בהגותו של רוסו המציבה אותו בו-בזמן בין מבשריה של הנאורות לבין מבקריה. רוסו, טוען יונה, מספק את אחד הביטויים הרהוטים לתפיסה הרואה בהיסטוריה האנושית תהליך מתמשך של השחתת האדם ומידותיו. כלומר, בניגוד לדעתם של מבשרי הנאורות, רוסו טוען כי אין לראות בהתפתחותה של ההיסטוריה האנושית רצף מתמשך שבו כל עידן עולה על קודמו מבחינת התפתחות המוסרית של האדם. רוסו למעשה, טוען יונה, מספק תיאור חילוני לגירוש האדם מגן עדן, גירוש סופי שאינו מאפשר חזרה וגאולה. גרסה פופולרית לדעתו של יונה בנושא זה ישנה ברשימה "גן העדן האבוד" שכתב.

הדמוקרטיה הישראלית ואתגריה - בין דמוקרטיה ליברלית לרב-תרבותיות

יונה עוסק בזיקה שבין הדמוקרטיה הליברלית לבין דפוסי המשטר בישראל. לדבריו, האפשרות לבסס את המשטר הפוליטי בישראל על עקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית מחייבים מתן ביטוי לזכויות קולקטיביות למקצת הקבוצות המכוננות את החברה הישראלית. כאן באה לביטוי הזיקה בין תפיסתו הרב-תרבותית של יונה לבין הדיון שהוא עורך בגבולותיה ובמגבלותיה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל. הוא פוסע בעקבותיהם של פילוסופים כגון צ'ארלס טיילור, ויל קימליקה, הלורד ביקו פארק ואחרים וטוען שכדי להבטיח שדפוסי המשטר של ישראל אכן יעלו בקנה אחד עם עקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית, יש לתת ביטוי בדפוסים אלה לעיקרון הרב-תרבותי.

החינוך בישראל: קשיים ואתגרים - שוויון הזדמנויות בחינוך בעידן הנאו-ליברלי

סוגיית שוויון ההזדמנויות בחינוך זוכה לדיון נרחב בפעילותו המחקרית והציבורית של פרופ' יונה, בעיקר בשנות התשעים המוקדמות. הוא פרסם מאמרים בנושא, חלקם עם פרופ' יוסי דהאן, שבהם הוא מנתח בעיקר את ההשפעה של תהליכי הביזור וההפרטה של מערכת החינוך על צמיחת הפערים ההישגיים בישראל. הטענה החוזרת במאמריו השונים היא שהשפעתם של תהליכים אלו חמורה במיוחד כאשר בית הספר פועל במציאות חוץ-בית ספרית המאופיינת בפערים סוציו-אקונומיים עמוקים. יונה טוען ששוויון הזדמנויות בחינוך חייב לקשור בין המציאות החוץ בית-ספרית לבין המציאות הפנים בית ספרית. רק שוויון הזדמנויות הנותן ביטוי לכלל ההיבטים הנוגעים לחייו החברתיים, התרבותיים והכלכליים של הילד – דיור, תזונה, בריאות, תחבורה – יכול להבטיח שוויון אמיתי. כלומר, שוויון הזדמנויות בחינוך מתחיל דווקא בהשוואת התנאים החוץ בית ספרית. יונה עמד עם אחרים בחזית המאבק הציבורי נגד הדו"ח של ועדת דברת, שבו ראו תהליכי ביזור והפרטה שיטתיים, החדרתם של מנגנוני שוק למערכת החינוך ופגיעה אנושה בעיקרון של שוויון הזדמנויות בחינוך. כתיבתו של פרופ' יונה בנושא כוללת את החיבורים: "דוח דברת: על המהפכה הנאו-ליברלית בחינוך"; "דוח דוברת, שוויון הזדמנויות והמציאות בישראל"; "Neo-liberal reforms in Israel's education system: the dialectics of the state" "Israel’s Education System: Equality of Opportunity - from Nation Building to Neo-Liberalism", "Citizenship, Education and Social Conflict".

מכון ון ליר בירושלים: "הפורום לחברה ולתרבות"

במסגרת פעילותו במכון ון ליר בירושלים שימש יונה עם פרופסור יהודה שנהב, כראש "הפורום לחברה בתרבות". פורום זה כלל קבוצות מחקר שעסקו בהיבטים של החברה הישראלית. בין הספרים שערך במסגרת פעילות זוו: "במערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות"; "מחקר ותאוריה בלימודים פוסט-קולוניאליים"; "ופערי אזרחות: הגירה, פריון וזהות בישראל".

גזע, הגזעה וגזענות

מקצת עבודותיו של פרופ' יונה עסקו בתופעת הגזענות. הוא ערך עם פרופסור שנהב את הספר גזענות בישראל, שבו הם דנים בגלגוליו של המושג "גזענות" ובמופעיה המורכבים של הגזענות בחברה הישראלית. כמו אחרים הם מבחינים בין "גזע" (race), המתייחס לקיומה של קטגוריה הנושאת כביכול קטגוריה ביולוגית; לבין "הגזעה" (racialization), המתייחס לאופן שבו מובנית קבוצה חברתית באמצעות מסמנים גזעיים; ו"גזענות" (racism), המשקפת תופעה רווחת של מיון קבוצות אנושיות במדרג אנושי עולה או יורד. יונה ושנהב מקבלים את התפיסה שגזע אינו קיים, כלומר שלא ניתן להבחין בין קבוצות חברתיות באופן המניח אשכול מובחן של מסמנים ביולוגיים שבאמצעותם ניתן לדבר על גזע אנושי מובחן. הם ממקדים את דיוניהם בתהליכים חברתיים שבאמצעותם מקוטלגות קבוצות חברתיות בהגדרות גזעיות, שנוטות על-פי רוב להניח גם מדרג אנושי ביניהם – גזענות. תוך שהם מנהלים דיאלוג עם הספרות התאורטית בתחום, הם מבקשים לעמוד על תהליכי ההגזעה בחברה הישראלית, הגזעה המקיימת זיקה עמוקה עם תופעות של גזענות. המאמרים בספר שערכו השניים מתמקדים בביטויים של תהליכים אלה בחברה הישראלית. מקצת מהמאמרים מלמדים כיצד מסמנים תרבותיים (שפה, מנהגים, לבוש) מחליפים לעתים מסמנים ביולוגיים (גוון עור ומבנה פזיונומי) אך עדיין ממלאים את התפקיד שאותו ממלאים המסמנים הביולוגיים. כלומר, מתקיימת פרקטיקה שאותה מכנה הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי אטיין בליבר, "גזענות ללא גזע". פרופסור יונה פרסם מספר מאמרים העוסקים במופעיה של תופעת הגזענות, בשיתוף עם חוקרות וחוקרים אחרים, בכתבי עת בחו"ל.

על הפוליטי באמנות

בכתיבתו עסק יונה גם בביקורת אמנות. הוא כתב טקסט לקטלוג של עבודת הווידאו-ארט של האמן יצחק בדש - זלה - שהוצגה במוזיאון פתח תקווה (2010) וכן טקסט לקטלוג התערוכה "וואדי סליב: שכבות" שאותה אצר האמן יעקב חפץ ושהתקיימה בגלריה פירמידה בחיפה (2010). מאמרו - "וואדי סליב: מקום לא-מקום" – סיפק ניתוח למתח המאפיין את העבודות המוצגות בתערוכה. העבודות נעות לדבריו בין הרצון להשלים על חורבנו של המקום ולהספידו ובין השאיפה להחיותו, להראות שניתן לחלצו מההרס והחורבן המאיים להכחידו. יונה עוסק גם בשאלות עקרוניות הנוגעות לזיקה בין פילוסופיה, רב-תרבותיות ואמנות. במאמרו "Locaversalism: הרהורים על אמנות ורב-תרבותיות דינמית", הוא מבקש לקיים דיון שיטתי על אודות הזיקה שבין הלוקלי לאוניברסלי באמנות על מופעיה השונים, ובין רב-תרבותיות בהקשרה הישראלי. טענתו המרכזית היא שערכה האסתטי ואופייה האוניברסלי של עבודת אמנות אינם נרכשים בשל יכולתה להתנתק מתכנים קונקרטיים מהקשרים פוליטיים – מ"המקום"; האמנות נושאת, בבחינת תנאי הכרחי לאפשרות פעולתה, אופי לוקברסאלי, כלומר אופי המאפשר את המבע אוניברסלי רק מתוך הקשרים לוקליים. יונה ערך עם דליה מרקוביץ, גיליון מיוחד של כתב העת בלוק: ארכיטקטורה, מדיה והעיר (2008), שעסק ביחסי הגומלין ההדדיים בין מזרח ומערב בתכנון המרחב האורבני בישראל. המאמרים ועובדות האמנות המוצגות בגיליון מבקשות לבחון את המתח, כפי שהוא משתקף במישור האדריכלי, העולה מהפער בין מיקומה של ישראל במזרח התיכון לבין רצונה לסלק את עצמה, מבחינה סימבולית, מהמקום. במאמר הפתיחה של הגיליון – "הקשר הגורדי: מזרח ומערב בעיצוב פניו של המרחב הישראלי" – כותבים השניים ש"היחס הדואלי של הפרויקט הציוני אל המרחב הילידי, הבא לכלל ביטוי בשלילתו ובאימוצו גם יחד, מייצר זיקות גומלין בלתי-פתורות, ואולי אף בלתי פתירות, בתכנון המרחב ובעיצובו האדריכלי" (עמ' 24). כלומר, חדירתם של מוטיבים של אדריכלות מזרחית לתוך תכנון המרחב ולעיצובו האדריכלי, ולהפך, (כפי שהדבר עולה מהניתוח של המאמרים השונים הכלולים בגיליון) מהווה סממן בלתי-נמנע בפעילות זו, גם כאשר נעשים מאמצים להסוותה ולהכחישה.

בשנת 2015 יצאו לאור שני ספרים מפרי עטו. האחד "סדקים בחומה: המחאה החברתית ושובם של הברונים השודדים" (הוצאת כתר), והשני "לא זמן טוב לאהבה" (הקיבוץ המאוחד), רומן ביכורים.

פעילות ציבורית

בשנים 1992 - 1993 עמד עם יוסי דהאן, יצחק שפירא ויעל פישביין בראש צוות החינוך של "הוועדה המיוחדת לפיתוח חברתי", שפעלה במשרד ראש הממשלה יצחק רבין. הצוות שבראשותו ניסח את ההמלצות לשיפור מערכת החינוך. מטרת הצוות הייתה ניסוח המלצות לשיפור מערכת החינוך, והמלצות אלה היו מהגורמים שעמדו בבסיס הגידול בתקציב החינוך בתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה.^{[דרוש מקור]}

יונה היה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. נמנה עם מייסדי הפורום לצדק חברתי ולשלום, שפעל בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, בחסות המרכז הבינלאומי לשלום. הפורום קיים תוכניות הכשרה למנהיגות קהילתית לאוכלוסיות מעורבות: יהודים וערבים, תושבי הערים ועיירות הפיתוח, ותיקים ועולים חדשים. במסגרת פעילותו בפורום שימש יונה, יחד עם ד"ר יוסי דהאן, ראש ועדת ההיגוי האקדמית לתוכניות ההכשרה של הפורום. הוא נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה ופעל בארץ ובחו"ל להפצת עמדותיה.

יונה הוא חבר הנהלה במרכז אדווה, מכון לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי. בין השנים 2004–2008, כיהן כיו"ר עמותת מעיינות, שאותה יזם וניהל ד"ר מאיר בוזגלו.

יונה היה נציג הציבור בוועדת האתיקה בפרסומות של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שפעלה בראשותו של פרופ' אסא כשר ב-2007. יונה חלק על ההמלצות הסופיות שניסחה הוועדה וחיבר דעת מיעוט, שבה הביע את התנגדותו הנחרצת להתרת כל צורה של פרסומת סמויה בשידורי הטלוויזיה.

בקיץ 2011, יונה עמד, יחד עם פרופ' אביה ספיבק, בראש צוות ספיבק-יונה שייעץ למחאת האוהלים, והורכב מוועדות מומחים עצמאיות. עבודת הצוותים גם תועדה בספר "אפשר גם אחרת" בעריכת יונה וספיבק.

יונה פרסם ספרים ומאמרים רבים המתמקדים ברב-תרבותיות, רפורמות בחינוך, דמוקרטיה, לאומיות והפילוסופיה המדינית והחינוכית של ז'אן ז'אק רוסו.

פעילות פוליטית

ב-2012 הצטרף למפלגת העבודה והודיע על כוונתו להתמודד בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת ה-19. לאחר הבחירות, הוצב במקום ה-20 ברשימת המפלגה הבחירות לכנסת התשע עשרה, אך לא נבחר לכנסת.

ב-2015 התמודד בשנית בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים, והוצב במקום ה-23 ברשימת המחנה הציוני של מפלגת העבודה והתנועה לאחר שזכה ב-11,972 קולות. יונה נבחר לכנסת לאחר שהמפלגה זכתה ב-24 מנדטים.

יונה משמש בכנסת ה-20 כחבר בוועדת הכלכלה, בוועדת הרפורמות ובוועדה לצדק חלוקתי. הוא יושב-ראש השדולה לחיזוק החינוך הציבורי בישראל ויושב-ראש משותף של השדולה לצדק חלוקתי. ח"כ יונה עומד בראש אגודת הידידות של הפרלמנט הישראלי והפרלמנט הרומני.

ב-2017 היה מחברי הכנסת הראשונים שהביעו תמיכה באבי גבאי במסגרת הבחירות לראשות מפלגת העבודה.

בנובמבר 2016, עבר בכנסת תיקון חוק, שיונה היה בן יוזמיו, שאפשר מתן פטור מארנונה לארכיונים ציבוריים .

ביוני 2017 עבר בקריאה שלישית תיקון חוק שיזם יונה ולפיו המדינה תממן חינוך חינם לילדים חולים בגילאים 3–4 ולא רק מגיל 5 כפי שהיה טרם העברת החוק.

בנוסף עוסק יונה בכנסת בשוויון בחינוך בתחום תשלומי ההורים, ופועל למתן פיצויים עבור מפוני תושבי שכונת ליפתא בירושלים ומפוני גבעת עמל ושכונת הארגזים בת"א.

עמדותיו

לדעתו של יונה, לצדה של כלכלת שוק, על המדינה לספק רשת ביטחון סוציאלית לאזרחיה הכוללת את אחריותה לאספקתם של שירותי חינוך, בריאות דיור ורווחה ברמה סבירה, דבר המחייב הגדלת ההוצאה האזרחית של ממשלת ישראל. הפרטתם של שירותים אלה והפיכתם לסחורות, היא לדעתו בלתי מוסרית בעליל והיא גם נוטה לפגוע קשות הן במקבלי השירות והן בספקי השירות. הוא מאמין בחשיבותם של איגודים מקצועיים. לדבריו, מדינת הרווחה היא המסד שעליו מושתת מעמד הביניים הישראלי, והיא המבטיחה חינוך ציבורי נאות, שירותי בריאות איכותיים דיור בר השגה וזכויות סוציאליות לכלל האזרחים.

יונה נמנה עם המחנה היוני במפלגת העבודה. בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יונה מאמין בשתי מדינות לשני עמים ונמנה עם חותמי יוזמת ז'נבה. בשנת 2001 כתב: "כל עוד יהיה כיבוש יהיה טרור. אין ביטחון ללא שלום ואין שלום ללא נסיגה מלאה – חד וחלק. זו הסיבה שהעולם מפנה אצבע מאשימה נגדנו, גם כאשר הוא מזדעזע לנוכח גלי הטרור הזוועתיים נגד ישראל ומגנה אותו. יש להודות, ישראל אינה קורבן תמים ומזדמן של קנאות איסלמית המונעת על-ידי משטמה עיוורת". בתחילת שנות האלפיים חתם על גילוי דעת התומך בחיילים שסירבו לשרת בשטחים. בראיון בפברואר 2015, אמר כי "הוא חוזר בו מהחתימה על העצומה, חתם אז כי הוא חשב ועדיין חושב שמפעל ההתנחלויות זאת סכנה קיומית למדינת ישראל, ואז בזמנו חשב שאולי הדרך הנכונה בכדי להביא לעצירה של המפעל הזה היא שהחיילים לא ישרתו שם, שינתי את דעתי". בראיון במוסף שבעה ימים באפריל 2015 אמר יונה: "בעניין הסרבנות חתמתי על העצומה לפני עשר שנים זה נבע מהתפיסה שלי את ההתנחלויות. אני באמת מסתכל בחלחלה ופחד על העתיד, ואיך אנחנו לא רואים שזה לוקח אותנו למחוזות קשים. הושפעתי אז מהדהודים של הדברים של פרופ' ישעיהו לייבוביץ, שאמר בזמנו שרק כאשר כמה חיילים יסרבו לשרת שם, אנחנו נחלץ מהרעה הזאת שנקראת הכיבוש. בשנת 2005 חתמתי על עצומה של אקדמאים שקראה לסרבנות באמת מתוך תחושה של חשש ואחריות למפעל הציוני. גם עכשיו אני חושב שההתנחלויות זה דבר שמסכן את המפעל הציוני, אני רואה בהן איום על יכולתנו להבטיח את קיומה של מדינה יהודית ריבונית. ביחס לסרבנות אמרתי כבר כמה פעמים שאני חוזר בי מעמדתי זו, במהלכן של השנים האחרונות, ובמיוחד במהלך המחאה החברתית התחזקו בי ההבנה והאמונה שמאבקים אידאולוגיים יש לנהל במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים המוסכמים, זו גם הסיבה שהביאה אותי בהמשך להיכנס לזירה הפוליטית. דווקא אלה שתקפו אותי, מתוכם יצאו אנשים שדוגלים בסירוב פקודה לנוכח הוראות על פינוי יישובים". בראיון בשנת 2005 אמר בהקשר לחוק השבות, כי "הוא מציע להנהיג מדיניות הגירה צודקת, שתעניק ביטוי הן לאינטרסים של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית והן לאלה של מהגרי עבודה פוטנציאליים. מדינה עם רוב של יהודים. אבל היא תהיה מדינה מוסרית, דמוקרטית והוגנת יותר". בראיון בשנת 2005 אמר כי המדינה הרב תרבותית האוטופית צריכה לאחד את ימי האבל ליום אחד תוך מתן ביטוי הולם לאבל של הפלסטינים, למשל ליום הנכבה שלהם, כחלק מהסדר שלום עימם". בנוסף ציין כי "במדינה החדשה חוגגים את יום העצמאות הישראלי אבל החגיגות נושאות אופי לאומני ולא אזרחי. בראיון בפברואר 2015, אמר "אף פעם לא אמרתי שאין הבדל בין יום השואה ליום הנכבה, מה שאמרתי זה שבחזון אחרית הימים יהיה ראוי שאנחנו נכיר בסבל של הפלסטינים והם יכירו בסבל שלנו. לא הייתה שום אמירה שהשואה אינה ייחודית מבחינת הממדים הקטסטרופליים שלה ומפעל ההשמדה נגד העם היהודי, שום דבר לא היה מזה". בראיון במוסף שבעה ימים באפריל 2015 אמר יונה: "לפני שנים רבות אמרתי שבתפיסה אוטופית כשאת חושבת על פיוס בין העמים, יש נכונות להבנה הדדית זה בסבלו של זה, אבל כל הדברים הללו היו רלוונטיים לפני שנים. היום לא הייתי אומר אותם ולו בגלל פוטנציאל העיוות שגלום בהם. הציטוטים בסרטון (סרטון הסתה שהפיצה מפלגת הבית היהודי כנגד יונה במהלך קמפיין הבחירות לכנסת ה-20), כללו עיוותים נוראיים של הדברים שאמרתי וחלקי משפטים. נכון היו לי ביקורות נוקבות על התנהלות של דברים, אבל כולן היו בבחינת נאמנים פצעי אוהב. מכאן לקחת את הדברים ולצייר אותי כמי שרוצה ברעתו של הבית – הדרך ארוכה ורעה" בשנת 2005 אמר יונה כי על אף שבצעירותו היה ציוני, כיום הוא "לא מתחבר למילה הזאת ציונות, היא לא מבטאת את מי שאני", אך הוא פוחד לומר שאינו ציוני, בשל ההדהוד של האמירה בתוכו, במשפחתו ובסביבתו. יונה הוסיף שהוא כועס מאוד על "המקום הזה", אבל מחובר אליו חזק. בראיון בפברואר 2015 אמר כי "הוא מגדיר את עצמו כשמאל ציוני, וכי הוא חושב שהציונות נגנבה מאיתנו על ידי אנשים שירקו על חיילים אנשים שעמדו לפני חיילים בהתנתקות וקראו להם נאצים, אנשים שרוצים להסיר את כיפת הסלע ולהוביל אותנו למלחמת דת עם העולם הערבי הם יבואו ויגידו לי אתה ציוני או לא ציוני הרי זה מגוחך. מי שמסכן את המפעל הציוני באופן הממשי ביותר המיידי ביותר זה עדת המטורפים הללו ההומופובים גזענים פאשיסטיים לאומנים. בתשובה לשאלה בראיון האם הוא מגדיר את עצמו ציוני אמר "בוודאי שאני מגדיר את עצמי ציוני, אמרתי בזמנו שאני לא מתחבר והכוונה הייתה שאני לא מתחבר "לפרשנות הדומיננטית, הלאומנית, המשיחית שמובילה אותנו לתהום". בשנת 2010 במסגרת כתבה שעסקה במפגשים בין רבני יש"ע לבין אנשי רוח הנמנים עם מחנה השמאל, אמר יונה שהמפגשים גרמו לו לשנות את עמדתו הרגשית, אך לא הפוליטית והמוסרית באשר לפינוי התנחלויות, בראיון מצולם בפברואר 2015, אמר כי "במפגשים אמר לרבני יש"ע לא שיניתי את העמדות שלי כלפיכם, יש לי דווקא אמפתיה אליכם לאחר המפגשים הארוכים, סדרת מפגשים של שנתיים שקיימנו רבני יש"ע והשמאל הציוני, אבל אני עדיין אוחז בעמדה הזו משום שאני חושב שזה הכרחי לקיומה של מדינה יהודית ריבונית, זה היה ההקשר". בטור שכתב בשנת 2001 אמר כי "ניתן לדמות את היחס שישראל מקבלת מארצות הברית ליחס שמפגינים גבירים או גבירות כלפי פילגשיהן ואהוביהם, שאותם הם אמנם אוהבים, אך מפאת כבודם נמנעים מלהיראות בפרהסיה במחיצתם. כל מי שתבונה בראשו יודע כיצד הפכנו אט-אט לפילגש מפוקפקת של ארצות הברית". באוגוסט 2016 נפגש יוסי יונה עם אבו מאזן על מנת "ליצור בסיס התחלתי של אמון שעליו ניתן לקיים את המשך השיחות שיביאו לפתרון הסכסוך".

ספריו

• בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל. ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תשס"ה, 2005.
• יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים) מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות בישראל. ירושלים, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. תשס"ד, 2004.
• יוסי יונה ויהודה שנהב, רב-תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל, תל אביב: הוצאת בבל, תשס"ה, 2005.
• קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל, בעריכת: יוסי יונה, יונית נעמן, דוד מחלב, 2007.
• גזענות בישראל, בעריכת: יוסי יונה ויהודה שנהב, 2008.
• אפשר גם אחרת - מתווה לכינונה של חברה מתוקנת, בעריכת: יוסי יונה ואביה ספיבק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, 2012.
• Hanan A. Alexander, Halleli Pinson, and Yossi Yonah, Citizenship, Education, and Social Conflict: Israeli Political Education in Global Perspective, York, N.Y.: Routledge, 2011
• לא זמן טוב לאהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015. רומן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוסי יונה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של יוסי יונה
• יוסי יונה, באתר הכנסת
• יוסי יונה במכונת קריאה
• יוסי יונה בידיעות ספרים
• מאמריו של יוסי יונה באתר העוקץ
• טורים של יוסי יונה ב-ynet
• חנן חבר, תמר אלאור, נזאר חסן, יוסי יונה, מתא המסוק לבית הקולנוע: פָּניה של הישראליות בסרטים כיפור וכיכר החלומות, תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 18, אביב 2001
• יצחק ספורטא ויוסי יונה, לאומיות, מגדר ואתניות בחינוך המקצועי בישראל, תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 22, אביב 2003
• יוסי דהאן ויוסי יונה, דוח דברת: על המהפכה הנאו-ליברלית בחינוך, תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 27, סתיו 2005
• ורד לוי-ברזילי, בעלי הבית החדשים, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2005
• יוסי דהאן ויוסי יונה, דוח דוברת, שוויון הזדמנויות והמציאות בישראל, תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 28, אביב 2006
• ורד לי, יוסי יונה פילוסוף פוליטי, תל אביב, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2007
• תהל פרוש, גזענות כפי שסיפרנו לתלמידינו, באתר עכבר העיר, 25 בספטמבר 2008
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Nrg
  פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית יובל גורן, ״לא להפיל את נתניהו, לשנות את השיטה״, באתר nrg‏, 17 באוגוסט 2011
• קובי מידן, ‏"אנשים בלילה" עם יוסי יונה, באתר iCast‏, 11 בספטמבר 2011
• מתי שמואלוף, המחאה עוד תחזור והפעם לא נהיה נחמדים, באתר כביש ארבעים, גיליון 129, מאי 2012
• מזל מועלם, "יאיר לפיד הוא קפיטליסט נאיבי", באתר אל-מוניטור, 13 במאי 2013
• מזל מועלם, יוסי יונה: העבודה צריכה להמשיך בדרך החברתית, באתר אל-מוניטור, 23 בדצמבר 2014
• ענת ג'ורג'י, "מדיניות הממשלה שגורסת שעליה להקטין את מעורבותה בחלקים חברתיים זה אם כל חטא", באתר TheMarker‏, 15 בינואר 2015
• דפנה ליאל, ‏"אפשר לצייר כל אדם כעוכר ישראל", באתר ‏מאקו‏, 9 בפברואר 2015
• רוויטל מדר, יוסי יונה: כישלון המחאה הוכיח שמי שלא סופר את המוחלשים - נכשל, באתר הארץ, 11 במרץ 2015
• צבי זרחיה, טלי חרותי-סובר, הח"כ שמעולם לא העביר חוק, זה שכשל בבית הספר הטכנולוגי וזה שוויתר על כסא הטייס, באתר TheMarker‏, 25 ביולי 2016
• דוד בן בסט מראיין את יוסי יונה, "הנבחרים", באתר YouTube, ‏14 באוקטובר 2016