מחנה הריכוז לטי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
צ'כיה  |
| מחוז |
Lety |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 49°30′30″N 14°07′07″E / 49.50833333°N 14.11861111°E |
|
www | |
  | |
מחנה הריכוז לטי היה מחנה מעצר בזמן מלחמת העולם השנייה ששימש למעצר רומנים מבוהמיה ומורביה במהלך הכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה. המחנה היה בעיירה לטי שבצ'כיה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבועיים לפני הכיבוש הגרמני של צ'כיה, ב-2 במרץ 1939, ממשלת צ'כיה-סלובקיה הורתה להקים מחנה עבודה במטרה לכלוא "אנשים הנמנעים מעבודה ומתפרנסים מפשע".[1]
בנייתו של המחנה בעיירה לטי החלה ב-17 ביולי במהלך הכיבוש הנאצי-גרמני. המחנה כלל כמה צריפים גדולים וקטנים מעץ המוקפים בגדר עץ. יוזף יאנובסקי מונה לקומנדנט. פושעים צ'כיים שנידונו לעבודות שירות שימשו כז'נדרמרים ששמרו על גבולות המחנה.
בסך הכל, כ-50,000 איש עברו במחנות עבודה כאלה במהלך המלחמה. המספר הכולל של בתי הכלא והמחנות מכל הסוגים שהוקמו על ידי נאצים בגבולות צ'כיה של ימינו היה 2,125.[2]
מחנה העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנת 1940 נשלחו ללטי 233 אנשים, מהם 197 בעלי עבר פלילי קודם. במהלך 1941, המספרים היו: 537 אנשים, 498 בעלי עבר פלילי קודם, ו-45 אנשים שתויגו כצוענים. היו 27 ניסיונות בריחה עם 25 נמלטים שנתפסו.
האסירים אולצו לעבוד קשה במחצבה, תחת תנאים קשים וללא טיפול רפואי ותרופות. שומרים רבים, כולל המפקד יאנובסקי, גנבו בקביעות מזון מחנויות המחנה, מה שהפחית עוד יותר את המנות הדלות לאסירים.
הרומנים בזמן הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1940 נאסר על הרומנים לצאת מגבולות המדינה. בשנת 1942, הצעדים שכבר היו בתוקף בגרמניה יושמו גם באזור, וכתוצאה מכך גורשו לאושוויץ כמה מאות אנשים שנחשבו "לא-חברתיים". ב-24 ביוני 1942, הורה שר הפנים, ריצ'רד בינרט, לאסוף נתונים סטטיסטיים על "צוענים, צוענים מעורבים ואנשים בעלי סגנון חיים צועני". בסטטיסטיקה זו תועדו בסביבות 6,500 אנשים (בהתבסס על רשומות ישנות יותר ולעיתים קרובות על צבע עור).
ב-10 ביולי, הורה מפקד משטרת הביטחון הגרמנית, להעביר את הרומנים של האזור לשני מחנות: מחנה לטי לרומנים מבוהמיה, ומחנה הודונין ליוצאי מוראביה.
כמחנות "צוענים".[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1942, כל האסירים הרומנים שהיו בלטי שוחררו או הועברו, מלבד 19 רומנים שכבר היו כלואים. וב-2 באוקטובר 1942 הגיעו עצורים חדשים. עד מהרה המחנה היה מלא עד אפס מקום, אף על פי שנבנו מבנים חדשים, המשיך להיות צפוף. כמה עצירים הצליחו להבטיח את שחרורם על ידי מתן שוחד לפקידים בפראג.
העצירים עבדו בכריתת עצים, בבניית כבישים ובחוות השכנות. האוכל היה דל והמנות פחתו עם הזמן. במהלך החורף, לא סופקו לעצירים מספיק בגדים. אכזריות מטעם השומרים הייתה נפוצה. מגפת טיפוס החלה בדצמבר 1942 ולא הסתיימה עד שהמחנה נסגר במאי 1943. המפקד יאנובסקי הוחלף בשל חוסר יכולת להתמודד עם המגפה.
הטרנספורט הראשון עם 94 אנשים לאושוויץ יצא ב-4 בדצמבר 1942, ואחריו השני עם 417 אנשים ב-14 במאי 1943. רוב האסירים הנותרים נשלחו למחנה בהודונין.
מספרים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתוני המחנה הכלליים:[3]
- סך הכל היו 1309 אסירים שנכלאו במחנה
- כ-326 מקרי מוות, כולל 30 ילדים שנולדו במחנה
- למעלה מ-500 גורשו לאושוויץ
חקירות לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה כמה ממפעילי המחנה נשפטו. המפקד יאנובסקי נכלא והואשם ב-1945. החקירה הופסקה ב-1946 אך החלה מחדש ב-1948. גם הסוהרים וגם האסירים לשעבר מסרו עדות על אכזריותו וגניבתו, אך יאנובסקי זוכה.
השומר יוזף היידוק הואשם בעינויים, ואסירים לשעבר האשימו אותו במספר רציחות. הוא זוכה ב-1947; העדים לא נחשבו מהימנים בשל הרישום הפלילי שלהם. יחסו הקשה לעצורים הוסבר ב"צורך להתמודד עם פושעים מסוכנים". השומר יוסף לונצ'ק, שהואשם גם הוא בעינויים, נמצא אשם בעבירה קלה ונענש באזהרה רשמית.
מפקד המשטרה, פרידריך סובה, נידון ל-10 שנים על פשעים שכללו הריגת רומנים. מאוחר יותר בוטלה ההחלטה, מאחר שהוא פעל בהוראת הימלר, והוא גורש מהארץ.
היסטוריה נשכחת וגילתה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה, קיומם של מחנות נאצים לרומנים כמעט ולא הוזכר מחוץ לקהילה הרומנית, למעט היסטוריונים בודדים. כל הקהילה של רומניה הצ'כית הושמדה, ואזרחים שהגיעו להתגורר באזור מסלובקיה ורומניה, לא הכירו את סיפור המחנה. במהלך שנות ה-70 נבנתה חוות חזירים גדולה במפעל ליד אתר מחנה לטי ובמקום מחנה הודונין נבנה מלון תיירותי.
בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, היסטוריונים צ'כים, ובראשם Ctibor Nečas, חקרו ותיארו את רדיפת הרומנים במהלך הכיבוש הנאצי, לרבות המחנות בלטי ובהודונין.
בסוף שנות ה-90 התקיימו דיונים סוערים בצ'כיה על יחסי צ'כיה עם הרומנים ועל ההיסטוריה שלהם. הדיונים פרצו בשם פרסומם של שני ספרים שפורסמו באותה תקופה. בשנת 1998 הספר "שתיקה שחורה" מאת פול פולנסקי ריכז תיעודים היסטוריים ועדויות של ניצולים. הספר "ואף אחד לא יאמין לך" מ-1997 מאת מרקוס פאפ גרם למבקר אחד לציין:[4]
מחקרים קודמים על שואת הרומנים בצ'כוסלובקיה נדחו, זיכרונות של ניצולים מהשמדה, הוצאות להורג, רציחות ואונס שביצעו הקומנדנט ושומריו, נטענו כלא היו והוכחש שהמחנה פעל כמחנה השמדה. טענות כאלה מצטרפות לקביעה שניצולים בלבלו עם הזמן את מה שראו במו עיניהם במחנה. עם זאת, מחקרים קודמים הגיעו למסקנה שמסמכי המדינה שוללים אפשרות של ביצוע פשעים כאלה. פאפ מצליח, עם ספר זה, להדגים שהמסמכים של המדינה עצמם לא רק תומכים, אלא ממש הולכים רחוק יותר מדיווחי עדי הראייה; הרעיון שלטי באמת הייתה מחנה השמדה הוא הראשון מבין שתי התזות העיקריות של הספר... התזה השנייה של הספר היא שהמחנה בלטי פעל עם עצמאות מסוימת מהרייך ושליטה בלתי יציבה מפראג.
סמליות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיומם של המחנות הפך במהרה לסמל חזק מאוד בפוליטיקה הצ'כית. הנושא החל למשוך קבוצות פוליטיות קטנות שביקשו לקבל תשומת לב תקשורתית.
פעילים רומניים בחרו בחוות החזירים שהוקרמה בסמוך להם כסמל לעמדה הצ'כית כלפי הרומנים, והתעקשו שהיא מהווה מקור לבושה למדינה בינלאומית. הם ביקשו שוב ושוב מהממשלה להעביר את החווה שפגעה בשימור המחנות. מאמציהם זכו לתשומת לב נוספת על ידי החלטה של הפרלמנט האירופי בשנת 2005 שביקשה מממשלת צ'כיה להעביר את החווה. המתנגדים מתחו ביקורת על העלות האדירה של העברת החווה, ועמדו על כך שאין לה השפעה על החיים האמיתיים של העם הרומני. לטענתם, הכוונה האמיתית של הפעילים היא לסחוט כספים מהמדינה וכי סילוק החווה יוביל להחמרה של היחסים המתוחים ממילא בין צ'כים אתניים ורומניה . גם ב-2005 וגם ב-2006 הודיעה ממשלת צ'כיה על כוונתה לקנות ולחסל את החווה, אך מאוחר יותר חזרה בה.
בשנת 2005 התקיימה בפרלמנט האירופי תערוכה של תצלומים היסטוריים ותיעוד בשם "מחנה המעצר Lety: History of Unmentioned Genocide".[5]
לאחרונה, ארגונים בצ'כיה כמו "הוועדה לתיקון שואת רומניה",[6] "אגודת דז'נו",[7] ו"רומאה"[8] פועלים לשמור על הנושא בכותרות ולהגן על האתר מפני הפגנות פוליטיות.[9][7]
בשנת 2017, ממשלת צ'כיה החליטה סוף סוף לקנות את חוות החזירים מחברת AGPI תמורת 450 מיליון קרונות צ'כיים (בסביבות 17.5 מיליון יורו). הממשלה תשלם גם 100 מיליון קרונות צ'כיים עבור הריסת החווה. באזור יבנה אתר מורשת בניהול המוזיאון לתרבות הרומנית. בשנת 2020, ההריסה נדחתה בגלל מגפת הקורונה.[10][11]
הריסת החווה החלה ב-22 ביולי 2022.[12]
לטי סטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבן הנצחה, עם לוח, הוקמה על ידי מפלגת הימין הקיצוני הקטנה המפלגה הלאומית באתר של מחנה הריכוז לטי לשעבר, כדי לשקף את דעתה כי מדובר במחנה עבודה. האבן והלוח הוסרו מיד על ידי הרשויות המקומיות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרטים על מחנה לטי, ביבליוגרפיה
- פרטי מחנה הודונין, ביבליוגרפיה
- לטי: סקירה קצרה, סכימה של המחנה, תמונה
- Hodonín: סקירה קצרה, סכימה של המחנה, תמונה
- "הממשלה לא תחסל את חוות החזירים בלטי" — חדשות אגודת דזנו
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "VLÁDNÍ NAŘÍZENÍ ZE DNE 2.3.1939 O KÁRNÝCH PRACOVNÍCH TÁBORECH". epravo.cz. נבדק ב-14 בפברואר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Nedbálek, František (1984) Místa utrpení a vzdoru, Prague
- ^ Konviser, Bruce I. (2009-05-30). "Fighting to honor the Roma". Public Radio International. נבדק ב-2018-04-07.
- ^ "Book review: Nikdo vám nebude věřit - Markus Pape. GplusG Publishers, Prague. 1997 - European Roma Rights Centre". errc.org.
- ^ Lety genocide exhibit moves from Brussels to Prague, causes political action Radio Prague, 28-06-2005
- ^ "VPORH Vybor pro odskodneni romskeho holocaustu". cestiromove.ecn.cz.
- ^ 1 2 "Dzeno - Pomoc těm kteří to opravdu potřebují". www.dzeno.cz.
- ^ "home - Romea.cz". romea.cz.
- ^ Renewed Controversy at the Lety Concentration Camp Radio Prague, 24-01-2006
- ^ "Vepřín v Letech do konce roku zbourají. Firma Agpi předala areál státu". www.irozhlas.cz.
- ^ "Muzeum a architekti podepsali smlouvu na památník v Letech". www.archiweb.cz.
- ^ Cameron, Rob (22 ביולי 2022). "Czechs demolish pig farm on Nazi concentration camp for Roma". BBC. נבדק ב-22 ביולי 2022.
{{cite news}}: (עזרה)