מוקצה לעבודה זרה
| מקרא | ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ה, ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ב' |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת תמורה, פרק ו', משנה א' |
| תלמוד בבלי | מסכת בכורות, דף נ"ז, עמוד א', מסכת תמורה, דף כ"ט, עמוד א', מסכת בבא קמא, דף מ', עמוד ב', |
| משנה תורה | הלכות איסורי המזבח, פרק ד', הלכה ד' |
מוקצה לעבודה זרה הוא מונח הלכתי לפיו בעל חיים שהוקצה (ייוחד) לשם הקרבתו לפני עבודה זרה נאסר בהקרבה על המזבח, אמנם השימוש בו לצרכים אחרים מותר.
מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד הבבלי מובאים שלושה מקורות שונים לדין זה:
- במסכת בכורות, הפסוק ”כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם”[1] שנאמר לגבי פסול הקרבת בעל חיים בעל מום, נדרש על ידי רבי ישמעאל גם ביחס למוקצה לעבודה זרה: ”כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, דבר ערוה - דכתיב: כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, עבודה זרה - דכתיב: פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה”[2].
- במסכת תמורה מובא מקור נוסף לאיסור הקרבת מוקצה לע"ז ”אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי”[3], פסוק זה נדרש על ידי רב טובי בר מתנה בשם רבי יאשיה לעניין מוקצה לע"ז[4]: ”תשמרו - כל שעושין לו שימור, לי ולא לאדון אחר ואיזהו אחר שמקריבין לו? הוי אומר זו עבודת כוכבים”.
- במסכת בבא קמא נדרשות המילים ”וּמִן הַצֹּאן ” שנאמרו בתורה לגבי קורבן עולה[5], כמילות מיעוט שמורות על כך שרק חלק "מִן הַצֹּאן" ניתן להקרבה, ולא כל צאן, למעט מוקצה לעבודה זרה[6].
הגדרת ההקצאה האוסרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגמרא במסכת תמורה מובאת ברייתא ששנה רב חנניא טריטאה לפני רבי יוחנן: "אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה", כאשר הכוונה היא: "עד שיגזז ויעבדו בו".
בראשונים הובאו שתי גרסאות לגמרא זו, שמהן נגזרת ההגדרה ההלכתית של ההקצאה האוסרת את הבהמה להקרבה: לפי גרסה אחת, הגרסה היא כמובא בתלמוד שלפנינו: "עד שיגזז ויעבדו בו" כלומר האיסור חל רק במקרה שנעשתה פעולה אקטיבית בבהמה לשם ע"ז, כגון גזיזתה לכבוד האליל[7]. כגרסה זו פסק הרמב"ם[8].
אולם גרסת הראב"ד[9], רש"י והתוספות[10] היא "אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגוזו או שיעבדו בו כלום", כלומר לגרסה זו בעל החיים נאסר בעצם הקצאתו לעבודה זרה, אולם גיזתו או שימוש אחר בו מבטל את הקצאתו לע"ז, הואיל ומעשה של חולין בבהמה מעיד על כך שאין כוונה יותר להקריבה לאליל, ולכן משעה שנעשה בה שימוש - פקע איסור הקרבתה למזבח.
דיני ה'מוקצה'[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשנה במסכת תמורה נאמר כי רק הבהמה עצמה נאסרת באיסור 'מוקצה', ולא האביזרים שעליה. זאת בניגוד למקרה שהבהמה נעבדה בפועל[11].
אם הבהמה הוקצתה לע"ז בעודה מעוברת, גם ולדהּ אסור בהקרבה[12].כמו כן, גם תור או בני יונה שהוקצו לעבודה זרה נפסלו להקרבה, בדומה לבהמה[13].
על פי הלימוד המשווה בין בהמה שהוקצתה לע"ז לבהמה בעלת מום, השוואה זו נכונה גם ביחס למעשר בהמה, שכשם שעל בהמה בעלת מום חל חיוב מעשר בהמה, כך גם על בהמה שהוקצתה לעבודה זרה חל חיוב זה[2].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ה.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף נ"ז, עמוד א'
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כ"ט, עמוד א'.
- ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ', עמוד ב'.
- ^ לפי פירוש רבי עובדיה מברטנורא על המשנה בתמורה שם.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי המזבח, פרק ד', הלכה ד', לפי ביאור הכסף משנה שם.
- ^ השגות הראב"ד, על הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ד' הלכה ד'.
- ^ שם ד"ה אלא
- ^ משנה, מסכת תמורה, פרק ו', משנה א'
- ^ טעם זה מבואר במשנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי המזבח, פרק ד', הלכה י"ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ה, עמוד ב'.