מגעים
 סמליל העיתון | |
| תדירות | חודשון |
|---|---|
| סוגה | עיתונות להט"בית |
| מייסד | מרק אריאל |
| עורך ראשי | דורון שרם |
| תאריכי הופעה | 1987 – אמצע שנות התשעים |
| שפה | עברית |
| מדינה |
ישראל  |
  | |
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
מגעים היה המגזין המסחרי הראשון להומואים וללסביות בישראל.
תולדות המגזין[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגזין נוסד בתל אביב בשנת 1987, על ידי העיתונאי מרק אריאל[1][2], ונערך על ידי דורון שרם, שהופיע בעיתון בשם "דורון שהם"[3]. המגזין היה כלי התקשורת הראשון הגלוי לקהילה הגאה, וקדמו לו רק דפי מידע מטעם האגודה לשמירת זכויות (לימים אגודת הלהט"ב).
למרות הגדרתו כעיתון חודשי, המגזין הופיע בתאריכים לא קבועים. הפצתו למינויים הייתה על ידי הדואר, במעטפה חומה דיסקרטית. כמו כן נמכרו גיליונות בקיוסקים במרכז תל אביב ובאזור התחנה המרכזית.
המגזין כלל כתבות על מצב הקהילה בישראל, חדשות מהעולם, מדור תרבות שהציג קלאסיקות של תרבות גאה, מדור מכתבים למערכת, סיפורים קצרים, טורי דעה, מדור עצות, שירה להט"בית ומדור היכרויות נרחב. נושא שסוקר אך ורק על ידי מגעים הוא מידע על מקומות מפגש, היכרות ומין, כולל במרחב הציבורי (קרוזינג)[4].
חלק בולט במגעים, מיום היוסדו, היו תמונות של גברים בעלות גוון ארוטי, חלקם הגדול של הצילומים נלקח מעיתונים מקבילים מרחבי העולם.
בין הכותבים לאורך השנים במגזין התבלט המשורר והסופר אילן שיינפלד, שבאחד ממאמריו לעיתון הציע פרשנות הומו-לסבית למבחר להיטי רדיו של אותה תקופה. בין היתר נדונו במאמר שירים של יהודה פוליקר, ריקי גל, יהודית רביץ, נוער שוליים וקורין אלאל. לצד שיינפלד כתבו במגעים המשורר צבי מרמלשטיין והפסיכולוגית זיוית אברמסון. רפי ניב (כיום אפלר-ח'טאב)[5], בטורו בעיתון "מגעים פוליטיים", היה הראשון בישראל שנקב בשמם של זמרים, פוליטיקאים וידוענים שרק שנים אחר כך יצאו מיוזמתם מהארון[6].
לאורך השנים התראיינו ידוענים רבים למגזין. השדרן עופר נחשון הופיע על השער כשהוא מצולם בתחתונים. הופיעו גם הדייל ופעיל זכויות האזרח יונתן דנילוביץ', שרון בן עזר (פוליאנה פרנק), סי היימן, שמעון שירזי ועופר ניסים. שולמית אלוני, בתפקידה כשרת החינוך בשנת 1993, סירבה במשך מספר חודשים להתראיין לעיתון סביב נושא הטרדה של קטין הומוסקסואל במערכת החינוך ביפו[7].
העיתון נהג גם לערוך ערבי ראיונות ומפגש במועדון צוותא בתל אביב, תחת הכותרת "מגעים חיים". במפגש שהתקיים באוגוסט 1993 התקיים ויכוח פומבי בעד ונגד הוצאה מהארון[8].
קהל היעד של העיתון היה ציבור ההומוסקסואלים והלסביות בישראל. טרנסים וטרנסיות, וכן בי-סקסואלים, קיבלו מעט מאוד מקום בעיתון. המונח "קהילת הלהט"ב" עוד לא היה בשימוש בשיח בשנות פעילות המגזין, ולמעט אזכור של מופעי דראג, התעלם העיתון כמעט לחלוטין מעולמן של הטרנסיות התל אביביות. התקשורת הישראלית התייחסה לעיתון בתור "עיתון ההומוקסואלים"[7].
המגזין נסגר לאחר כשמונה שנות פעילות, שבמהלכן יצאו לאור כ-90 גיליונות.
הפצת העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיתון הראשון הופץ ביולי 1987[9], בשנתו הראשונה היה מחירו של העיתון 7 שקלים, והוא הופץ לכ-600 מינויים על ידי דואר ישראל, במעטפות חומות ללא זיהוי שם השולח. במקביל הופץ המגזין על ידי המוציא לאור בעשרות קיוסקים בגוש דן, ומספר קטן של קיוסקים בחיפה ובירושלים. אף אחת משלוש חברות ההפצה הגדולות, שפעלו באותה תקופה בישראל, לא הסכימה לקחת על עצמה את הפצת העיתון, ולכן היה על המוציא לאור אריאל לפנות ישירות אל בעלי חנויות וקיוסקים, ולעיתים קיבל תגובות נזעמות מבעלי העסקים.
לאחר כשנה, ולאחר שיצא גיליון מספר תשע, קבלו מינויי העיתון בינואר 1989 מכתב מהמערכת על הפסקת פעולת העיתון לצורך התארגנות כלכלית מחודשת. העיתון לא הופיע כחצי שנה, שלאחריה חזר להופיע, אם כי בתאריכים לא קבועים, ולא חודש בחודשו[10]. בחלק מהתקופה הוא הופץ בחנויות ספרים פרטיות, כגון סניף פרוזה בדיזנגוף סנטר, ובחנות הספרים של תיאטרון חיפה.
בגיליון הראשון לא הופיעו בכלל מודעות, והמערכת התקשתה למכור מודעות לגיליונות ההמשך, משרדי הפרסום סירבו לשתף פעולה עם העיתון, ולא העבירו תקציבים של מותגים גדולים ומוכרים. רוב המודעות בעיתון היו של אמצעי מניעה, טיפולים קוסמטיים וחנויות אופנה פרטיות בתל אביב. מדור נפרד הוקדש למודעות של שירותי ליווי ועיסוי של זנות גברית[10].
באוגוסט 1991 פרסמה המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה מודעה להתפקדות למפלגה. המודעה יוצאת הדופן עוררה הדים רבים[11].
בשנים הבאות המגזין לא הצליח להתייצב כלכלית והוא נסגר באמצע שנות ה-90[12].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יאיר קדר, מזכרונותיו של פנתר פרינט ורוד: כך נולדה העיתונות הגאה בישראל, באתר וואלה, 6 ביוני 2013
יום עיון בהיסטוריה קווירית בחיפה 2018, בביצוע אסף רימון, סרטון בערוץ "פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית", באתר יוטיוב (אורך: 16:11)- מידע על מגעים בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עמליה זיו, על הולדתה של הספרה הציבורית הגאה בישראל, באתר הארץ, 2021 יוני
- ^ נולד בארצות הברית בשנת 1956, ובגיל 14 עלה לבד לישראל והתחנך בפנימיות ובקיבוצים, בצבא שירת ככתב צבאי ב"במחנה נח"ל". למד משחק בסטודיו של ניסן נתיב. לאחר סיום לימודיו, בשנת 1981, חזר לתחום העיתונות ועבד במקומון "העיר", שם פרסם את אחת הכתבות הראשונות בישראל שכללו ראיון עם נשא HIV. את הרעיון להקים עיתון להומואים וללסביות שאב אריאל מגזין גיי טיימס, בו נתקל בביקורו בלונדון. הוא השקיע כ-20 אלף שקל בהוצאת העיתון בשנה הראשונה, מכספו הפרטי, אולם בהמשך צבר חובות של עשרות אלפי שקלים.
- ^ תום שגב, עיתון יחיד במינו, כותרת ראשית, 2 ספטמבר 1987, עמ' 41
- ^ אסף רימון. "מתקהלים מסביב לעיתון - עיתונות גאה מייצרת קהילה בישראל: מגעים וקל"ף חזק". עבודה סמינריונית. האוניברסיטה העברית. 2019
- ^ חגי אייד, "תחושת הבדידות בקרב הומואים היא גבוהה מאוד, בעיקר בגיל השלישי", באתר ynet, 14 בדצמבר 2022
- ^ אקטיביזם בקהילה הגאה, באתר eppler consulting, 2021
- ^ 1 2 הילה טוב, שרת החינוך מסרבת להתראיין לעיתון ההומוסקסואלים, חדשות, 8 לאפריל 1993, עמ' 8
- ^ שלומי רפאלי, אימת ההומואים, חדשות, 29 באוקטובר 1993
- ^ אילן שיינפלד, לקט ציוני דרך בהיסטוריה של הקהילה הלהט"בית, באתר אילן שיינפלד, אוגוסט 2018
- ^ 1 2 עידית ויטמן, אין ספק שהמגעים יתחדשו, חדשות, 2 בינואר 1989, עמ' 23
- ^ אייל אוחנה, מגעים אסורים, חדשות, 17 ליוני 1992, עמ' 26-27
- ^ אבשלום חלוץ ונתי טוקר, קהילה גאה של צרכנים, באתר TheMArker, 2012
