כחום היום (אידיליה)

תיאורו של יום קיץ לוהט ב"כחום היום"
מאת שאול טשרניחובסקי
עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם, מַשְׁפִּיעָה שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ. יַמִּים שֶׁל פְּלָדוֹת נִשְׁפָּכוּ; וּשְׁבִיבִים, וּרְשָׁפִים וְזַהֲרוֹרִים פְּזִיזִים, קַלִּילִים וּמְשַׂחֲקִים הִתְפַּזְּרוּ לְכָל הָעֲבָרִים; נִטְפְּלוּ לְפִרְחֵי הַפֶּרֶג, לְכַנְפֵי צִפֳּרוֹת הֲדוּרוֹת. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָצְאוּ בְּמָחוֹל הַיַּתּוֹשִׁים עַל פְּנֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת, רוֹקְדִים כְּנֶגֶד הַחַמָּה עִם וְלָדוֹת שֶׁל חָסִיל עַלִּיזִים; אֵלֶּה בָּאוּ לְבֵין עָלִים וּבְסִדְקֵי מַעֲנִיּוֹת הָחְבָּאוּ, וְאֵלֶּה, הַמְפַגְּרִים בָּהֶם, נִפְזְרוּ לְבֵין מֵי-קִלּוּחַ קָטָן וּמָהִיר וּמְפַטְפֵּט בֵּין עַפְרוֹת-זָהָב רְטֻבִּים; אֶפֶס אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא שָׁב כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּאוּ. נִכָּר, לֹא הָיָה בִּרְצוֹנָם לְהִתְכַּנֵּס, כִּילָדִים שׁוֹבָבִים פּוֹרְשִׁים מֵאִּמָּם וְנֶחְבָּאִים, וְאֵין לִמְצוֹא אוֹתָם בְּפִנָּתָם. וְקָלְטוּ הַשְּׁדֵמוֹת לְתוֹכָן שַׁבְרִירֵי הָאוּרִים הַנְּפוֹצִים וְכִסּוּ עֲלֵיהֶם, וְהִצְפִּינוּם בְּחֵיקָן הַפּוֹרֶה וְהֶחָמִים, כַּפְתּוֹר וְנִצָּה יִסְפְּגוּם, וּבְמִסְגְּרוֹת תָּאֵיהֶן יְבִיאוּם, וְהָיָה לְאַחַר שֶׁעָבַר תּוֹר עָלִים רַכִּים בָּאָרֶץ, פָּלְטוּ הַשְּׁדֵמוֹת וְהַכָּרִים אֵת נִפְצֵי הָאוֹרוֹת הַשְּׁמוּרִים, וְעָלוּ הַזַּהֲרוֹרִים, וְהָיוּ הָרְשָׁפִים לְגַּרְגְּרֵי שְׂעוֹרָה בַּעֲלַת-שָׂפָם, וְחִטָּה כִּבְדַת-זֵרְעוֹנִים, שִׁפּוֹן זוֹקֵף קוֹמָתוֹ. וּפָשַׁט הַזָּהָב הַתַּחְתּוֹן וְנָגַע בַּזָּהָב הָעֶלְיוֹן, וְיִתְלַכְּדוּ אוֹרוֹת בְּאוֹרוֹת, וְגָבַר הַחֹם עַד מְאֹד. עַד שִׂימוֹ מַחֲנָק לַנָּפֶשׁ. וְכָלְתָה רֶגֶל מִשּׁוּק וּרְחוֹבוֹת הַכְּפָרִים יֵשַׁמּוּ. שְׁלִיטָה לֹא תִּהְיֶה לַחַמָּה אַךְ בְּזָוִית זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, פִּנַּת סְתָרִים, אִם יִהְיוּ שִׁפּוּלֵי הַגַּג לָהּ כִּתְרִיסִים בִּפְנֵי פֻרְעָנוּת-הַחֹם.
מתוך פרויקט בן יהודה

כחום היום היא אידיליה מאת שאול טשרניחובסקי, שהתפרסמה לראשונה בירחון השילוח, ספטמבר, 1905.

האידיליה, שהיא סוגה ספרותית המאופיינת בשירה לירית אפית בצורתה, אך עשויה גם לשלב תכנים טראגיים בתוכנה, מספרת במבנה של סיפור מסגרת, על חייו ומותו של "ולוולה שוטה", כפי שכינוהו אחיו, שהיה ילד זקונים להוריו, אוהב טבע, מטפל בחיות וחולם חלומות בהקיץ. ולוולה מצא את מותו לאחר שהתלווה בחשאי ל"משולח" מארץ ישראל, בתקווה להגיע לארץ הקודש, אך האחרון היתל בו ונטש אותו כבר בתחילת הדרך. ולוולה ניסה להמשיך בדרכו לבדו, בשלג ובקור, עד שמצא אותו איכר שהחזירו לביתו קודח, ולאחר זמן קצר נפטר.

התיאורים האפיים, השלווים של השמש ביום קיץ חם מאוד בשדמות אוקראינה, הישיבה הבטלה של שלושה אנשים בצלו של בית הכלא של המקום, משתלבים כאילו מבלי משים בסיפורו הטראגי של האב האומלל, שהולך לפזר פרחים על קברו של הילד התם, בעל הנשמה היתרה.

עלילה

האידיליה פותחת בתיאור פסטורלי מתמשך של קרני השמש המפזזות בשלוליות, בגנים ובשדות החיטה, ”וּפָשַׁט הַזָּהָב הַתַּחְתּוֹן וְנָגַע בַּזָּהָב הָעֶלְיוֹן, וְיִתְלַכְּדוּ אוֹרוֹת בְּאוֹרוֹת, וְגָבַר הַחֹם עַד מְאֹד. עַד שִׂימוֹ מַחֲנָק לַנָּפֶשׁ. וְכָלְתָה רֶגֶל מִשּׁוּק וּרְחוֹבוֹת הַכְּפָרִים יֵשַׁמּוּ” הריקוד העליז של קרני השמש הופך בהדרגה לחום מחניק. שלושה אנשים מצאו מסתור מהחום העז בצלו של בית הכלא: משה אהרון הצבעי, המפליא בצביעת תריסי בית הכלא, וסקה גונב הסוסים, אחד משוכני בית הסוהר ויוכים השומר.

והנה הופיע לפניהם שמחה הזקן, לאחר שביקר את קבר בן זקוניו, וולולה, שנפטר לאחרונה. מספר הזקן את קורות חייו ומותו של וולולה לשלושה; צעיר הבנים נולד קצת שונה מאחיו. ” נִכָּר הָיָה מִיָּד, שֶׁאֵין 'תְּפִיסַת' אֶחָיו תְּפִיסָתוֹ.עָלָה לוֹ בְּקֹשִׁי דִּבּוּרוֹ, וְגַם בְּאַלְפָא-בֵּיתָא, כִּדְאָמְרֵי אֵינָשֵי, הָלַך וְנִכְשַל, כְּהוֹלֵךְ עַל גַּבֵּי כְּלֻנְסָאוֹת.” הילד היה חולם בהקיץ, מתפעל מתופעות הטבע, בעל לב רחום וחנון לאדם ולבעלי החיים. בנוסף לכך, הקפיד על קיום המצוות וכעס אם נתקל במעשי הונאה "קלים" שנאלצו היהודים החנוונים לנקוט בהם, כדברי שמחה, עקב ההגבלות החמורות שהטילו השלטונות על מגוריהם ומשלח ידם. אחיו לעגו לו על צדקנותו וכינו אותו "צדיק", "רב", "קוזק של ריבונו של עולם" וכדומה.

בפורים נזדמן לביתו של שמחה "משולח" מארץ ישראל, שהרבה לספר שבחים על ארץ הקודש. ולוולה הקשיב לו קשב רב, וכאשר הלך המשולח לדרכו, התלווה אליו בחשאי. האיש היתל בו ונטש אותו כבר בתחילת מסעיו. וולולה ניסה להמשיך בדרך לארץ ישראל לבדו, אך קפא מהקור העז ששרר בחוץ. איכר מצא אותו והחזירו לביתו, וה"נשמה היתירה" שהייתה לו, סיפר שמחה, ניטלה ממנו, "ונתרוקן הבית מטהרו". הלך שמחה לבקר את בנו ולפזר פרחים על קברו של הנער אוהב הטבע, כדי לשמח אותו.

השלושה הקשיבו לסיפור בדממה, ויוכים השומר האיץ בוסקה גונב הסוסים האסיר, לחזור לתאו טרם בוא המפקח. האידיליה מסתיימת במילים שפתחה בהם: ” וְעָמְדָה חַמָּתוֹ שֵׁל תַּמּוּז לוֹהֵטֶת בְּאֶמְצַע שָׁמָיִם, וְיַמִּים שֶׁל פְּלָדוֹת נִשְׁפָּכִים, וּשְׁבִיבִים, וּרְשָׁפִים וְזַהֲרוֹרִים”

הביקורת

האידיליה "כחום היום" נחשבת לאחד משיאי יצירתו של שאול טשרניחובסקי, אומר חוקר הספרות אבנר הולצמן, במאמרו המסכם את ההיסטוריוגרפיה של ביקורת היצירה. לא לחינם זכתה היצירה למאמרי ביקורת וניתוח רבים יותר מכל אידיליה אחרת של המשורר. הדיון בסוגה הספרותית, אידיליה, לצד היסודות הריאליים והטראגיים, סיפור המסגרת וחשיבותו לעומת סיפורו של האב השכול, האנלוגיות המשתמעות לחלק מהמבקרים מהיצירה, הנושאים הנדונים בה, תיאורי הטבע המפורטים וכדומה, הם רק חלק מהנושאים שמעסיקים את המבקרים הרבים שדנים באידיליה "כחום היום".

כבר בתחילת המאה העשרים, לאחר הופעתה בכתובים, זכתה היצירה לביקורות חמות שנכתבו על ידי מנדלי מוכר ספרים, יוסף חיים ברנר ויעקב פיכמן שקרא ליצירה "הפרי המתוק ביותר של שירתו" של טשרניחובסקי. אך חלק הארי של הדיונים פורסם החל משנת מותו של המשורר, 1945, ועד ימינו. ריבוי הדיונים מעיד על התחושה שלא מוצו כל אפשרויות הקריאה באידיליה, ויש בה עדיין נושאים שדורשים הבהרה ופענוח. זו הסיבה שהטובים מחוקרי הספרות והמבקרים דנו בנושא, ביניהם: ברוך קורצווייל, יוסף קלוזנר, דב סדן, מנהם ברינקר, עדי צמח, יוסף האפרתי, חמוטל בר יוסף, זיוה שמיר, דן מירון ועוד.

שלושה שלבים מבחין הולצמן בשלבי הדיון הרבים: בשלב הראשון דנו החוקרים, ובמיוחד יעקב פיכמן, במקורות ההשפעה על היצירה. האם קיבל טשרניחובסקי השראה ביצירתו מסופר כלשהו, כיצד השפיעו יסודות אוטוביוגרפיים על היצירה, או מצב העם בגולה והזיקה לארץ ישראל, וכדומה, עיסוק בהשפעת הגורמים החיצוניים על היצירה. בשלב השני התמקדו יותר בניתוח פנימי של היצירה, ובשלב השלישי שילבו בין שתי הגישות.

מוקדי האידיליה

קיימים באידיליה שלושה מוקדי סיפורים, שבהם הבחין לראשונה עדי צמח, והקשר ביניהם איננו פשוט וחד משמעי: 1. תיאור הנוף שטוף השמש, 2. תיאור השלישייה היושבת בצלו של בית הכלא, 3. סיפורו של ולוולה כפי שהוא מסופר על ידי אביו. החלוקה התקבלה על ידי החוקרים, אך הם מתחבטים איזו מהמסגרות מהווה את מוקד היצירה. האפרתי העמיד במרכז את סיפור המסגרת "שהמתינות והשלווה המאפינים אותו מרככים ומצמצמים את משמעותו של הסיפור הפנימי הטראגי על מותו של ולוולה". חמוטל בר-יוסף מעדיפה לקרוא את הסיפור מהסוף להתחלה, כדי שהפרספקטיבה של הסיפור תורחב מן המעגל המשפחתי של ולוולה למעגל החברתי של יושבי הקרנות. ואילו הלל ברזל רואה בהתפתחות האידיליה מעין רצף הדרגתי שמגיע לשיאו בקינה על מותו של ולוולה.

כיווני פרשנות מקובלים

הכיוון המקובל בין החוקרים את "כחום היום" הוא הפירוש הלאומי, דהיינו, ניסיונו ההרואי והטראגי של ולוולה לעלות לארץ ישראל כאנלוגיה לכיסופי העם לציון. לקו המחשבה הזה שותפים קלוזנר, פיכמן ואף זיוה שמיר שמתרשמת מקווי דמיון בין דמותו וגורלו של ולוולה לבין דמותו וגורלו של הרצל. בנוסף לכיוון הלאומי הצר רואים חלק מהחוקרים את האידיליה כ"אמירה מקיפה וכוללת על המצב היהודי בגלות ועל הדרכים השונות לתיקונו על ידי חידוש זיקתו של היהודי אל כוחות החיים, הטבע והאדמה". ברוך קורצוויל, ישראל אלדד ויחיאל קדמי הם מקצת החוקרים שצועדים במסלול זה, שמתקשר למגמה בביקורת על טשרניחובסקי המבליטה את הניגוד ביצירתו בין היהודי הגלותי לבין הפן האלילי, היווני.

כיוון אחר הוא הפירוש הרומנטי הטרגי. מבקרים שהבליטו את היסוד האנטי אידילי שבאידיליה, כשמותו של ולוולה הוא פסגת הטרגדיה ותכלית היצירה. עדי צמח התמקד בעולם האידיליה החצוי כאן בין המגוחך והמוגבל בעולם האנושי לבין ההרמוניה בטבע שבו מתמזגים הזהב העליון והזהב התחתון. אך ניסיונו של האדם לחרוג מעולם הכלא לעולם הקוסמי נדון לכישלון.

כנגד הכיוון האחרון קיים גם הפירוש הריאליסטי אידילי. המבקרים מבליטים דווקא את צדדי הפיוס ובקשת ההרמוניה שהם בעצם מהותו של הז'אנר האידילי, כפי שהגדיר יעקב פיכמן: טשרניחובסקי היטיב לתאר "יופי זה הפורח בחשאי בירכתי החיים". גם זיוה שמיר מדגישה במאמר משנת 1987, שאת כל האידיליות שלו כתב טשרניחובסקי בשנות לימודיו בהיידלברג ובלוזאן, הרחק מכפר מולדתו. "המרחק הגאוגרפי והריחוק המנטלי נתנו אותותיהם באידיליות של טשרניחובסקי, שלא נכתבו כדי לתקן ולחנך, להטיף ולהורות הלכה, כי אם בעיקר כדי להעלות בזיכרון ולתאר. הישן והרחוק עולים בהן מתוך אהבה ורחמים, עם מנוד ראש מפוכח של מי שמבחין לא רק באורותו כי אם גם בצלליו של העולם שנטש". לקו מחשבה זה מצטרפים גם שלום קרמר, אליעזר שביד ויוסף האפרתי. באופן טבעי מדגישים ביקורות אלו את חשיבותו של סיפור המסגרת ואת דמותו המייצגת המשכיות של רבי שמחה.

חמוטל בר יוסף מייצגת את הכיוון החברתי מוסרי בגישתה, כשהיא מתייחסת לסיפור חייו של ולוולה כביקורת חברתית נוקבת של הנורמות הנהוגות בחברה היהודית. גם אחיו של הנער והמשולח הנוכל הם נציגי הרוע באידיליה. קרני השמש המפזזות שהופכות לחום מחניק, גונב הסוסים ובית הכלא מוסיפים לתחושת הפגמים החברתיים במציאות. אך סלחנותו של רבי שמחה, תיאורי הטבע המפזזים וההומור שנוקט בו המספר - תורמים לנייטרליות הבסיסית של הז'אנר האידילי.

קיימת שניות בעיצובה של היצירה, טוען אבנר הולצמן, שמוצגת כמבנה סגור ופתוח כאחד; מצד אחד זוהי יצירה הדוקה ומחושבת בעיצובה ובדרכי ההתקשרות של פרטיה, ומצד שני זוהי יצירה מתונה מאוד שכל אחד מחלקיה שומר על סוג של אוטונומיה. הכפילות הזו ביצירה מאפיינת אמנם את כל האידיליות של טשרניחובסקי, אך בולטת במיוחד באידיליה "כחום היום", והיא זו שמאפשרת את הדיון הגמיש בפרשנותה. אך גם ללא כל גישה אקדמית ניתן לקרוא ולהתפעם מתיאורי הטבע, מההומור הסמוי שבתיאור בית הסוהר, מדמותו המופלאה של ולוולה ומסיפורו האוהב והמתון כביכול של אביו, גם אם הוא ספוג בכאב טראגי.

ראו גם

• לביבות (אידיליה)
• אידיליה

לקריאה נוספת

• ברוך קורצוויל, "הרקע האידילי בשירי טשרניחובסקי", הארץ, 28 במרץ 1945
• יוסף האפרתי, האידיליה של טשרניחובסקי, ספריית פועלים, 1971
• ישראל אלדד [חתום: י. אחידב], "על אידיליה אחת של טשרניחובסקי" סלם, ה', גיליון ז', תשי"ד
• עדי צמח, "השמש ובית-האסורים : על שלוש אידיליות של שאול טשרניחובסקי, בט״ז שנים לפטירתו", משא (מצורף ל׳למרחב׳), שנה 9, גל׳ 41 (י״ד בתשרי תש״ך, 16 באוקטובר 1959), עמ׳ א, ב <על האידיליות ״כחום היום״, ״לביבות״ ו״הכף השבורה״, מוסד ביאליק, תש״ן 1990, עמ׳ 192–205
• הלל ברזל, "האידיליה כאלגיה, 'כחום היום' ", שירת התחייה - שאול טשרניחובסקי, ספריית פועלים, תשנ"ד, עמ' 152–156
• בלהה רובינשטיין, "שאול טשרניחובסקי - שירים ואידיליות", בספרה: שירים ומה שביניהם : על משוררים ושירים בתוכנית הלימודים החדשה לבית הספר העל-יסודי (תל אביב : עם עובד, תשס״ב 2001), חלק א, עמ׳ 131–170.
• גבריאל צורן, "חמתו של תמוז : 'כחום היום' ומסורת האידיליה". בתוך: הספרות והחיים : פואטיקה ואידאולוגיה בספרות העברית החדשה : למנחם ברינקר, ביובלו / עורכות – איריס פרוש, חמוטל צמיר, חנה סוקר-שווגר, כרמל, תשע״א 2011, עמ׳ 428–444

קישורים חיצוניים

• שאול טשרניחובסקי, "כחום היום", פרויקט בן-יהודה
• אבנר הולצמן, "שבע פנים ב'כחום היום', לפרשנות האידיליה של טשרניחובסקי" (על יסוד הרצאה ביום העיון: שירת שאול טשרניחובסקי)
• אילנית סבלסקי, המשורר שהעביר את הפרוזה העברית מהשוליים למרכז, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2013
• יעקב פיכמן, "אנשים תחת שמש", על המשמר, 17 באוקטובר 1948
• דב סדן, "סמוכין", דבר, 14 באוקטובר 1949
• יעקב פיכמן, "לבעיית ההשפעות", דבר, 31 בדצמבר 195
• ארכיון כחום היום (אידיליה), בספרייה הלאומית