יחסי החוץ של כווית
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של כווית |
מאז עצמאותה של כווית מהממלכה המאוחדת ב-17 ביוני 1961, קיימה כווית יחסי חוץ טובים עם רוב המדינות, ובעיקר עם מדינות מהעולם הערבי. עתודות הנפט הגדולות שלה מעניקות לה קול בולט בפורומים כלכליים גלובליים וארגונים כמו OPEC.
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי ישראל–כווית
כווית היא בעלת מדיניות חוץ ייחודית המאופיינת בנייטרליות. היחסים המתוחים של כווית עם עיראק השכנה, היוו את עיקר מדיניות החוץ שלה משנות השמונים המאוחרות ואילך. בעיית החוץ הגדולה הראשונה שלה התקיימה כאשר עיראק טענה שהטריטוריה של כווית שייכת לריבונותה. עיראק איימה בפלישה צבאית לכווית, אך נסוגה מכך בעקבות תגובתה המיידית של בריטניה, שבאה בעקבות בקשתו של אמיר כווית. כווית העלתה את עניינה בפני האו"ם, ושמרה בהצלחה על ריבונותה. הכוחות הבריטיים הוחלפו מאוחר יותר על ידי חיילים ממדינות הליגה הערבית, אולם בשנת 1963 פינו החיילים את המדינה, על פי בקשת כווית.
ב-2 באוגוסט 1990, פלשה עיראק וכבשה את כווית. בעקבות מאמציו של פהד, מלך ערב הסעודית, אשר ביקש סיוע מארצות הברית, התאספה קואליציה רב לאומית, ובהכוונת האו"ם יזמה הקואליציה פעולה צבאית נגד עיראק לשחרור כווית. מדינות ערב, ובמיוחד חמש החברות האחרות של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (ערב הסעודית, בחריין, קטר, עומאן ואיחוד האמירויות הערביות), מצרים וסוריה, תמכו בכווית על ידי שליחת כוחות ללחימה עם הקואליציה. מדינות אירופיות רבות (אף מהגוש המזרחי) שלחו כוחות, ציוד ו/או תמיכה כספית.
לאחר השחרור, כווית כיוונה את המאמצים הדיפלומטיים שלה בעיקר כלפי מדינות שהשתתפו בקואליציה הרב-צדדית. יש לציין, כי רבים ממדינות אלו קיבלו תפקידים מרכזיים בשיקום כווית. לעומת זאת, יחסי כווית עם המדינות שתמכו בעיראק, ובהן ירדן, סודאן, תימן וקובה, הפכו למתוחים.
מאז סיומה של מלחמת המפרץ, כווית עשתה מאמצים רבים על מנת שיהיו לה בעלי ברית ברחבי העולם, ובעיקר חברי מועצת הביטחון של האו"ם. בנוסף לארצות הברית, נחתמו הסדרים ביטחוניים עם רוסיה, בריטניה וצרפת. קשרים הדוקים עם חברים מרכזיים אחרים בקואליציה של מלחמת המפרץ, בהם מצרים וסוריה, נמשכו גם הם.
מדיניות החוץ של כווית מושפעת כבר זמן מה על ידי תלותה הכלכלית בנפט וגז טבעי. כאומה מתפתחת, התעשייה המקומית אינה מספיקה כדי לתמוך בה באופן עצמאי. כתוצאה מכך, כווית מפנה תשומת לב רבה לתעשיית הנפט והגז הטבעי. עם פרוץ המלחמה עם עיראק, תפסה כווית עמדות פרו אמריקאיות, ומכיוון שספגה את עיקר נזקי המלחמה, היא תמכה ברשות הזמנית הקואליציונית, תוך שימת דגש על בקרת גבולות קפדנית על ידי צבא ארצות הברית. בנוסף, לכווית יש גם יחסים טובים עם איראן[1].
כיום, כווית היא חברה באו"ם ובחלק מהסוכנויות השונות שלו, לרבות הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי, גאט"ט, הבנק האפריקאי לפיתוח, הקרן הערבית לפיתוח כלכלי וחברתי, הליגה הערבית, קרן המטבע הערבי, המועצה לאחדות כלכלית ערבית, הוועדה הכלכלית והחברתית למערב אסיה, G77, מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, איגוד הפיתוח הבינלאומי, התאגיד הבינלאומי למימון, הקרן הבינלאומית לפיתוח חקלאי, ארגון העבודה הבינלאומי, ארגון הימי הבינלאומי, אינטרפול, הליגה של אגודות הצלב האדום והסהר האדום, המדינות הבלתי-מזדהות, אועפ"ק, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, אופ"ק והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
סכסוכים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1994, קיבלה עיראק באופן רשמי את גבולותיה עם כווית על פי החלטות האו"ם, אשר פורטו בהחלטות 687, 773 ו-883 של מועצת הביטחון של האו"ם. אולם, השלום בין המדינות הסתיים באופן רשמי, לאחר ששעיראק תבעה את כווית ואיימה לכבוש את האי בוביאן והאי וורבה. בנוסף, הריבונות על איי קאראח ואיי אום אל מארדים נמצאים במחלוקת בין כווית וערב הסעודית, וכן מתנהל דיון של כווית וערב הסעודית עם איראן על הגבול הימי המשותף בין המדינות, אולם לכווית אין גבול ימי עם עיראק במפרץ הפרסי.
נציגויות כווית בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
.jpg)
אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסדות בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה] |
נציגויות זרות בכווית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגרירויות בכווית סיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוזבקיסטן
אוסטריה
אוסטרליה[6]
אוקראינה
אזרבייג'ן
איחוד האמירויות הערביות
איטליה
אינדונזיה
איראן[1]
אלבניה
אלג'יריה
אפגניסטן
ארגנטינה
אריתריאה
ארמניה
ארצות הברית[2]
אתיופיה
בחריין
בהוטן
בולגריה
בוטסואנה
בוסניה והרצגובינה
בלגיה
בנגלדש
ברוניי
ברזיל
גאורגיה
ג'יבוטי
גיאנה
ג'מייקה
גרמניה
דרום אפריקה
הודו
הולנד
הונגריה
הונדורס
הממלכה המאוחדת
הפיליפינים
הרשות הפלסטינית
וייטנאם
ונצואלה
זימבבואה
טג'יקיסטן
טורקיה[5]
יוון
יפן[4]
ירדן
לבנון
לוב
מאוריטניה
מונגוליה
מיאנמר
מלאווי
מלזיה
מצרים
מרוקו
מקסיקו
ניגריה
ניז'ר
ניקרגואה
נפאל
סודאן
סווזילנד
סומליה
סוריה
סין
סלובקיה
סנגל
ספרד
סרביה
סרי לנקה
עומאן
עיראק
ערב הסעודית
פולין
פרו
פקיסטן
צ'אד
צ'כיה
צרפת
קובה
קוריאה הדרומית
קוריאה הצפונית
קטר
קירגיזסטן
קנדה[3]
קניה
קפריסין
קריית הוותיקן
רומניה
רוסיה
שווייץ
תאילנד
תוניסיה
תימן
משרד כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינות שכווית לא מכירה בהן אך מבצעת סחר איתן רשאיות לפתוח משרדים כלכלים שלא יחשבו כנציגות דיפלומטית. שני המשרדים הכלכלים הם בכווית סיטי, מאחר שכל השגרירויות גם הן נמצאות בכווית סיטי.
שגרירויות מחוץ לכווית[עריכת קוד מקור | עריכה]
איסלנד (לונדון)
אירלנד (אבו דאבי)
אסטוניה (טאלין)
בלארוס (אבו דאבי)
גואטמלה (לונדון)
האיים המלדיביים (ריאד)
טנזניה (ריאד)[7]
ניו זילנד (ריאד)
סינגפור (סינגפור)
פיג'י (אבו דאבי)
פינלנד (ריאד)
פרגוואי (ביירות)
צ'ילה (אבו דאבי)
קולומביה (אבו דאבי)
קמבודיה (סינגפור)
קמרון (ריאד)
קרואטיה (דוחה)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Sheldon Tyler, Kuwait: Conditions, Issues, and Foreign Relations, 2016, ISBN 978-1-53610-232-1
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Kuwait's Foreign Policy: City-State In World Politics, באתר Foreign Affairs
- Kuwait, באתר infoplease
