יום אכפי הכבדתי

יום אכפי הכבדתי - רבי יהודה הלוי – שני הבתים הראשונים
	יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי וַיִּכְפְּלוּ עֲוֺנַי ; בְּשָׁלְחִי יָד בְּדַם נָבִיא וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ ה' ; וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה עַד בֺּא חֶרֶב מוֹנַי ; וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַּם דַּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה ; וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה: ; הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עַד בֺּא רַב טַבָּחִים ; וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ ה' וּמָצָא דָמִים רוֹתְחִים ; וַיִּשְׁאַל לְבַעֲבוּר זֶה הַכֺּהֲנִים הַזּוֹבְחִים ; וַיַּעֲנוּהוּ כִּי זֶה הוּא דַּם קָרְבָּן הַזְּבָחִים ; וַיְנַסֶּה בְּדַם פָּרִים וְדַם אֵילִים וְדַם מֵחִים ; וְגַם זָבְחוּ זֶבַח רַב לַחֲקֺר מֶה הָיָה ; וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה:

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי היא קינה שחיבר רבי יהודה הלוי ומתארת את סיפור ביאתו של נבוזראדן למקדש וראייתו את דמו של זכריה בן יהוידע. הקינה נאמרת בקינות בתשעה באב בבוקר במנהגי האשכנזים ובמנהגי הספרדים.

מבנה הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט בנוי מחמישה בתים, אשר יוצרים את האקרוסטיכון "יהודה". הבית הראשון של הפיוט, השונה במבנהו משאר הבתים, מהווה פתיחה ומעין פרולוג, ומתאר את הריגתו של זכריה במקדש. הבית בנוי מארבע שורות, השלוש הראשונות חורזות בחרוז פנימי "נַי", והשורה הרביעית חורזת ב"יָה", על מנת להעביר לרפרן של הפיוט, ”וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה”.^[1] ארבעת הבתים הבאים מתארים את ביאתו של נבוזרדאן למקדש (ראו בהמשך "תוכן הפיוט"). הבתים בנויים משישה טורים בני שתי צלעיות. ארבעת הטורים הראשונים חרוזים בחריזה פנימית לבית, ושני הטורים האחרונים חרוזים בחרוז "יָה" המעביר לרפרן. בית נוסף, שישי, אשר לא מופיע ברוב הדפוסים של הפיוט, מהווה סיכום לפיוט, ותוכנו הוא בקשת רחמים מאת ה' למרות חטאי עם ישראל. הבית דומה לשאר בתי הפיוט מצד המבנה והחריזות, אולם מצד האקרוסטיכון הוא יוצר אקרוסטיכון פנימי משלו, כך ששלושת הטורים הראשונים של הבית יוצרים את האקרוסטיכון "לוי".

תוכן הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכריה הנביא היה נביא בתקופת המלך יואש, שהוכיח את העם על חטאיו, ובשל כך יואש ציווה לרגום אותו למוות בחצר בית המקדש.^[2] על פי חז"ל, מעשה חמור זה היה אחד הגורמים לחורבן בית המקדש, על פי הפסוק ”אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא” (מגילת איכה, פרק ב', פסוק כ').^[3]

על פי המדרש, דמו של זכריה לא נבלע בקרקע, אלא המשיך לבעבע על רצפת העזרה. לאחר כ-250 שנים, בעת חורבן בית המקדש, הגיע למקדש נבוזראדן, רב הטבחים של ממלכת בבל, וראה את הדם במקדש. נבוזרדאן תיחקר את הכהנים מהו הדם, ובתחילה הם ניסו לספר לו שזה דם בהמות שנשחטו כקרבנות. נבוזרדאן שחט בהמות מסוגים שונים, והדם שלהם לא נראה כמו הדם של זכריה. לאחר שהוא הבין שזה לא דם בהמות, הוא איים עליהם שיספרו לו את האמת, והכהנים סיפרו לו שזה הדם של זכריה. על מנת להשקיט את הדם, נבוזרדאן שחט לידו קבוצות גדולות מעם ישראל: סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה, בחורים ובתולות, ותינוקות של בית רבן. לאחר ששום דבר מזה לא הועיל, והדם המשיך לבעבע, פנה נבוזרדאן אל הדם, ושאל אותו האם הוא רוצה שנבוזרדאן ימשיך לטבוח בכל עם ישראל, ואז הדם נח.^[4] את המדרש הזה לקח הפייטן ועיבד בצורה לירית.