טנבריזם

טנבריזם, מאיטלקית: tenebroso (אפל, מעומעם, מוסתר), הוא סגנון ציור המשתמש בקיארוסקורו ניכר במיוחד, תוך יצירת מעברים מהירים בין אור בהיר וצל עמוק. לאפלה מרכיב חשוב בציורים המשתמשים בסגנון זה. הסגנון נפוץ בציורי הבארוק ופותח כדי להוסיף דרמה לציור באמצעות יצירת אפקט של אור זרקור. טנבריזם מעצים את תחושת המסתורין והדרמה בדרך תואמת לזו של תאורת במה. כמו קיארוסקורו, טנבריזם בדרך כלל משמש את האמן ליצירת אשליה של תלת מימד, אבל קיארוסקורו הוא מושג רחב יותר המתאר גם שימוש בניגודי אור וצל עדינים.^[1]

המונח מעט מעורפל, וחוקרים מודרניים של תולדות האמנות נוטים להימנע ממנו.

תקופת הבארוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצאת הסגנון מיוחסת בדרך כלל לקאראווג'ו, אם כי טכניקה זו שימשה אמנים קודמים כמו אלברכט דירר, טינטורטו ואל גרקו, אשר צייר שלוש גרסאות של קומפוזיציה עם ילד, גבר וקוף המקובצים באפלה סביב להבה יחידה.

ארטמיזיה ג'נטילסקי, אחת הציירות הבולטות של איטליה בתקופת הבארוק וחסידה של קאראווג'ו, עשתה שימוש יוצא דופן בטנבריזם. דוגמה לשימוש כזה הוא הציור יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס^[1]. בין אמני הטנבריזם הבולטים ביותר אפשר למנות גם את חוסה דה ריברה.

טנבריזם בדרך כלל מיוחס לאמנים ספרדים מהמאה השבע עשרה. לפעמים הוא מיוחס גם לאמנים אחרים מהמאה השבע עשרה שציירו בסגנון אשר נודע בכינוי "מסורת אור הנר", כגון ז'ורז' דה לה טור, שצייר יצירות רבות אשר הוארו בנר יחיד, חרארד ואן הונטהורסט ורמברנדט. הצייר אדם דה קוסטר(אנ') זכה להכרה כאמן טנבריזם מוביל, אשר הצטיין בסצנות בהן אורו של נר יחיד חסום על ידי חפץ. הציירים הצפוניים השתמשו לעיתים קרובות בטנבריזם כדי ליצור אווירה של שקט ושלווה, ההפך מן הרושם שניסו ליצור הציירים הספרדים.