טיוטה:כשרות החגב

החגב הינו השרץ היחיד הכשר לאכילה על פי ההלכה היהודית, אלא שאינו נאכל על ידי רוב הקהילות היהודיות בשל חוסר המסורת על כשרותו

המקור בתורה

רק 4 סוגים של חגבים הותרו לאכילה ליהודים. נאמר בספר ויקרא (יא,כב): ""אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע; אֲשֶׁר לו כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־הָאָרֶץ׃ אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ׃ וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם; שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם׃", וקיימת מסורת ארוכת שנים של אכילה שלהם בקרב קהילות יהודיות ומוסלמיות במזרח התיכון ובאפריקה אמנם, כשרות תלויה גם במסורת אכילה, ולכן יש על כך חולקים בימינו.

הדיון על כשרותו והמסורת

ערך מורחב – איסור אכילת שרצים

בתורה נאמר שרוב מיני השרצים ושרצי העוף טמאים לאכילה. כפי שכתוב בספר ויקרא, פרק י"א

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:

עם זאת התירה התורה לאכול מספר מינים של שרצי העוף, ואלו הם: הארבה, סלעם, חרגול וחגב.

סימני כשרות שרץ העוף

במשנה, מסכת חולין, פרק ג', משנה ז' מפרטים ארבעה סימני טהרה, השנים הראשונים מוזכרים במפורש בתורה והשניים האחרים נלמדו על ידי חז"ל:

• שיהיו לו ארבע רגליים (שני זוגות).
• שיהיו לו כרעיים, דהיינו זוג רגלי ניתור נוספים על הארבע רגליים.
• שיהיו לו ארבע כנפיים.
• שהכנפיים יחפו רוב אורך גופו והיקף גופו.

גם שרצים שאין להם סימנים אלו כשהם צעירים, אך יפתחו אותם כשיגדלו, מותרים באכילה.

לדעת פוסקים כמו הר"ן, חייב גם ששמו של השרץ יהיה "חגב", כלומר שיהיה מסורת לכך שהשרץ שייך לרשימת שרצי העוף הכשרים. ישנם הרבה פוסקים שהולכים על פיו כמו הבית יוסף, אך יש פוסקים שלא מזכירים אותה כמו רי"ף.

בהרבה קהילות ישראל נהגו במהלך הדורות לאכול שרצי עוף, במיוחד כשהיו פושטים על האזור נחילי ארבה שחיסל את היבולים. עם זאת, היו גם הרבה קהילות שנחלשה בהם המסורת על כשרות שרצי העוף, במיוחד אלו שלא הייתה בהם נוכחות רבה של נחילי ארבה, או שהגויים באותו מקום לא ראו באכילת חגבים כדבר מקובל, בקהילות אלו הפסיקו לאכול שרצי עוף לחלוטין או שהיו אצלם קולות שתמכו בלאסור זאת. כך אצל יהודי אשכנז הפסיקו לחלוטין באכילת שרצי עוף בעקבות איבוד המסורת. אצל יהדות ספרד היו אזורים שבהם נהגו לאכול, והיו אזורים שלא.

אצל יהדות צפון אפריקה והמזרח התיכון הרבה קהילות המשיכו לאכול שרצי עוף, אף על פי שהיו קהילות ופוסקים שהתנגדו לכך (הידוע והמשפיע שבהם היה ר' חיים בן עטר). המנהג הופסק בעקבות הצלחה של ממשלות בעולם למגר את נחילי הארבה. גם אצל יהודי תימן הייתה מסורת חזקה של זיהוי שרצי העוף, חלקם אף המשיכו במנהג זה עם עלייתם לארץ, מה שעורר זעם אצל הרבה מהקהילות הוותיקות, במיוחד האשכנזים. רוב יהודי אתיופיה לא נהגו לאכול ארבה.

חגבים כמזון

החגבים מהווים מקור עם אחוז חלבוני גבוה מאוד, סיבים תזונתיים, ויכולים לשמש כמשפרי טעם, ובתור קמח. היתרון הגדול של חגבים כמקור חלבוני הוא בטביעת רגל פחמנית ונזק אקולוגי במידה משמעותית פחותה לעומת בקר, שכן הם צורכים פחות שטח, מים ומשאבים (עקיפים וישירים לגידול) אחרים להפקת אותה כמות חלבון. מבחינת כשרותית החגבים מוגדרים ככשרים.

לקריאה נוספת

• הרב חיים קניבסקי קרני חגבים.

קישורים חיצוניים

יצחק טסלר, כשר למהדרין: ארבה מוקפץ עם חומוס בצד, באתר nrg‏, 22 ביולי 2010

• סימני טהרה בעופות
• הסיפור האמיתי של החגבים עם ר’ חיים קנייבסקי