טאבור עמליה
טאבור עֲמָלִיָה (בטורקית: Tabur Ameliyat) הוא שמם של גדודי עובדים שפעלו עבור הצבא העות'מאני בתקופת מלחמת העולם הראשונה. גדודים אלו גויסו כחלק מחובת הגיוס שהוטלה על תושבים בארץ ישראל שהיו נתינים עות'מאניים והם נועדו לבנות תשתיות עבור הצבא. מחנות אלו, שהוקמו במקומות נידחים, נודעו לשמצה בשל תנאי החיים ששררו בהם שהביאו למותם של רבים מהמגוייסים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מתגייסי היישוב לצבא העות'מאני
עד מלחמת העולם הראשונה היו התושבים בארץ, בעלי האזרחות הזרה, מוגנים מחוקי השלטון העות'מאני בעזרת חוקי הקפיטולציות שנתנו להם הגנה.
עם פרוץ המערכה על סיני וארץ ישראל השתייכו חלק מאותם אזרחים זרים למדינות שהיו עוינות לטורקיה. השלטון העות'מאני הורה לאותם אזרחים בעלי נתינות של מדינת אויב לקבל על עצמם נתינות עות'מאנית (התעת'מנות) או לעזוב את ארץ ישראל. כ-18,000 יהודים בחרו להתעת'מן ומספר דומה בחר לעזוב את הארץ.
אחת מהחובות שהוטלו על המתעת'מנים הייתה חובת הגיוס לצבא. רבים מצעירי היישוב לא חיכו לצו הגיוס ומיהרו להתנדב לצבא ושירתו בתור קצינים. עם תחילת הנסיגה של הטורקים אל מול הצבא הבריטי המתקדם הכריזו הטורקים על מלחמתם כמלחמת ג'יהאד על מנת לגרום למרד של המוסלמים בכל העולם כנגד הכופרים הנוצרים (דהיינו הבריטים). הוראה זו גרמה להוצאת רוב החיילים, שלא היו מוסלמים, משורות הצבא הסדיר והצבתם בגדודי עבודה.
גדודי העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפני הצבא העות'מאני עמדו משימות כבירות בתחום התשתיות כדי לתמוך בכוחות הלוחמים. משימות אלו התמקדו בסלילת דרכים ומסילות רכבת ובהכנת חפירות וביצורים. המשימה העיקרית ביניהן הייתה הקמת מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה שנועדה לאפשר לצבא העות'מאני לכבוש את חצי האי סיני ותעלת סואץ. הצבא העות'מאני סבל ממחסור בציוד כבד להקמת תשתיות אלו והתבסס בעיקר על עובדי כפיים. שיטת העבודה של הטורקים הייתה לחלק את העבודה למקטעים ולהקצות גדוד עובדים לכל מקטע. עבור כל גדוד הקימו הטורקים מחנה עובדים עבור כך שהעובדים יעשו את דרכם ברגל למקום העבודה ובחזרה. רוב המחנות נפרשו מתחנת הרכבת ואדי צראר ועד מבואות סיני.
אותם עובדים גויסו אומנם לצבא הטורקי אך נמצאו בתחתית דירוג החיילים. תנאי החיים במחנות העבודה היו ירודים ביותר כשלמגוייסים ניתנו מוצרי מזון בסיסיים ואת היתרה נדרשו להשלים מכיסם. המגורים היו באוהלים בלים תחת שמש המדבר. המחנות חסרו טיפול רפואי בסיסי והעובדים הוכו במחלות ובמגפות, שמקורן בתנאים ההיגיינים הירודים, שהפילו רבים למשכב וגרמו לתמותה המונית.
... בחורף, בשעת הגשמים, גרף נחל באר שבע כמה אוהלים מהטבור וכ-200 איש טבעו. עתה, בקיץ, מחלות... חולים אחד אחרי השני ומתים... מאלף עובדים נשארו 400
— זכרונותיו של יהודה בורלא מגדוד העבודה השישי, ביר עסלוג', 27 בספטמבר 1918
.
התחמקות משירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוניטין הרע שיצא למחנות הטאבור עמליה הביא למגוון ניסיונות להתחמק מהשירות בגדודי העבודה. העמידים מבין המגויסים שילמו כופר כדי לקבל פטור מגיוס[1]. אחרים השיגו "וסיקה" ("תעודת עובד בעבודות הממשלה") שהגדירה את עבודתם כחיונית למאמץ המלחמתי הטורקי ולכן היו מוגנים משירות בגדודי העבודה[2]. רבים שלא הצליחו "להסתדר" ולהשיג פטור החליטו לערוק מהצבא על אף הסיכון להיות מוצאים להורג כנהוג בצבא הטורקי. בזמן שהטורקים שלטו בכל הארץ היו העריקים מסתתרים במקומת מחבוא ולאחר שהבריטים כבשו את דרום הארץ נטו העריקים לחצות את קו החזית ולהסתתר בצד הבריטי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורי קציר, עלייתו והתפוגגותו של אלכסנדר אהרונסון, באתר "ארץ הצבי", 31 במאי 2008
- חיים גבתי, 100 שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל (כרך א), באתר פרויקט בן יהודה
- יהודה בורלא, החייל והפרדה, הארץ, 27 בספטמבר 1918
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
