חמסין וציפורים משוגעות
חמסין וציפורים משוגעות הוא ספרה השני של גבריאלה אביגור רותם, שיצא לראשונה בהוצאת "קשת" בשנת 2001. נושאו הוא ישראל של שנות ה-90 מנקודת ראותה של לויה קפלן, החוזרת לשכונת ילדותה ברמת השרון לאחר 27 שנים של היעדרות מכוונת, בעקבות שיחת טלפון. עורך דין מודיע ללויה, שחברו של אביה, שהיה חלק בלתי נפרד מילדותה ונעוריה, מת והוריש לה את ביתו, בתנאי שתבוא לארץ ותמלא את בקשתו האחרונה.
הספר משתרע בין ההווה - ביקורה המתארך והולך של לויה בארץ אחרי 27 שנים באוויר - לבין העבר, זה הקרוב, שנות ילדותה ונעוריה של לויה בשיכון, וזה הרחוק, המתגלה לה ביומן של אביה משנות המלחמה בצ'כיה ומשני מכתבים, הצופנים בהם הפתעה מרעישה. שפתה של אביגור-רותם עשירה, מקורית, ייחודית. הקוראים נדרשים גם להבין אל מי היא פונה בכל פעם בגוף שני לאורך הספר - דווידי, נחום, אורה, אביה - לפי העניין. לדעת מבקרים, אין הספר קל לקריאה, אבל התמורה גדולה ורבה.[1][2]
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיבורת הספר היא לויה, "יתומה מכל הכיוונים",[3] דיילת אוויר שזה עשרות שנים מתרחשים כל חייה בגובה 10 קילומטרים מעל פני האדמה, וכשהיא נוחתת בישראל, איננה מרחיקה מעבר לבית המלון הצמוד לנמל התעופה. צוואה שהשאיר האדם, שהיה קרוב אליה כל חייה, ידידו-יריבו של אביה המנוח, מחזירה אותה ארצה, אל שכונת ילדותה, לקיים את רצונו האחרון. העמידה בתנאי הצוואה היא תנאי הכרחי לקבלת הבית, שהותיר אחריו, בית ישן המתגמד לרגלי עץ פיקוס ענקי. ביום חמסין של שלהי הקיץ נכנסת לויה אל ביתו של דווידי ואל תוך זכרונות ילדות של משחקי מחבואים במקומות קטנים וצפופים, כשבחוץ מחפשים וקוראים.[4] החדרים בבית נעולים, "כל חור מנעול ילדה גזורה מחושך"[5] ולויה רוצה לפתוח - מי יגיד לה לא - אבל לא היום. וגם לא בימים הקרובים, מסתבר.
דווידי, בעל הבית שהלך לעולמו, מילא את עולמה של לויה בילדותה ובנעוריה, אדם מוזר, תמהוני, קנאי לעברית וממציא תרגומים לכל מושג לועזי, גם כאלה שהתקבעו בעברית - לא פנס היווני, אלא "רימונור", וקללות מקוריות: "דברתן" לדמגוג, "תלמוני" - הולך בתלם, "נסוגאי" - ריאקציונר - ועוד כיוצא בהן. בהיסטוריה הפרטית של דווידי, שהוא פורש בחפץ לב לפני אורה היפה שבאה לבקרו עם לויה, הייתה פעם אימפריה עברית אדירה, שקודקודיה הם ירושלים-צור-קרתגו, ושבטי ישראל שולטים בה, וכל ישראל כנענים, ונביאיהם, עמוס, ישעיהו וכל השאר היו חקלאים קטנים ונסוגאים גדולים מאוד! ואליהו הנביא הוא בעיניו בריון, ששיסף את גרונם של ארבע מאות וחמישים חבר'ה, ומה היה אכפת לו שעבדו קצת את הבעל והאשרה, השתלבו במרחב השמי -[6] אבל אורה נעלבת בשם התנ"ך ואיננה רוצה לבוא שוב.
"כמעט חירשת ברגליים", אחרי עשרים ושבע שנים על עקבים גבוהים, מגלה לויה מחדש את ההליכה בכפות יחפות על אדמת הגינה המוזנחת, את המוני הציפורים המקננות, מתעופפות ומצייצות בין ענפי הפיקוס האימתני. מצוידת במדריך ציפורים היא משתדלת לזהות אותן אחת אחת, את המוכרות לה מילדות כמו הבולבול, הדוכיפת והצופית, ואת החדשות כמו הדררה - "תוכי!" משתאה לויה, ומגדל התותים בחלקה הסמוכה מתקן "דרארה, פליטת תרבות",[7] והשחרור. היא נותנת בהן סימנים, לפי מראיהן, התנהגותן וקולותיהן - התליין עם הברדס השחור והבטן הלימונית, המאפיונר הראשי, כולו בשחורים, מקורו בצבע תפוז וציוץ לו צלול ואיטלקי[5] והדוכיפת היא בז'זינה פולניה, עם מפיות קרושה על הראש ועין חשדנית.[8]
עוד היא מגלה מחדש את שכונת ילדותה, שחלקים ממנה השתנו לבלי הכר ואילו אחרים, כמו המכולת הישנה של גברת מורגנשטרן עם המספר הכחול על היד, לא השתנו כלל. עם השכונה ורחובותיה, שכל שמותיהם שונו במשך השנים, מגלה לויה גם את חברי הילדות שלה, מי ששינו צורה אך לא אופי, כמו תקווה, שצמותיה השחורות והעבות פינו מקום ל"קלאופטרה בלונד", אבל אישיותה הלבבית, הפתוחה והחמה נשארה כשהייתה בילדותה, והיא מנסה מיד לשדך את לויה הרווקה לבן-דודה, "בחור זהב, מסודר עם דירה",[9] או אדריאנה, שנשארה גדולה ובהירה וידידותית, ועכשיו היא מאמינה בקארמה ובקריסטלים ובהשפעותיהם החיוביות.[10] ברקע הגילויים האלה אורבת כל הזמן דמותה של אורה, החברה בה"א הידיעה משנות הילדות והנעורים, שמאז ניתקה לויה את קשריה עם האדמה ועלתה לחיות את חייה בין שמיים לארץ, נותקו גם קשריה עם חברתה הטובה ואינה יודעת מה עלה בגורלה כל השנים האלה, שבמהלכן החלה דמותה בגובלן הישן לדהות, להיות יותר עלווה ופחות פנים וקולה כבר אינו נשמע.[11] מעל לכל היא משתוקקת לפגוש אותה, משוכנעת שחברתה הגבוהה, הבטוחה בעצמה, מי שייצגה תמיד את הכיתה בסכסוכים עם ההנהלה, ודאי בנתה לה קריירה מכובדת והיא מכהנת בתפקיד חשוב ורב-השפעה. היא סקרנית, מייחלת להיוודע, אך חוששת לשאול.[12]
כאשר ייפגשו לבסוף, תיווכח לויה עד כמה שגתה בציפיותיה.
על רקע חגי תשרי, שהשתכחו ממנה כליל עם השנים, מתוודעת לויה מחדש להוויה הישראלית כל כך, שעליה השקיפה מן הצד בשנות ילדותה החריגות, ללא אם, שנעלמה ללא הסבר כשהייתה בת ארבע, עם אב עסוק, יובשני ומנותק, שמסביר לכל הנשים הסובבות אותו בדאגה לילדה, ש"לויה כבר גדולה ועצמאית" - אלא שלויה הקטנה איננה מרגישה גדולה ועצמאית והיא משתוקקת לתשומת לב, ליד דואגת, לארוחה ביתית, אבל נדרשת להסתפק ולשמוח במנת הפלאפל, שהיא קונה לעצמה בכסף שאביה הפרופסור משאיר לה כשהוא נוסע כל בוקר לאוניברסיטה בירושלים (ועם זאת, הוא חוזר ומדגיש לה, שכשהיא רואה בשעון שהיא עונדת מגיל שבע שהנה מגיע האוטובוס לשכונה, עליה לרוץ מיד הביתה, כדי שאבא לא ידאג). לויה מנסה לנווט בין האתאיזם המוחלט, הצחיח, של אביה[13] לבין גודש האמונה, החגיגיות, השולחנות הערוכים בערב שבת וחג, אצל השכנות, וכשאביה מנסה להשתמט מן האירוח הכפוי למורת רוחו, היא תובעת ערב שבת כדת וכדין אצלם בבית, עם מפה לבנה וחלה. גם את המלאך השומר עליה בלילה גזל ממנה אביה, מתוך שרצה לדבוק בעובדות מוכחות ולא שום אמונות שוא. אחרי שהדליק את האור והוכיח ללויה הקטנה שאין שום מלאך בחדר, לא מאחורי הווילון ולא מתחת למיטה, והיא יכולה לישון בשקט, בכתה לויה מאוד בלילה, כי עכשיו, אחרי שהוכיח לה שאין מלאכים, לא בעולם ולא בחדר שלה, ידעה שאין מי שישגיח עליה חוץ מאביה, והוא רוב הזמן איננו.[14]
בחיי היום-יום של השכונה רובץ כל העת זכר השואה. יש שכנים עם מספר על היד. שלומי, החבר המנוזל של לויה, מראה לה בסתר ארון מלא כיכרות לחם, שאמו שומרת,[15] ומינה, הילדה שקרויה על שם ארבע סבתות שנספו - מרים, ינטל, ניוטה, הינדה - מקימה מהומה במשאית בטיול בית הספר, כשהיא בוכה וצועקת שלוקחים את הילדים לעשות מהם סבון. אותה מינה גם תסביר ללויה, שהנאצים עשו מאמא שלה סבון, ולויה משתכנעת שזה איננו נכון רק כשאביה מזכיר לה, בהדגמה ארוכה ומתישה עם שאלות והמחשות, שזה לא ייתכן, כיוון שהיא נולדה לאחר סיום המלחמה.[16] כיוון שלאביה ולחברו הקרוב, דוידי, מעין אב שני ללויה, אין מספרים על זרועותיהם, לויה בטוחה שהם לא עברו את השואה במחנות. האמת, שתתגלה לה כעבור שנים רבות, שונה מאוד.
עוד דמות חשובה בחייה של לויה הוא נחום, בנו של דווידי, הגדול ממנה בכמה שנים. יחד הם משפחה משונה - ילד וילדה ואבא ואבא. יחד הם נוסעים בשבתות לחפירות ארכאולוגיות בגבעות צחיחות ונטולות צל, לגלות אוצרות מן העבר - אלא שלויה ונחום מוחים כנגדם. אוצרות מוצאים בג'ונגל, בתוך צמחייה עבותה ומשתרגת, תיבות מלאות מטבעות זהב, לאלה ייקרא אוצרות, לא לשבר חרס מפוקפק או למטבע שחוק עד אין הכר, ששני הארכאולוגים בני הפלוגתא ששים על גילויים בחפירותיהם.[17] בחדר הדבק בביתו משחזר דווידי כלי חרס שבורים, מנסה להדביק ולאחות את העבר הישראלי-כנעני, שכן את עברו הוא לא יוכל לאחות לעולם. כאשר תפתח לויה את דלת החדר הנעול, יתחילו הכלים המודבקים להתפוקק במשבי האוויר הטרי לחרסים השבורים שהיו בהימצאם.
בין שני החברים, ההיסטוריון והארכאולוג, שוררת אהבה-איבה, שעל טיבה אין לויה ונחום מצליחים לעמוד.[12] ויכוחים אין קץ, טענות לכאן ולכאן על עמים שעברו זה מכבר מן העולם, מריבות המסתיימות לעיתים בהתפרצויות משולחות-רסן של דווידי, שבעטיין הדביקו לו השכנים את הכינוי "המישיגענר". חרון אפו של דווידי על הבוגדים, ששרדו וכתבו את זכרונותיהם, אל מול טענתו ההגיונית של פרופסור קפלן, שאלמלא הם, לא הייתה ההיסטוריה נכתבת ולא היינו יודעים. ובין שניהם לויה הקטנה, מנסה להזכיר את נוכחותה, להתרברב בידיעותיה מול השניים, השקועים במחלוקת ומתעלמים ממנה.[18] סוד הקשר ביניהם, שבו ממלא אביה של לויה את תפקיד המרגיע והמשכך, עתיד להיוודע ללויה רק לאחר מות השניים, יחד עם סודות אחרים מעברה, כאלה הנוגעים גם לנחום חברה הטוב, שטבע עם מטוסו בכנרת. בחדרו של נחום מוצאת לויה זוג נעלי תינוק קרושות בנחושת, שהיא מייחסת תחילה לנחום - אולי אמו רצתה לשמר משהו משנות התינוק שלו לאביו, כשיחזור מן הפרטיזנקה - אבל על הנעליים כתוב "לאה בת שנה" בכתב עברי עגול ותאריך יום הולדתה הראשון - אבל מי היא לאה? לויה חושבת, שאולי הייתה לה אחות תאומה, לאה ולויה, סביר. אבל טלפון אל חבר ילדותה שלומי, פרופסור באמריקה, מנפץ השערה זו - "לאה זה השם שלך!" ופתאום מתגלה לה, שרק בגלל כתב-יד לא ברור של פקיד בנמל יצאה לויה, ואיש לא טרח לתקן, שיהיה שם מקורי לילדה. אמא של שלומי תמיד קראה לה "לאיילה", נזכרת לויה, אבל היא חשבה שזה שם חיבה ללויה.[19]
זכרונות ימי הכיפורים מילדותה של לויה, הכופרים-להכעיס, כאשר שתתה מן הברזייה לעיני חבריה הצמים בצו הוריהם והודיעה ברמה "אין אלוהים!" וזללה דווקא פרוסת לחם עם גבינה מול אורה, החיוורת מצום ומסרבת אף לכוס מים בחמסין,[20] מתערבבים בנוכחות העכשווית של רחבת בית הכנסת בערב יום הכיפורים. מופתעת לראות המוני ילדים על אופניים, לויה מחכה - אולי תראה את אורה - אבל לא. כל מי שנראה לה מוכר, מתגלה לבסוף כמישהו אחר, זר. רק בערב סוכות, כשלויה מגיעה לסוכת החברים והקרובים הענקית של תקווה, היא פוגשת סוף סוף את אורה, ומוכה בתדהמה מכך שליופיה של אורה, עליו חשבה שהוא רק משביח עם השנים, לא נותר זכר, וגם ציפיותיה לעתידה המזהיר נמוגו כלא היו, וכך גם הדברים שתאמרנה זו לזו כשייפגשו בפתח סוכתה של תקווה, כפי שלויה סבורה ומצפה. מה שנשאר מאורה של פעם זו בתה ורד, הדומה לה כשתי טיפות מים.[21] אורה נדרסת תחת שלטון אמה, המלגלגת, משפילה, מציקה ומלכדת סביבה את חתנה ואת נכדיה בחזית אחת נגד בתה - והכל במתק שפתיים רעיל, של אשה רעה, שמנסה בכל כוחה להישמע כמו אשה טובה. הבת נאבקת על מעמדה בהרמת קול, בחוסר אונים, נגד כל הסיכויים, מנסה לשווא להתנער מן הרשת הקטלנית, שטווה סביבה האם, שגם את בעלה הדמנטי אינה אוהבת עוד - "זה עבר לה, עכשיו היא אוהבת רק את עצמה."[22]
אהבת נעורים ראשונה, קצרה ולוהטת, רודפת את לויה כל אותן שנים - גיורא, סטודנט לארכאולוגיה שפגשה באחת החפירות שהגיעה אליהן עם אביה ודווידי. מן ההיכרות הזאת, שכל כולה 121 שעות שספרה באדיקות עם אורה אחת לאחת, יצאה חבולה בגוף ובנפש, ומעולם לא התנתקה לגמרי מן הגבר היהיר, השחצן, כובש הנשים המודע לעצמו, שהבטיח להתקשר ונעלם כלא היה.[23]
בביקור חנוכה אצל אורה מגלה לויה, שהילדים של היום שונים מאלה של ילדותן, אפילו בשמותיהם - דתן, עמרי, אחז - שמות של עושי-רע-בעיני-אדוני. ושגיאות כתיב אין מתקנים היום, מספרת המורה של כיתה ג' לחברתה. כך עד שמכורה האם מופיעה במטבח של אורה ומשתלטת על השיחה, האוויר, הנשימה. אז גם שומעת לויה לראשונה על אבי, גיסה של אורה, המתגלה בהמשך כהיסטוריון, חוקר שואה, שיעזור ללויה לפענח את תעלומות ההיסטוריה האישית שלה, אליהן נחשפות עיניה לראשונה, כשהיא מוצאת במזוודה ישנה של דווידי מכתבים ישנים בצ'כית ויומן שכתב אביה על פיסות נייר מזדמנות בטרזיינשטט.
ביום חורף שמשי מגיעה המציאות העכשווית אל ביתו של דווידי, כשאמיתי מגדל התותים בא לחפש אותה ולהאיץ בה ללא מילת הסבר מן הפרדס הביתה, שם הוא עורך חיפוש צבאי לפי כל הכללים בין החדרים, ואז מצווה עליה להסתתר מאחורי מנעול ובריח. איפה להסתתר ומפני מי? את זה איננו מספר לה, ולויה מנסה לשחזר את ימי המחבואים במקומות קטנים וצרים בילדותה, עד שהיא מתכווצת כל עוד רוחה בה בארון המטאטאים, מצפה בלב הולם וברגליים מתאבנות לאין-יודע-מה. רק לאחר נצח זמן מופיע אמיתי והולם בדלת, ורק אז מסתברים לה הקולות המוזרים ששמעה מתחת לרצפה, כששבמרתף הבית, שאליו לא טרחה עוד לרדת, מתגלה מחבוא מצויד היטב, מזרן וקופסאות שימורים וגם מעיל דובון אחד מאלה התלויים ליד דלת הבית. שמאז בואה, כשספרה ארבעה מהם, לא שמה לב שאחד נעלם. ורק אז מתברר לה, שלו ניסה המסתתר לברוח על הסולם הניצב במרתף, היה מבקיע לו דרך ישר אל ארון המטאטאים שבו מצאה לה מסתור...[24]
גילוי המחבל/שב"ח והמסתור שהכין לו מעורר חשדות גם על לויה, הנלקחת לחקירה במשטרה ורק עורך הדין, הממתין עדיין באורך רוח למילוי הצוואה כדי שיוכל למכור את הבית מחלץ אותה מידי החוקר, המומה ומזועזעת מן הפנים החדשות שהיא מגלה בארצה שהשתנתה.[25]
בשיחה עם אורה ומוטיק בעלה, שבאו לבקר ולהיווכח שלויה בריאה ושלמה, עולה שמו של אבי, אחיו של מוטיק, היסטוריון חוקר שואה - לויה נושמת לרווחה, לא בר-כוכבא ושותפיו, מזה היה לה די - ושניהם גורסים שכדאי לה לדבר אתו, אם כי לויה איננה נלהבת לרעיון. כאשר תיפגש לבסוף עם אבי, יתעוררו כל מיני דברים בלתי צפויים, רגשות לא ברורים, גילויים לא צפויים ותרגום המכתבים שמצאה במזוודה הישנה של דווידי, שחיכתה לה במרתף. השיחה עם אבי והגילויים המפתיעים יביאו עליה מיגרנה קשה, אבל בהמשך, כשתקבל את המכתבים המתורגמים, יוודע לה שאמה, שעליה נאמר לה תמיד "הלכה" והיא פירשה "מתה" - הייתה בחיים כל אותן שנות היעדרות לא מוסברת, בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית שאליה חזרה מישראל עם חבריה להשקפה, ושם ישבה שנים רבות בכלא. אז גם יוודע ללויה מי באמת היה נחום בשבילה ולמה חשבו אותם תמיד לאח ואחות, לבדיחות דעתם.[26]
לאחר שנודע לה מה כתוב בשני המכתבים, נוסעת לויה לטרזין, לחפש את עקבות אמה. היא מחפשת שם גם מקום למלא סוף סוף את משאלתו האחרונה של דווידי, אך מוצאת אותו לבסוף דווקא בישראל, לאחר שובה.[27]
כשלויה חוזרת סוף סוף הביתה, היא משתוקקת רק לשתות, אבל הברז בגינה, שהפיקוס האדיר נעקר ממנה, יבש, לאחר שהמועצה שמה ידה על הבית, כפי ששאפה מלכתחילה.
התקבלות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר התקבל בדרך כלל על ידי מבקרי ספרות בחיוב תוך הדגשת עושר השפה ואיכות הכתיבה של הסופרת:
אבנר הולצמן על הרומן:
ספר ישראלי מאד במראותיו, בצליליו, בריחותיו, באווירתו, במתחיו ובעיקר בעברית הנשמעת בו. לא במקרה שמור כאן מקום כה נכבד לח' הגרונית המחרחרת, המופיעה בהבלטה בכותרות כל הפרקים. גבריאלה אביגור-רותם מיטיבה לעצב כאן מנעד רחב של קולות דיבור ישראליים אופייניים, בצד קטעים של פרוזה תיאורית-הרהורית בעלת איכויות פיוטיות מובהקות, כגון הדיאלוג המתמשך של הגיבורה עם הציפורים המשוגעות שבחצרה. שיא ההישג הלשוני של הספר מצוי בקטעי היומן העברי, שכתב אביה של לויה בטרזינשטאט ובהם צירוף משכנע של עילגות מחוספסת עם ארכאיות מליצית.
גרשון שקד על הספר:
זה קורה אחת לכמה שנים: נולד ספר, שעוצמת הכשרון הטמונה בו סוחפת את הקורא ומעניקה לו תחושה שנוצר כאן משהו אחר, מיוחד, שונה מהרגיל ומהמוכר. זה קרה לי עכשיו, כשסיימתי לקרוא את ספרה של גבריאלה אביגור-רותם "חמסין וציפורים משוגעות" (הוצאת קשת), אחד מעשרה ספרים עבריים שנכתבו בעשור האחרון, שהייתי לוקח עמי לאי בודד. בספרות, יותר מאשר באמנויות אחרות, הפרטים עושים את המכלול. גדולתו של הספר היא קודם בפרטים: תיאורי גינת הבית, הציפורים בחלון, הדמויות הרבות המרכיבות את העירייה, הגברים השונים בחייה של לויה הגיבורה הראשית, היחסים בינה לבין חברותיה, בינה לבין דווידי ונחום – מעוצבים בפרטי פרטים, בכשרון לשוני ובתובנות התבוננות שאין להם שיעור. אבל, מעבר לפרטים, הרומן מספר על דיילת שחיה בין שמים לארץ, חוזרת אל ביתה אחרי יותר מעשרים שנה, ומגלה שרגליה שוב אינן אותן רגלים והנהר שוב אינו אותו נהר. כאן בנתה המחברת עלילת חידה מרתקת: מי היו אבותיה, מי היא אימה שנעלמה ומה הם השורשים האמיתיים של הישראלית הזאת, המרחפת וחוזרת אל החמסין ואל הציפורים. סיפורה של הגיבורה הוא סיפור ארץ ישראלי אלגי מלא אהבה אנושית לכל מי שחלף או מעולם לא היה.... סיפור אינטנסיבי מאוד, שיש בו אהבת החמסין, ההווי והנוף, ... המחברת תוהה האם כל הוויתה של הגיבורה אינה עומדת על בלימה והאם מצב הדיילות שבין שמיים לארץ אינו מצב מיקרי לציפור נדודים, האוהבת את הציפורים המטורפות של מולדתה, אך מגלה שהקן שלה הוא אולי רק קן מדומה. ספר רגיש ועדין, עמוק ומותח. לא כדאי להחמיץ את חווית הקריאה בו.
מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות":
פרופסור יגאל שוורץ, ראש המרכז לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ומי שערך את שני הרומנים של אביגור רותם, לא מתנגד לקביעתו של שקד: "מה שמדהים אצל אביגור רותם שהיא סופרת-סופרת", הוא אומר. "יש לה ארודיציה (ידענות יסודית) בלתי רגילה, היא אשה מאוד משכילה, היא חיה בתוך עולם הספרות והיא חלק ממסורת הספרות. היא לא קמה בבוקר ומשרבטת משהו ויוצא לה ספר. היא יושבת כעשר שנים וכותבת עוד נוסח ועוד נוסח וחוזרת ומלטשת. היום זה נחשב לדבר חריג בספרות. יש לה מחויבות למקצוע ומעטים הם הסופרים היום שבשבילם ספרות היא אורח חיים. אתה קורא אותה ואתה חושב על סופר כפוקנר, ולו ברמת האינטנסיוויות של החוויה. היא הולכת ובודקת דברים לעומק ולא מוציאה ספר בהבזק של כישרון. היא סופרת ענקית, ותגובות שאני שומע על 'חמסין' לא שמעתי על אף ספר שנים רבות. כעורך היה לי קשה לעבוד אתה כי היא יודעת מה היא רוצה. היא הסופרת היחידה שקראתי שגרמה לי לא פעם לפתוח מילון עברי-עברי".
הוצאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חמסין וציפורים משוגעות" יצא מחדש בהוצאת כנרת זמורה-ביתן בשנת 2008 ושוב בשנת 2011
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גרשון שקד, שבחי החמסין, באתר ynet, 12 באוגוסט 2001
- הדוכיפת בג'ננה, עשתה בלגנים כל הלילה, באתר וואלה, 14 בפברואר 2002
- קרן אגמון, אתר סלונה, ביקורת על "חמסין וציפורים משוגעות" 6 בספטמבר 2014
- דליה קרפל, פריחה מאוחרת, באתר הארץ, 8 בינואר 2002
- אבנר הולצמן, הישראלים, באתר ynet, 6 במאי 2001
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אכן, מדובר ביצירה בעלת ערך, רומאן סבוך ועשיר, כתוב היטב, שניכר כי הושקעה בו עבודת צירוף וליטוש קפדנית. זאת ועוד: מדובר בספר בהחלט שאפתני, שמבקש להתמודד עם כמה מן בצמתים המשמעותיים ביותר של קיומנו כיחידים וכציבור, "רומאן ההולך בגדולות", כהגדרתו הנכונה של עורכו יגאל שוורץ. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1008328,00.html ynet, גרשון שקד, על "חמסין וציפורים משוגעות" 2001
- ^ אבנר הולצמן, הישראלים, באתר ynet, 6 במאי 2001
- ^ "חמסין וצפורים משוגעות", עמ' 47
- ^ עמ' 10
- ^ 1 2 עמ' 12
- ^ עמ' 59
- ^ עמ' 95
- ^ עמ' 17
- ^ עמ' 51
- ^ עמ' 106-104
- ^ עמ' 55
- ^ 1 2 עמ' 34
- ^ עמ' 58, 305
- ^ עמ' 172
- ^ עמ' 26-25
- ^ עמ' 287-286
- ^ עמ' 16, 36
- ^ עמ' 78-77
- ^ עמ' 179-178
- ^ עמ' 42-39
- ^ עמ' 73-67, 80
- ^ עמ' 103-101
- ^ עמ' 133-128
- ^ עמ' 144-138
- ^ עמ' 148-144
- ^ עמ' 307-306
- ^ עמ' 371
- ^ אבנר הולצמן, הישראלים, באתר ynet, 6 במאי 2001
- ^ https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1008328,00.html ynet, גרשון שקד, על "חמסין וציפורים משוגעות" 2001
- ^ https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1008328,00.html ynet, על "חמסין וציפורים משוגעות" 2001