חוק דמי מחלה

חוק דמי מחלה, תשל"ו–1976

פרטי החוק
תאריך חקיקה	14 ביוני 1976
תאריך חקיקה עברי	ט"ז בסיוון תשל"ו
גוף מחוקק	הכנסת השמינית
חוברת פרסום	ספר החוקים 814 מ-24 ביוני 1976, עמ' 206
הצעת חוק	פרטית
משרד ממונה	משרד העבודה
מספר תיקונים	6
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק דמי מחלה, תשל"ו–1976, שאושר בכנסת השמינית מסדיר את הזכות לדמי מחלה לעובדים שזכות זו אינה מוסדרת לגביהם באופן קיבוצי.

היסטוריה חקיקתית

הצעת חוק דמי מחלה הוגשה לכנסת באוקטובר 1975 על ידי חבר הכנסת משה שחל. דברי ההסבר להצעת החוק מציגים את מטרתה:

בתחיקת העבודה בישראל אין שום הסדר המבטיח תשלום דמי מחלה לעובדים שכירים, ומקום שזכות אל­מנטרית זו קיימת היא מושתתת על הסכמי עבודה וצווי הרחבה. ברם, על חלק מכלל העובדים השכירים במדינה לא חלים הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ועל כן עובדים אלה אינם זכאים לתשלום כלשהו בעת מחלה. הצעת חוק זו נועדה להבטלה המשך תשלום שכר לעובדים אלה בעת מחלתם ומצוקתם.

בהתאם להצעת החוק נקבעה בחוק, שאושר 14 ביוני 1976, זכות לדמי מחלה כדלקמן:

• עבור יום המחלה הראשון לא משולמים דמי מחלה.
• עבור היום השני והשלישי למחלה: תשלום בגובה 37.5% מהשכר הרגיל.
• עבור היום הרביעי ואילך, ועד מיצוי זכות המחלה של העובד: תשלום בגובה 75% מהשכר הרגיל.

בתיקון מס' 4 לחוק, משנת 2011, הוגדל גובה התשלום ל-50% מהשכר הרגיל עבור היום השני והשלישי למחלה, ול-100% מהשכר הרגיל עבור היום הרביעי ואילך, ועד מיצוי זכות המחלה של העובד.

בתיקון מס' 6 לחוק, משנת 2022, נקבע שעובד החולה במחלה ממארת או מחלה שנדרש בשלה טיפול קבוע בדיאליזה, ונדרש לבדיקות תקופתיות לאחר החלמתו זכאי לדמי מחלה גם בגין היום הראשון.

בתיקון מס' 3 לחוק, משנת 2009, נוסף לחוק סעיף 4א הקובע שאין לפטר עובד בתקופת מחלתו, עד מיצוי מלוא מכסת ימי המחלה שצבר (בגבולות 90 ימי מחלה).

הוראות החוק

חוק זה שונה מהותית מיתר חוקי המגן בתחום דיני העבודה. חוקי המגן חלים על כל העובדים, וקובעים זכויות מינימליות, שלא ניתן לפגוע בהן או להתנות עליהן בחוזה אישי שבין המעסיק לעובד. חוק דמי מחלה אינו חל על מי שנושא זה מוסדר לגביו במסגרת הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי, אך הוא חל על מי שנושא זה מוסדר לגביו בחוזה עבודה אישי. הזכות לדמי מחלה, דומה לזו שבחוק או טובה ממנה, מוסדרת לגבי עובדים רבים בהסכמים קיבוציים החלים עליהם, שלחלקם הוצאו צווי הרחבה שהרחיבו את תחולתם על כל העובדים בתחום מסוים במשק או אף בתחומים נוספים. לעובדים רבים אחרים מוסדרת הזכות בהסדרים קיבוציים החלים במקום עבודתם.

דמי מחלה

בהתאם לחוק, העובד זכאי ל-18 ימי מחלה בתשלום בשנה, בכפוף להמצאת אישור רפואי על מחלתו, כמפורט להלן. זכות זו ניתנת לצבירה עד 90 ימי מחלה. התשלום בעד ימי המחלה יתבצע כדלקמן:

• עבור יום המחלה הראשון לא משולמים דמי מחלה. חולה במחלה ממארת או מחלה שנדרש בשלה טיפול קבוע בדיאליזה ונדרש לבדיקות תקופתיות לאחר החלמתו זכאי, החל מ-1 ביוני 2022, לדמי מחלה גם בגין היום הראשון.
• עבור היום השני והשלישי למחלה: תשלום בגובה 50% מהשכר הרגיל.
• עבור היום הרביעי ואילך, ועד מיצוי זכות המחלה של העובד: תשלום השווה לשכר הרגיל.

לעניין תקופת המחלה מבחין החוק בין שלושה סוגים של עובדים:

• עובד במשכורת (עובד חודשי) – תקופת המחלה היא כל ימי מחלתו, לרבות ימי מנוחה שבועית וחגים;
• עובד בשכר (עובד שעתי) שעבד עבודה מלאה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה – תקופת המחלה היא כל ימי מחלתו, למעט ימי מנוחה שבועית וחגים;
• עובד לסירוגין (עובד בשכר שלא עבד עבודה מלאה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה) – תקופת המחלה היא כל ימי מחלתו, למעט ימי מנוחה שבועית וחגים, כפול היחס שבין הימים שעבד העובד ברבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים עשר החדשים שקדמו למחלה לבין ימי העבודה באותו רבע שנה.

כאשר רופא קבע שעובד אינו מסוגל לבצע עבודתו אלא באופן חלקי, והמעסיק הציע לו עבודה מתאימה אחרת, מלאה או חלקית, באותו מקום עבודה – לא יהיה העובד זכאי לדמי מחלה, אך שכרו בעבודה שהוצעה לו לא יפחת מהשכר שהיה מקבל אילו המשיך בעבודתו הקודמת.

החוק מתיר למעסיק לבטח את עובדיו בביטוח דמי מחלה, וביטוח זה פוטר את המעסיק מלשלם דמי מחלה.

עובד שבתקופת מחלתו עבד למעשה בשכר או בתמורה אחרת לא יהיה זכאי לדמי מחלה עקב אותה מחלה.

הוראות נוספות

סעיף 4א לחוק דמי מחלה קובע שאין לפטר עובד בתקופת מחלתו, עד מיצוי מלוא מכסת ימי המחלה שצבר (בגבולות 90 ימי מחלה). זהו הסעיף היחיד בחוק שחל על כל העובדים בישראל.

הוראות לעניין אישור מחלה מרופא, מצויות בתקנות. בתיקון לתקנות נקבע שתבוטל החובה לפרט, במסגרת אישור מחלה, את האבחנה הרפואית. יחד עם זאת, נקבעה שם הוראה לפיה התקנות אינן גורעות מכל דין או הסכם לעניין זה.

חוקים נוספים לעניין דמי מחלה

דמי מחלה משולמים, על חשבון סך ימי המחלה של העובד, גם עבור תקופת היעדרותו מעבודה בגין מחלת ילד, מחלת בן זוג ומחלת הורה, בהתאם לתנאים שנקבעו בחוקים העוסקים בכך. בגין מחלת ילדים עד גיל 16 זכאי ההורה להיעדר עד שמונה ימים בשנה (בתנאי שההורה השני אינו מקבל דמי מחלה באותו זמן); הורה יחיד זכאי להיעדר עד 16 ימים בשנה, וכן קיימים הסדרים מיטיבים נוספים עבור מצבים של מחלה ממארת או עבור הורה לילד הסובל ממוגבלות.

בגין מחלת בן זוג או הורה, החולה במידה שבה הוא תלוי לחלוטין בעזרת הזולת לתפקודו היומיומי, זכאי העובד להיעדר עד שישה ימים בשנה. בגין בדיקות וטיפולים הקשורים להריון, רשאי בן הזוג להיעדר עד שבעה ימים על חשבון תקופת ימי המחלה העומדים לזכותו, וכן ניתן להיעדר במסגרת זו ביום הלידה.

משרד הבריאות פרסם תעודת מחלה גורפת, לפיה כל מבודדי הקורונה היו זכאים לדמי מחלה לפי חוק דמי מחלה. בג"ץ ביטל אותה ופסק כי מי שאין לו סימפטומים אינו "חולה" כמשמעות המונח בחוק. בעקבות זאת נקבעה בחוק מיוחד וזמני זכות ל"דמי בידוד", שגובהם נקבע לפי גובהם של דמי המחלה.

קישורים חיצוניים

• חוק דמי מחלה, תשל"ו–1976, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• היסטוריית החקיקה של חוק דמי מחלה, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• דריה כנף, הזכות להיות חולה - המדריך המקיף לדמי המחלה, באתר ynet, 6 במאי 2011
• דוד שי, דמי מחלה – שאלות ותשובות, באתר חילן
• זכויות עובדים בעת מחלה, באתר כל זכות