חוקי מייגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוקי הפיקוח על עברייני מין (באנגלית: Sex Offender Registration and Notification Laws, מוכר גם כSONRLs), המכונים גם "חוקי מייגן", עוסקים בפיקוח על עברייני מין מורשעים המשוחררים לחברה, על ידי רישומם ואספקת אזהרה מסוימת לציבור על נוכחות של עברייני מין בקהילה. חקיקת חוקים אלה מהווה שינוי גדול בדיני העונשין האמריקאיים. חקיקת החוקים הביאה גם שיטות משפט מחוץ לארצות הברית לאמץ חקיקה דומה, מה שבא לידי ביטוי בחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין בישראל[1] וכן באנגליה,[2] ובהמשך אף לחקיקת חוק מייגן הבינלאומי.[3][4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע אשר הביא לגל חקיקות הפיקוח היה הרצח של ילדה בת 7 בשם מייגן קאנקה בשנות התשעים. מייגן נאנסה ונרצחה על ידי שכנהּ, שגר מעבר לרחוב והורשע בעבירת מין בעבר. לאחר הירצחה, הוריה ניהלו קמפיין ציבורי שמטרתו להביא לאימוץ חוקי פיקוח על עברייני מין במדינת ניו ג'רזי. שבועיים אחרי הרצח, כבר הועברו דברי חקיקה (bills) באספה הכללית של מדינת ניו ג'רזי, ובסוף אוקטובר באותה שנה (שלושה חודשים לאחר המקרה), לאחר הליך חקיקתי מואץ, חוקקו חוקי פיקוח במדינה. מדינות נוספות החלו באותה עת לחוקק חוקים דומים בהשראת ניו ג'רזי.[דרושה הבהרה]

חוק מייגן הפדרלי נחקק כתת-סעיף של חוק רישום עבריינים ואלימים מינית של ג'ייקוב ווטרלינג משנת 1994. בטרם חוק מייגן הפדרלי מ-1996 חויבו המדינות לנהל פיקוח ורישום, אולם בעקבות החיקוק הפדרלי חלה עליית מדרגה בדרישה מהמדינות, ואלה חויבו לחוקק הסדרים חוקיים שיבטיחו את אזהרת הציבור מעברייני מין רשומים. נכון להיום, כל מדינה מחויבת להביא לרישומם של עברייני מין, ורישום זה חייב לכלול את שמותיהם, כתובותיהם, טביעות האצבע שלהם ותמונות שלהם. החוקים המחייבים בפיקוח משתרעים על כל עבירות המין, וכן על עבירות ספציפיות כדוגמת חטיפה כשקורבן החטיפה הוא קטין.

מכיוון שבטרם חקיקת חוק מייגן הפדרלי רק מדינות בודדות דרשו רישום (על אף שהחוק חייב את כל המדינות לעשות כן), חוקקו המדינות השונות חוקי פיקוח שונים שנגעו הן לעניין דרישת הרישום של חוק ג'ייקוב ווטרלינג והן לעניין הזהרת הקהילה (מנגנון הביוש והאהזהרה). אף חוקים אלה כולו כונו "חוקי מייגן".

מאפיינים שכיחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי הפיקוח נבדלים בין שיטות המשפט השונות, ואולם אלה לרוב מתאפיינים בחובה לרישום של עברייני מין, אשר כוללת שמות, כתובות, טביעות אצבעות ותמונות של עברייני המין. לרוב די בביצוע עבירה בודדת על מנת להחיל את חוקי הפיקוח על עבריין מין, וכן רוב החוקים אשר מביאים לתחולת חוקי פיקוח אינם תלויים בפרופיל הקורבן, ואולם בחלק משיטות המשפט ישנה רגישות מסוימת.[דרושה הבהרה]

חוק מייגן הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הבינלאומי של מייגן למניעת ניצול ילדים ופשעים מיניים אחרים באמצעות הודעה מתקדמת על עברייני מין מטיילים נחתם לחוק על ידי הנשיא אובמה ב-8 בפברואר 2016.[3][4] חוק מייגן הבינלאומי מחייב הודעה לממשלות זרות כאשר אזרח ארצות הברית הרשום כעבריין מין בגין עבירות מין הכוללות קטין עומד לנסוע לארצו.[5] החוק מחייב הצבת "מזהה ייחודי" ויזואלי על הדרכונים של נרשמים מכוסים ומחייב עבריינים להודיע על כך לרשויות אכיפת החוק 21 יום לפני טיסה למדינה אחרת. [6] החוק ערער זמן קצר לאחר חקיקתו.[7]

הגישה המניעתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכח הפוליטי העיקרי שהביא לחקיקת חוקי מייגן היה החשש מרצידיביזם מצד עברייני מין. הלוגיקה הייתה כי מדובר בעבריינים עם שיעורי רצידיביזם גבוהים, ויש לאפשר לבני קהילתם להגן על עצמם על-ידי מתן אזהרה.[8]

ביקורת על הגישה המניעתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטען כי בחינה ביקורתית של חוקי מייגן מעלה שאין מדובר בחקיקה מניעתית. לצורך כך, נוהגים המבקרים לציין את הטווח הרחב וחסר ההבחנה של העבירות המביא לחובה ברישום, חרף קיומם של אחוזי רצידיביזם נמוכים במיוחד בסוגי עבירות מסוימים.[9][10][11][12]

עוד עולה כי חוקי מייגן מספקים אמצעים בלתי יעילים מניעתית,[13] שכן המידע שנרשם לא מהימן ולא מנוטר, ואחוז נכבד מעברייני המין אינם מפוקחים בפועל. עוד מזכירים כי מבין אלה שאינם מפוקחים בפועל, ניתן להסיק באופן סביר כי אחוז הרצידיביסטים גבוה יותר, שכן להם המוטיבציה להימנע מפיקוח, למשל באמצעות מעבר לעיר אחרת בה הפיקוח אינו אפקטיבי עוד. כמו כן, המבקרים מזכירים כי השימוש במידע באופן פומבי ומשפיל מפחית את שיתוף הפעולה של העבריין, בניגוד לרציונל המניעתי, וכן כי קל מאוד להיטמע בחברה אחרת אשר לא תזהה את העבריין המפוקח.

המבקרים מציינים אף כי פגיעתם של חוקי הפיקוח בחייו ובחירותו של העבריין המורשע עולה על העונש שבית המשפט גזר עליו.[9][10][11][12]

הגישה העונשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע: אמצעי ענישה בלתי ממוסדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית חוקי הפיקוח נועדה פעמים רבות לתמוך באמצעי ענישה לבר-חוקיים, כדוגמת ביוש (shaming), חרמות ועוד. בשנים האחרונות ניכרת מגמה כללית של המחוקקים ובתי המשפט לפנות לאפיקים של ענישה בלתי ממוסדת. כך, למשל, שמותיהם של סרסורים מפורסמים ברבים,[14] מי שהורשעו בנהיגה תחת השפעת אלכוהול נאלצים לשאת סממנים מזהים בולטים[15] ועבריינים מורשעים נאלצים ללבוש חולצות המודיעות לכל על פשעיהם.[16] בתי משפט אף מורים לעבריינים מורשעים להופיע בציבור ולתאר את פשעיהם, תוך התנצלות עליהם.

בספרות קיים דיון ער בשאלת הלגיטימיות של סנקציות לבר חוקיות, וכן לגבי ההיקף בהן ראוי ליישמן, במטרה להעניש עבריינים. נושאי הדגל בקצה האחד של הדיון הם מסארו וויטמן, הטוענים כי להשית עונש שלא באמצעות מנגנוני המדינה זה בלתי יעיל במקרה הטוב ונתעב מוסרית במקרה הרע, ולכן אין להשתמש באמצעים אלה.[17] מנגד, ניתן למנות את עמדותיהם של דן כהן ואריק פוזנר, הטוענים כי ניתן להיבנות[דרושה הבהרה] מסנקציות אלה ככלי יעיל וזמין,[16] ובעקבותיהם התפתח הדיון בשאלת אופן השימוש המדויק בכלי זה.[13]

חוקי הפיקוח כחוקים עונשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ספק באשר לכובד הסנקציה המוטלת על העבריין המפוקח, אשר לא פעם פרנסתו נפגעת (באשר נאסר עליו לעבוד מול אנשים שעלולים להיות קורבנות פוטנציאלים),[18] אולם אלה הרואים בחוקי מייגן עונשיים נוטים לציין פגיעות נוספות בעבריין אשר קשה להלום אותם עם מטרות מניעתיות.

ראשית, החשיפה הכרוכה בחוקי הפיקוח מביאה לא פעם לקוחות להימנע מלשרת בתי עסק המעסיקים עברייני מין, וכך פוגעים ביכולתם למצוא עבודה. כמו כן, מחקרים מראים כי ישנה פגיעה קשה בבני המשפחה של עבריין המין במסגרת חוקי הפיקוח.[19] עוד נטען כי אופי הענישה הוא כ'הלך רוח של עליהום קבוצתי' (“lynch-mob attitude”),[20] ההולם יותר סנקציה עונשית. בתוך כך, עברייני המין נתונים לא פעם למתקפות אלימות, אשר קשה להלמן כ"מניעתיות". ואולם דומה כי עיקר הביקורת נעוצה באופיים של חוקי הפיקוח, אשר לא פעם מטילים סנקציות באופן הנתפס כשרירותי, ובכך הולם יותר מטרה עונשית ולא מניעתית.

ניתוח כלכלי של הענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרים מהתחום של משפט וכלכלה גורסים[13] כי משרואים בחוקי הפיקוח חוקים עונשיים, יהיה קשה להצדיק אותם במתכונתם הנוכחית. עוד נטען כי על בתי המשפט להכיר באופיים הענישתי של חוקי הפיקוח, חרף נטייתם להסתייג מכך.

הביקורת הכלכלית אינה נוטה לייחס מגבלה קטגורית לשימוש באמצעים לבר חוקיים, ואף מציינת כי ישנם יתרונות בולטים בשימוש בחוקי הפיקוח, היות שמדובר בענישה זולה באופן יחסי, במיוחד בהקשר של עבירות מין - אשר יש קונצנזוס ציבורי רחב כי אלה קשורות בבושה ותחושת קבס. עם זאת, באמצעות ניתוח כלכלי של חוקי מייגן ניכר כי על המחוקק לעצב את המשטר של חוקי הפיקוח מתוך מחשבה ומחקר, אחרת התוצאות של חוקי הפיקוח עלולות להיות קיצוניות ועל כן בעייתיות, באותו האופן בו ענישה קונבנציונלית קיצונית היא בעייתית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006
  2. ^ Meghan J. Dugan, Megan's Law or Sarah's Law? A comparative Analysis of Public Notification Statute int he United Sataes and England
  3. ^ 1 2 "Statement by the Press Secretary on H.R. 515, H.R. 4188, S. 2152". whitehouse.gov. 8 בפברואר 2016 – via National Archives. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 "Obama signs International Megan's Law". nj.com. 8 בפברואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ Moody, Chris (20 במאי 2014). "House prepares for rare votes on standalone bills to curb human trafficking". Yahoo! News. נבדק ב-21 במאי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ "S.1867 - International Megan's Law to Prevent Child Exploitation Through Advanced Notification of Traveling Sex Offenders". Congress.gov. 114th Congress (2015-2016). 27 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Civil Rights Group Opposes Law Identifying Sex Offenders On Passports". CBS SF Bay Area. 9 בפברואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Daniel M. Filler, Making the Case for Megan's Law: A Case Study in Legislative Rhetoric, 76 IND. L. REV. 315, 335-8 (2001)
  9. ^ 1 2 Abril R. Bedarf, Examining Sex Offender Community Notification Laws, 83 CAL L. REV. 885, 893-898(1995)
  10. ^ 1 2 Jane A. Small, Who are the People in your Neighborhood? Due Process, Public Protection, and Sex Offender Notification Laws, 74 N.Y.U. L. REV. 1451, 1456-1458 (1999)
  11. ^ 1 2 isa C. Trivits & N. Dickon Reppucci, Application of Megan’s Law to Juveniles, 57 AM. PSYCHOLOGIST 690, 698-700 (2002)
  12. ^ 1 2 Leonore M. J. Simon, An Examination of the Assumptions of Specialization, Mental Disorder, and Dangerousness in Sex Offenders, 18 BEHAV. SCI. & L. 275, 300 (2000)
  13. ^ 1 2 3 Teichman, Doron, Sex, Shame, and the Law: An Economic Perspective on Megan's Laws. Harvard Journal on Legislation, 2005, page 30 Available at SSRN
  14. ^ Courtney Guyton Persons, Sex In the Sunlight: The Effectiveness, Efficiency, Constitutionality, and Advisability of Publishing Names and Pictures of Prostitutes' Patrons, 49 VAND. L. REV. 1525 (1996); Stephen P. Garvey, Can Shaming Punishments Educate?, 65 U. CHI. L. REV. 733, 735 n12 (1998).
  15. ^ Note, The Bumper Sticker: The Innovation that Failed, 22 NEW ENG. L. REV. 643 (1988).
  16. ^ 1 2 Dan Kahan, What do Alternative Sanctions Mean?, 63 U. CHI. L. REV. 591 (1996); Dan Kahan & Eric Posner, Shaming White-Collar Criminal: A Proposal for Reform of the Federal Sentencing Guidelines, 42 J. L. & ECON. 365 (1999).
  17. ^ Toni M. Massaro, Shame, Culture, and American Criminal Law, 89 MICH. L. REV. 1880 (1991); James Q. Whitman, What Is Wrong with Inflicting Shame Sanctions?, 107 YALE L. J. 1055 (1998).
  18. ^ Daniel L. Feldman, The “Scarlet Letter Laws” of the 1990s: A Response to Critics, 60 ALB. L. REV. 1081, 1106 (1997)
  19. ^ Richard Z. Zevitz & Mary Ann Farkas, Sex Offender Community Notification: Managing High Risk Criminal or Exacting Further Vengeance?, 18 BEHAV. SCI. & L. 375, 383 (2000)
  20. ^ Amy L. Van Duyn, Note, The Scarlet Letter Branding: A Constitutional Analysis of Community Notification Provisions In Sex Offender Statues, 47 DRAKE L. REV. 635, 650 (1999)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חוקי_מייגן&oldid=36870639"