התיזה של הוקני-פאלקו

התזה של הוקני-פאלקו היא תיאוריה של תולדות האמנות שפותחה על ידי האמן דייוויד הוקני והפיזיקאי צ'ארלס מ. פאלקו. שניהם טענו שההתקדמות בריאליזם ובדיוק בציור בהיסטוריה של האמנות המערבית מאז הרנסאנס הייתה בעיקר תוצאה של מכשירים אופטיים כמו הקמרה אובסקורה, הקמרה לוסידה ומראות קמורות, ולא רק בשל התפתחות הטכניקה והמיומנות האמנותית. השימוש בצילום של אמנים מהמאה התשע-עשרה תועד היטב.

בספר משנת 2001, "גילוי מחדש של הטכניקות האבודות של המאסטרים ההגדולים" (: Secret Knowledge: Rediscovering the Lost Techniques of the Old Masters), הוקני ניתח את עבודתם של המאסטרים הגדולים (אמני הרנסאנס הגדולים) וטען שאי אפשר ליצור ברמת הדיוק שבעבודתם על ידי נעיצת מבט מקרוב. מאז, הוקני ופלקו הוציאו לאור מספר פרסומים אודות עדויות חיוביות על שימוש בעזרים אופטיים, ועל הסבירות ההיסטורית של שיטות כאלה. ההשערה הובילה למגוון כנסים ודיונים סוערים.

לפי סוון דופרה, התזה של הוקני-פאלקו אינה הסבר סופי או סופי להתפתחות הריאליזם באמנות המערבית. לטענתו, התזה מסתמכת על כמה דוגמאות נבחרות של ציורים המראים סימנים של עיוות אופטי, ומתעלמת מההקשר ההיסטורי, התרבותי והאמנותי של התקופה. הוא מציין שישנם גורמים רבים נוספים שהשפיעו על הטכניקות והכישורים האמנותיים של אמני הרנסאנס, כמו זמינות החומרים, מערכת החסות, החינוך האמנותי וההעדפות האסתטיות. הוא מציע לראות בתזה נקודת מוצא למחקר ודיונים נוספים, ולא תשובה סופית לשאלת המחקר.

תרשים של הקמרה אובסקורה משנת 1772. לפי התזה של הוקני-פאלקו, מכשירים כאלה היו מרכזיים בחלק גדול מהאמנות הגדולה מתקופת הרנסאנס ועד שחר האמנות המודרנית.

הפרסום משנת 2001

חלק מעבודתו של הוקני כלל שיתוף פעולה עם צ'ארלס פאלקו, פיזיקאי של חומר מעובה ומומחה באופטיקה. בעוד שהשימוש בעזרים אופטיים משפר בדרך כלל את הדיוק, פאלקו חישב את סוגי העיוות שנגרם ממכשירים אופטיים ספציפיים; הוקני ופלקו טענו שלמעשה ניתן למצוא שגיאות כאלה בעבודתם של כמה מהמאסטרים הגדולים.

ספרו של הוקני עורר ויכוחים אינטנסיביים ומתמשכים בין אמנים, היסטוריונים של אמנות ומגוון רחב של חוקרים אחרים. התזה עוררה עניין רב בשיטות ובטכניקות בפועל של אמנים, בקרב מדענים והיסטוריונים של המדע, וכן היסטוריונים כלליים והיסטוריונים של אמנות. הם פירשו את התזה של הוקני-פאלקו כהאשמה שהמאסטרים הגדולים "רימו" והסתירו בכוונה את שיטותיהם. הפיזיקאי דייוויד ג'י סטורק וכמה משותפיו טענו נגד התזה של הוקני-פאלקו מנקודת מבט טכנית.

התיאוריה של הוקני ופאלקו עוררה השראה והביאה להתפתחות המחקר בנוגע לשימוש באופטיקה לאורך ההיסטוריה של האמנות. לדוגמה, היה מקרה של מחקר בן עשור על יצירותיו של רמברנדט שנערך על ידי הצייר פרנסיס אוניל. במאמר (בכתב העת באנגלית Journal of Optics, 2016) שכתב עם החוקרת העצמאית סופיה פאלאצו קורנר (Sofia Palazzo Corner) שכותרתו דיוקנאות עצמיים של רמברנדט, אוניל הציג נושאים חוזרים בעבודותיו של הצייר שמעידים על השימוש שלו במראות, במיוחד בדיוקנאות העצמיים שלו. שימושים אלה כוללים את השימוש ב-chiaroscuro (הטיפול באור ובצל ברישום ובציור). שהוא עדות נחרצת של תנאי התאורה הדרושים להקרנות, וכן את המבט הלא-ממוקד של רמברנדט בדיוקנאות העצמיים שלו, אשר לפי אוניל הצביע על כך שהאמן כנראה הסתכל הצידה על משטח הקרנה במקום ישר על מראה שטוחה.

מקורות התזה

פרט מבעל ואישה מאת לורנצו לוטו (1523): הוקני הבין שדוגמת השטיח יוצאת מפוקוס בציור, דבר שיקרה רק בעת שימוש בעדשה.

אהרון שרף, בספרו "אמנות וצילום" (Scharf, Aaron, Art and photography) משנת 1968, מביא עדויות לשימוש בצילומים ובמצלמה על ידי ציירים. הוקני מתייחס לספרו זה בציורו My Parents (ההורים שלי) משנת 1977 (מוזיאון טייט בריטניה) שבו מתואר אביו כשהוא קורא את הספר בריכוז. שרף מציין בהקדמה שלו שבשנת 1568 דניאל ברברו, הסופר הוונציאני לאדריכלות, המליץ על הקמרה אובסקורה כעזר לאמנים: "על ידי החזקת הנייר יציב אתה יכול לעקוב אחר כל מתאר הפרספקטיבה בעט, להצלילו ולצבוע בעדינות. זה מהטבע." כפי שתואר ב-Secret Knowledge, בינואר 1999, במהלך ביקור בגלריה הלאומית, לונדון, הוקני הגה את הרעיון שעזרים אופטיים הם גורם המפתח בהתפתחות הריאליזם האמנותי. הוא הופתע מהדיוק של דיוקנאות מאת ז'אן אוגוסט דומיניק אינגרס, והשתכנע שאינגרס השתמש בקמרה לוסידה או במכשיר דומה. מאותו רגע, הוקני החל לחפש סימנים לשימוש בעזרים אופטיים בציורים קודמים, ויצר את מה שהוא כינה את הקיר הגדול (בקישור זה למאמר ב"הארץ" יש להתייחס בעיקר לפיסקה "שטחי או מרגש") בסטודיו שלו על ידי ארגון תמונות של אמנות ריאליסטית גדולה לפי פרק זמן. מה שהוא ראה כעלייה פתאומית של הריאליזם בסביבות 1420, בשילוב עם הצעתו של צ'ארלס פאלקו שניתן היה להשתמש במראות קעורות באותה תקופה כדי להקרין דימויים, היה הנבט של התזה של הוקני-פאלקו, כפי שכתב דופרה במאמרו.

בשנת 2004 פרסמו פאלקו והוקני את "תובנות אופטיות לאמנות הרנסאנס" Optics and the Old) Masters Revisited) ניתוח של השימוש הסביר במראות קעורות בעבודתו של יאן ואן אייק. המאמר הופיע בכתב העת Optics & Photonics News. בשנת 2001, הוקני פרסם גרסה מורחבת של הטיעון שלו בספרו Secret Knowledge.

ההשערה שהטכנולוגיה שימשה באמנות הרנסאנס לא הייתה שנויה במחלוקת באופן מיוחד במחקרים ובספרות המוקדמים. באנציקלופדיה בריטניקה משנת 1929, במאמר נרחב על הקמרה אובסקורה הוזכר לאון בטיסטה אלברטי כמשתמש הראשון במכשיר שמתועד כבר ב-1437. בדיון שהתחיל בתזה של הוקני-פאלקו הייתה התעלמות מהראיות הרבות לשימוש נרחב במכשירים טכניים שונים, לפחות בתקופת הרנסאנס, וכן, למשל, בציור הולנדי מוקדם.

הטיעון של הוקני

פרט של הנברשת והמראה מתוך דיוקן ארנולפיני של יאן ואן אייק משנת 1434, אחת הדוגמאות המרכזיות של הוקני

פרט של הנברשת והמראה מתוך דיוקן ארנולפיני של יאן ואן אייק משנת 1434, הוא אחת הדוגמאות המרכזיות של הוקני ב-Secret Knowledge, הטוען שאמני הרנסאנס המוקדמים כמו יאן ואן אייק ולורנצו לוטו השתמשו במראות קעורות; כראיה, הוא מצביע על הנברשת ב"דיוקן ארנולפיני" של ואן אייק, על האוזן בדמותו של הקרדינל אלברגטי של ואן אייק, ועל השטיח בציור בעל ואשתו של לוטו. הוקני מציע שאמנים מאוחרים יותר, החל מקאראוואג'ו השתמשו גם במראות קמורות, כדי להשיג שדה ראייה גדול.

הידע הסודי מספר על חיפושיו של הוקני אחר עדויות לעזרים אופטיים בעבודתם של אמנים קודמים, כולל הרכבה של "הקיר הגדול" של תולדות האמנות המערבית. נראה שיצירתו של יאן ואן אייק מהמאה ה-15 היא נקודת המפנה, לטענתו, שאחריה הפכו אלמנטים של ריאליזם בולטים יותר ויותר. הוא תולה את השינויים לכיוון הריאליזם המתפתח בהתקדמות בטכנולוגיות אופטיות. ברבעון של אוניברסיטת קיימברידג' משנת 2002 The Cambridge) Quarterly) כותבת החוקרת ג'יין פארטנר (Partner, Jane) שהטיעון של הידע הסודי הוא בעיקרו טיעון ויזואלי, שכן הוקני כמעט לא היה מסוגל לקבוע מתי וכיצד נעשה שימוש בעזרים אופטיים על ידי ראיות טקסטואליות או ישירות.

פאלקו ואבן אל-היית'ם

בכנס מדעי (9th International Symposium on Signal Processing and ItsApplications (Sharjah, United Arab Emirates, February 12-15, 2007 פלקו טען עוד כי עבודתו של הפיזיקאי הערבי אבן אל-היית'ם (965–1040) על אופטיקה, בספר האופטיקה שלו, עשויה הייתה להשפיע על השימוש בעזרים אופטיים של אמני הרנסאנס. פאלקו אמר כי הדוגמאות שלו ושל הוקני לאמנות הרנסאנס "מדגימות רצף בשימוש באופטיקה על ידי אמנים משנת 1430 לערך, עד היום, שניתן לטעון שמקורם בהשפעתו של אבן אל-היית'ם.

ביקורת

מיומנות האמן

היסטוריונים של אמנות ואחרים מתחו ביקורת על התזה של הוקני בטענה שהשימוש בעזרים אופטיים, למרות שהוא מבוסס היטב במקרים בודדים, אינו מסביר היטב את ההתפתחות הכוללת של האמנות המערבית, וכי תיעודים היסטוריים וציורים ותצלומים של סטודיואים לאמנות (ללא מכשירים אופטיים), כמו גם של אמנים ריאליסטים של ימינו, מוכיחים שרמות גבוהות של ריאליזם אפשריות ללא עזרים אופטיים.

עיוות אופטי

נוסף להטלת הספק של היסטוריונים של אמנות ומבקרי אמנות מודרנית, חלק מהביקורת החריפה ביותר על התזה של הוקני-פאלקו הגיעה ממומחה אחר באופטיקה, בעיבוד תמונה וזיהוי תבניות, דייוויד ג'י סטורק. סטורק ניתח את התמונות שבהן השתמשו פאלקו והוקני, והגיע למסקנה שהן אינן מדגימות את סוגי העיוות האופטי שגורמות מראות קמורות או עדשות מתכנסות. פלקו השיב כי הביקורות של סטורק הסתמכו על נתונים מפוברקים ועל מצג שווא של התיאוריה של הוקני ופאלקו. סטורק הפריך זאת. (הטענות וטענות הנגד התפרסמו כולם במגזינים מדעיים והפכו להיות מחלוקת אישית טעונה רגשית בין פאלקו לסטורק)

אופטיקה בתקופת הרנסאנס

תרשים הממחיש את התיאוריה של Grosseteste, ב-De Nat. Loc. (ראה עמ' 122, 149) של מיקוד קרני השמש על ידי עדשה כדורית; מתוך אופוס מאיוס של רוג'ר בייקון, סוף המאה ה-13

מבקרי תאוריית הוקני-פאלקו מטילים בה ספק בשל איכות המראות והזכוכית האופטית בתקופה שלפני 1550 והיעדר ראיות טקסטואליות (למעט הציורים עצמם כ"ראיות תיעודיות") לשימוש בהם להקרנת תמונה במהלך תקופה זו. היסטוריונים נוטים להסכים לגבי הרלוונטיות האפשרית של התזה בתקופה שבין 1550 להמצאת הטלסקופ, ותומכים בה בזהירות לאחר התקופה ההיא, כאשר ברור שהיו עניין ויכולת להקרין תמונות ריאליסטיות; ציירים מהמאה ה-17 כמו יוהנס ורמיר וגספר ואן ויטל השתמשו במכשירים אופטיים במגוון דרכים, אם כי לא בדרכים שנקבעו על ידי הוקני, לדברי סוון.

בהשארת הטיעונים האופטיים הטכניים בצד, היסטוריונים של המדע חקרו כמה היבטים של הסבירות ההיסטורית של התזה בסדרת מאמרים משנת 2005 במדע ורפואה מוקדמים. בהקדמה שלו סוון דופרה (Dupré, Sven,2005)) טען כי הניתוח של הוקני-פאלקו נשען ברובו על מספר קטן של דוגמאות, "כמה עשרות סנטימטרים רבועים" של קנבס שמראים לכאורה סימנים לכך שנעשה שימוש במכשירים אופטיים. עם זאת, לפי סוון דופרה, התזה של הוקני-פאלקו אינה הסבר סופי או מוחלט להתפתחות הריאליזם באמנות המערבית. לטענתו, התזה מסתמכת על כמה דוגמאות נבחרות של ציורים המראים סימנים של עיוות אופטי, אך מתעלמת מההקשר ההיסטורי, התרבותי והאמנותי של התקופה. הוא מציין עוד שישנם גורמים רבים נוספים שהשפיעו על הטכניקות והכישורים האמנותיים של אמני הרנסאנס, כמו זמינות החומרים, מערכת החסות, החינוך האמנותי וההעדפות האסתטיות. הוא מציע לראות בתזה נקודת מוצא למחקר ודיונים נוספים, ולא תשובה סופית.

הקרנת תמונה

לאונרדו דה וינצ'י: "על העין והראייה"

המחברות של לאונרדו דה וינצ'י כוללות מספר שרטוטים ליצירת מראות קעורות. לאונרדו גם מתאר קמרה אובסקורה בקודקס אטלנטיקוס (סט בן 12 כרכים של רישומים וכתבים שלו) בשנים 1478–1519.

הקמרה אובסקורה הייתה ידועה במשך מאות שנים ותועדה על ידי אבן אל-חית'ם בספר האופטיקה שלו בשנים 1011–1021. באנגליה של המאה ה-13 תיאר רוג'ר בייקון את השימוש בקמרה אובסקורה לצפייה בטוחה בליקויי חמה, היות שהצופה מסתכל על התמונה המוקרנת ולא בשמש עצמה.

בקטלוג של כתבי יד אופטיים מימי הביניים והרנסאנס של דייוויד לינדברג (המכון האפיפיורי לחקר ימי הביניים, 1974) מפורטים 61 כתבי יד שנכתבו בשנים 1000–1425. כתבי יד אלה לא רק מתארים שיטות להכנת מראות ומראות פרבוליות אלא גם דנים בשימוש בהן להקרנת תמונה.

זכוכית אופטית

שרה ג'יי שכנר, היסטוריונית של המדעים, טענה שכלי זכוכית אופטיים ששרדו מהמאות ה-15 וה-16 אינם מתאימים לשמש ליצירת דימויים ריאליסטיים, בעוד ש"אפילו חשיבה על הקרנת תמונות הייתה זרה למסגרת התודעה המושגית העכשווית." וינסנט אילארדי, היסטוריון של זכוכית אופטית מתקופת הרנסאנס, התנגד למסקנותיה של שכנר המבוססות על כלי זכוכית ששרדו, היות שאי אפשר לצפות שהמצב הנוכחי של כלי זכוכית מתקופת הרנסאנס ישקף את האיכות האופטית של כלי זכוכית כאלה כשהם היו חדשים. אילארדי מתעד את לורנצו לוטו רוכש מראת קריסטל במחיר יקר בשנת 1549, תיעוד זה מחזק את התזה של הוקני-פאלקו במקרה של לוטו. דברי אילארדי מופיעים בפרסום של החברה הפילוסופית האמריקאית.

יתר על כן, אפילו משקפי ראייה רגילים (משקפיים) יכולים להקרין תמונות באיכות אופטית מספקת כדי לתמוך בתזה של הוקני-פאלקו ומשקפי ראייה כאלה, יחד עם זכוכית מגדלת ומראות, לא רק שהיו זמינים באותה תקופה, אלא אף תועדו למעשה בציורים של המאה ה-14 על ידי אמנים כמו תומסו דה מודנה (Tommaso da Modena).

המיקרוסקופים של ואן לוונהוק מתוארים על ידי הנרי בייקר

המיקרוביולוג החלוץ אנטוני ואן לוונהוק (1632–1723), הולנדי, בן זמנו של האמן ורמיר בדלפט נודע כבעל כישורים יוצאי דופן בייצור עדשות, לאחר שיצר עדשות קטנות בודדות המסוגלות להגדלה של פי 200, העולה בהרבה על אלו של מיקרוסקופים מורכבים יותר של התקופה. אך הישגיו בייצור העדשות לא היו בעלי ערך למשך זמן רב שכן הוא שמר בסוד היבטים של בנייתן; בשנות ה-50, סטון (C. L. Stong) השתמש בחיבור סיב זכוכית דק במקום ליטוש כדי ליצור מחדש מיקרוסקופים לפי שרטוטיו של לוונהוק. זמן רב האמינו שאנטוני ואן לוונהוק הוא אמן של ליטוש עדשות (רעיון שחזר על עצמו בסרט תיעודי בטלוויזיה של ה-BBC). עם זאת, כעת מאמינים [על ידי מי?] שהוא נתקל בשיטה פשוטה יחסית לייצור כדורי זכוכית קטנים ואיכותיים על ידי חימום וטיפול במוט קטן של זכוכית סודה ליים.

עדות לשימוש קודם בכלים אופטיים

פרט מהבשורה, ואן אייק, 1434–1436, וושינגטון, עם שלושה חלונות זכוכית כתר, מאחורי מרי

דון איידי כינה את ההשערה "הייפ" והתייחס לראיות ברורות לגבי השימוש בכלים אופטיים, לדוגמה, על ידי אלברכט דירר, לאונרדו דה וינצ'י ואחרים. כמו כן האנציקלופדיה בריטניקה משנת 1929 מכילה מאמר נרחב על הקמרה אובסקורה ומזכירה את לאון בטיסטה אלברטי שמתועד כמשתמש הראשון במכשיר כבר בשנת 1437. דון איידי מביא ראיות רבות לשימוש נרחב במכשירים טכניים שונים כבר בתקופת הרנסאנס, לדוגמה בציור הולנדי מוקדם. ציורו של יאן ואן אייק משנת 1434 דיוקן ארנולפיני מציג מראה קמורה במרכז הציור. ואן אייק השאיר את חתימתו מעל המראה הזו, מה שמראה את חשיבות הכלי. הציור כולל חלונות זכוכית כתר (זכוכית כתר הייתה סוג מוקדם של זכוכית חלון) בצד

מראה המתוארת בדיוקן ארנולפיני משנת 1434

שמאל למעלה, פריט מותרות די יקרות באותה תקופה. ואן אייק היה מוקסם מזכוכית ומאיכויותיה, שעבור בני דורו הייתה גם בעלת חשיבות סמלית גבוהה. מכשירים אופטיים מוקדמים היו יקרים יחסית בעידן ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס.

לקריאה נוספת

טים מצייר וורמיר, סרט דוקומנטרי משנת 2013 המציג את ההשערה של טים ג'ניסון: ייתכן שוורמיר יצר את ציוריו בסיוע מכשיר אופטי, כפי שמדגים ג'ניסון על ידי שחזור, יצירת ציור של וורמיר מחדש.