הדוגמה הקיצונית ביותר לרצח-עם היא שואת העם היהודי שבה נרדף כל מי שהוגדר כיהודי.[3] כח במשימה בתחום אי יציבות פוליטית (Political Instability Task Force), מרכז מחקר אמריקאי, מעריך כי בין השנים 1956 ל-2016 התקיימו 43 מקרי השמדת עם בהם נרצחו כ-50 מיליון בני אדם. נציבות האו"ם לפליטים, מעריכה כי עוד 50 מיליון בני אדם נוספים נעקרו באפיזודות אלימות אלו עד 2008.[4]
המונח "גֵ'נוֹסַיְיד" (Genocide) נטבע בשנת 1944 על ידי רפאל למקין[7], משפטן יהודי שברח מפולין לארצות הברית בראשיתה של השואה. למקין החל להתעניין במקרים של שמדת העמים כבר בראשית שנות השלושים. ב-1933 הרצה על הנושא בוועידה במדריד שעסקה בחוק הפלילי הבינלאומי, ואולץ על ידי שר החוץ הפולני יוזף בק להתפטר מתפקידו בפרקליטות הפולנית.
למקין הבין כי הפשע אותו הוא מבקש לאסור הוא פשע מודרני חסר שם[8] ועל כן המציא את שמו. השם הורכב מצירוף המילה היווניתγένος (גנוס) שמשמעותה "עַם" והמילה הלטיניתcide (קידֶה) שמשמעה "להרוג",[9] על משקל המונח "הוֹמִיסַיְיד" (Homicide) שמשמעו רצח של אדם בודד. כאשר טבע את המושג "ג'נוסייד" ב-1944, הביא לו כדוגמה תקדימית את רצח העם הארמני ב-1915.[10]
בדצמבר 1948, המונח ג'נוסייד קיבל הכרה רשמית. למרות שלמקין הוביל את התנועה באו"ם לניסוח אמנת רצח העם, ההגדרה של רצח עם לא הייתה ההגדרה של למקין. ההגדרה היא פשרה שנוסחה על ידי נציגים של המדינות החברות באו"ם[11].
חלוקתו של המונח רצח עם לתתי קבוצות, קידם את המחקר השוואתי. מונחים נוספים, בשדה המושגי של חקר הג'נוסייד, הם תולדה של התפתחות הדין הבינלאומי ומחקר ביקורתי. מונחים אלו, ברובם, לא התקבלו על ידי מערכת המשפט הבינלאומי ונותרו בשדה המחקרי.[12] הטיפולוגיה של המונח התפתחה לאור הביקורת שנמתחה על הגדרת האו"ם.[2]
דמוסייד הוא רצח של בני אדם על ידי השלטון במדינה בה הם חיים. הוא כולל רצח עם, פשעים נגד האנושות וכל צורה אחרת של הרג שהתבצע במתכוון נגד אוכלוסייה.[13] דמוסייד הוא לא בהכרח חיסול של קבוצות תרבותיות שלמות, אלא קבוצות בתוך גבולות מדינה שהשלטון ממגר מסיבות פוליטיות ובשל איומים עתידיים. המושג מכיל רצח עם, המושג הורכב מצירוף שתי המילים הלטיניות: דֵמוֹ (demos) שמשמעו "אוכלוסייה", וסייד (cidere) שמשמעו "לרצוח". רודולף ראמל, שתבע את המונח טוען שבמאה העשרים נרצחו יותר מ-174,000,000 בני אדם בעשרות מקרים שונים של רצח המונים. החוקר דניאל גולדהגן נקב בטווח דומה 125,000,000-175,000,000.[14] חוקרים שונים העלו לרשת מאגרי מידע על מספרי קורבנות הדמוסייד בהיסטוריה.[15]
רצח המוני של בני אדם, על בסיס השייכותם לתנועה פוליטית שקרוב לוודאי מתנגדת לשלטון[16]. המושג הורכב מצירוף שתי המילים הלטיניות: "פוליטי", וסייד (cidere) שמשמעו "לרצוח". בשנות השמונים ערכה ברברה הארף (אנ') רשימה של 45 מקרים של פוליטיסייד והוכיחה כי זהו הסוג הנפוץ ביותר של רצח המוני במחצית השנייה של המאה העשרים.[17] הרג המוני של קבוצות פוליטיות נותרו מחוץ להגדרה של רצח עם שנוסחה באמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם. המונח "קבוצה פוליטית" הופיע בכמה מהטיוטות לאמנת האו"ם אך ירד ממנה בשל לחצים שהפעילה ברית המועצות. חוקרים ומשפטנים בימינו מצוים במחלוקת לגבי נחיצותו ומעמדו המשפטי של מושג זה.:בשנת 2003, פרסם החוקר ברוך קימברלינג ספר באנגילת בשם: פוליטיסייד: מלחמתו של אריאל שרון בפלסטינים (Politicide: Ariel Sharon's War against the Palestinians) בו הוא טוען כי כל מטרתה של מדינת ישראל היא לערוך פוליטיסייד[18].
הרס תרבותה וזהותה של קבוצה אתנית מבלי לרצוח את כל חברי הקבוצה, כלומר, הכחדת הקבוצה על אופייה ומאפייניה הנעשית מבלי להשמידה. שורשיו של המושג נטועים בכתביו הראשונים של רפאל למקין שנתן לו תחילה שמות שונים כגון: "פשע ברבריות" ו"השמדת תרבות".[9] ברטולומה קלברו, היסטוריון ושופט ספרדי, אמר: רצח עם הורג אנשים בעוד שאתנוסייד הורג תרבויות אנושיות באמצעות הרג של נשמות בודדות"[19].
רצח-כל האנושות. המושג הורכב מצירוף שתי המילים הלטיניות: אומני (omni) שמשמעו "כָּל", וסייד (cidere) שמשמעו "לרצוח". אומניסייד מתייחס תהליך או תופעה העשויים להביא להכחדות מינים[20] או אוכלוסיות[21]. במושג נעשה גם שימוש כללי יותר בהקשרים של השתנות קיצונית של האקלים והסביבה[22] או לחלופין, מלחמה גרעינית.[23] המושג אומניסייד נתבע בראשית שנות השמונים וחוקרים רבים השתמשו בו לתיאור סכנותיה של המלחמה הקרה. חוקרים ומדינאים רבים סבורים כי כל מלחמה גרעינית שתפרוץ תוביל להשמדת האנושות כולה וזאת בגלל מנגנונים אוטומטיים של מכה שנייה.[24]
טיהור אתני הוא דחיקה כפויה ושיטתית של קבוצות אתניות, גזעיות או דתיות מאזור נתון, מתוך כוונה להפוך אזור להומוגני מבחינה אתנית. לצד הרחקה ישירה בצורת גירוש או העברת אוכלוסיה, תיאור אתני כולל גם שיטות עקיפות שמטרתן הגירה כפויה באמצעות דחיקה בכפייה של קבוצת הקורבנות ומניעת חזרתם, וכן רצח, אונס והרס רכוש.[25][26]
הגדרות רצח עם כוללות אפיונים של חוקרים והגדרות במסמכים משפטיים בינלאומיים. על אף ריבוי ההגדרות, כמעט כל גופי המשפט הבינלאומיים פוסקים על בסיס הגדרת פשע רצח עם בהתאם לאמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם.[27] מרבית חוקרי רצח עם, מסכימים כי רצח עם מבוצע מתוך כוונה להשמיד, הוא נעשה בצורה שיטתית, מכוונת, מאורגנת ושיטתית. הוא נעשה בצורה של פעולות תכלתיות ויש חוקרים שאף מוסיפים את תפקיד הבירוקטיה הממלכתית בארגון רצח העם.[28]
החוקרים חלוקים בנוגע לשאלה האם כל הרג של קבוצה או שבט יכונה רצח עם או שמא רק השמדתן של קבוצות בקפידה על פי תכנון מקדים ראויים לכינוי זה. מהאפשרות השנייה, שהיא מקובלת יותר (במיוחד בקרב מוסדות), ניתן להסיק כי לא התבצעו רציחות עמים על ידי חברות שטרם עברו מהפכה חקלאית שכן אין בידם של חברות לקטים ציידים לתכנן מעשים מסוג זה. אחרים סבורים כי רצח עם היא תופעה מודרנית במהותה, שכן, על מנת לבצעה נדרשים אמצעים להשמדה המונית, אין הכוונה רק לנשק להשמדה המונית אלא גם למערכת הבירוקרטית שהתאפשרה רק עם התפתחות המודרנה.[29]
בספרו מודרניות והשואה[30] טוען זיגמונט באומן כי השואה היא אירוע מודרני מובהק ואיננו אירוע של נסיגה מהמודרנה אלא ביטוי מובהק שלה שצומח מתוך תפיסות עולם וממבנה הקיום המודרניים.[31] ספר זה הפך לאבן יסוד בין החוקרים ושוררת כיום הסכמה כי שואה ורצח עם הן תופעות מודרניות מובהקות וכי גם אם הושמדו עמים בעת העתיקה ובימי הביניים, אין הדבר דומה כלל לתופעה שאנו עדים לה כיום.[32]
החוקרים חלוקים על מספר רציחות העמים שהתרחשו בתקופה זו בשש היבשות המיושבות: ברברה הארף נקטה במספר 45, גרגורי סטנטון (אנ') נקט במספר 55 וגם חוקר השואה יהודה באואר מדבר על למעלה מעשרה מקרים.[33]
מצב קבלת האמנה במדינות השונות. בירוק: מדינות שאשררו את האמנה; בכתום: מדינות החתומות, אך לא אשררו את האמנה.
האמנה נחתמה ב-8 בדצמבר 1948 ונכנסה לתוקף בינואר 1951.[34] ובחוק שהתקבל פה אחד בכנסת ישראל ב-29 במרץ 1950,[35][36] הוגדר הפשע רצח עם במילים אלו:
אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה. ואלה המעשים:(א) הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ; (ב) גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ; (ג) העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתו הגופנית, כולו או מקצתו; (ד) קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ; (ה) העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.
האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם נפתחת במילים אלה:[34]
בעלי האמנה הזאת [...] האומרת שהשמדת עם הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, והוא בניגוד לרוחן ולמטרתן של האומות המאוחדות ולשמצה בעיני העולם התרבותי; ומתוך הכרה שבכל הדורות הייתה השמדת עם גורמת אבידות גדולות לאנושות; ובהיותם משוכנעים שכדי להסיר מעל המין האנושי את השוט הנתעב הזה דרוש שיתוף פעולה בינלאומי[...] מאשרים שהשמדת עם, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, ובעלי האמנה מקבלים עליהם למנוע אותו והעניש עליו.
סעיף שתיים באמנה מגדיר את המעשים שהם רצח עם:
הריגת אנשים הנמנים עם הקבוצה, רצח כקבוצה ולא כגמול על מעשים.
גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקבוצה.
העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה.
שרידי קרבנות רצח העם הקמבודי, הנספים ברובם הואשמו בהשתייכותם המעמדית
מאחר שהגוף המבצע של האו"ם הוא מועצת הביטחון, הרי שרק זו יכולה להפעיל את האמנה. ומאחר שבמועצת הביטחון 15 חברות, וביניהן 5 חברות קבועות המחזיקות בזכות וטו, אין אפשרות לפעולה כלשהי אלא אם יש הסכמה על כך של חמש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, בריטניה, רוסיה וסין) ושל לפחות 3 מדינות נוספות. מאז שנכנסה האמנה האו"ם לתוקף, במרבית המקרים בהם התבצע רצח עם, מנעה מועצת הביטחון את מניעתו, ואף מנעה את הענשת הפושעים לאחר שהסתיים. למשל, סין הטילה וטו על כל פעולה של מועצת הביטחון שנגעה בסודאן השנים 2006 ל־2008 וכך מנעה את מניעתו של רצח העם בדרפור.[37] דוגמה אחרת היא רוסיה שהטילה וטו על התביעה שהוגשה נגד בשאר אל-אסד ב־2014 על ידי 58 מדינות.[38]
לאחר סופה של המלחמה הקרה התרחשו כמה מקרים היוצאים מכלל זה ומהווים הוכחה לכך שרצח עם יכול להימנע. הדוגמה המוכרת ביותר היא מניעת רצח העם בקוסובו בשנת 1999 לאחר שהסרבים החלו לטבוח ולגרש באלימות את האלבנים מחבל קוסובו. 20,000 בני אדם נהרגו בטרם נאט"ו כפתה על סרביה (באמצעות הפצצה אווירית) לסגת מקוסובו. במקדוניה הצפונית היה חשש כבד שהתפרצות אלימות, שאירעה באביב 2001, בין הרוב המקדוני (הסלבי) למיעוט האלבני תדרדר לרצח עם. בדיונים בנושא במועצת הביטחון לא עלתה כל התנגדות לכך שנאט"ו יתערב, ומשלחת צבאית של נאט"ו הצליחה להרגיע את הסכסוך. אותו דבר קרה בקניה לאחר בחירות 2008, מהומות שהחלו בין קבוצות אתניות שונות במדינה הובילו למותם של אלף אנשים והיה חשש שזה ידרדר לרצח עם. קופי אנאן נשלח לקניה, ובגיבוי המעצמות הצליח לפייס בין מנהיגי הקבוצות.[39]
מעשי טבח מוכרים מתרבויות שונות בדברי ימיה של האנושות. בעת העתיקה התבצעו רציחות המוניות שניתן להגדירן כרצח עם: כך למשל בסופה של המלחמה הפונית השלישית טבחו הרומאים כמעט בכל תושבי קרתגו ורצחו מאות אלפים מתושביה; יוליוס קיסר השמיד כרבע מאוכלוסיית גאליה ומכר רבע נוסף לעבדות; ההיסטוריה של האימפריה הרומית ומסעותיו של ג'ינגיס חאן מספקות עוד דוגמאות רבות להשמדה שיטתית של אוכלוסייה; במאה ה-19 נרצחו מיליוני בני אדם בכל היבשות המיושבות ושבטים ועמים נוספים הוכחדו;[53] כך למשל ברצח העם הצ'רקסי בשנת 1864 בקווקז, רדיפת האינדיאנים באמריקה, האבוריג'ינים באוסטרליה ועוד.
מעשי הרג המוני של אזרחים לא חמושים הובילו למותם של למעלה מ-150 מיליון בני אדם במאה העשרים.[14]
ביטוי נוסף לטכנולוגיה המאפשרת רצח המוני "בלחיצת כפתור" מהווה החימוש בנשק גרעיני, אשר בשימוש היחיד שנעשה בו בהירושימה ונגסקי אבדו חייהם של רבע מיליון בני אדם. פיתוחו של הנשק הגרעיני וייצורו בכמויות גדולות על ידי המעצמות הביא לכדי אפשרות ממשית את השמדת האנושות כולה.[54]
קולוניאליזם וגילוי ארצות במהלכו כבשו האירופאים כמעט את כל העולם, הפיצו מחלות (ברוב המקרים מבלי שידעו או התכוונו לכך) שגרמו למותם של עשרות מיליונים, שיעבדו מיליונים והרגו עוד אלפים במלחמות ומעשי טבח.
הכחדת האינדיאנים ביבשת אמריקה שבוצעה בדרכים שונות על ידי המתיישבים מאירופה כנגד ילידי יבשת אמריקה.
ארבעת האבוריג'ינים הטסמנים האחרונים ששרדו את רצח העם הטסמנירצח וקצירת איברים שיטתית בכפייה ממתרגלי הפאלון גונג בסין על ידי המדינה - חוקרים מעריכים כי מאות אלפי בני אדם הומתו ואיבריהם נלקחו מהם בלא הסכמתם ובעודם בחיים. בסין מתבצעות השתלות איברים במספרים עצומים בלי שהמדינה נותנת הסבר למקור האיברים. יחד עם זה מתקיימת תיירות השתלות איברים ואנשים מגיעים למרכזי ההשתלות בסין ומקבלים איבר לפי הזמנה עם המתנה קצרה ביותר, שבוע עד שבועיים לכל היותר. מתרגלי הפאלון גונג העצורים במחנות מעצר מהווים בנק איברים חי. לאחרונה (יולי 2019) התקיימה הישיבה האחרונה של הטריבונל, בית משפט אזרחי בלונדון אשר קבע באופן חד משמעי שקצירת האיברים מתקיימת בסין כבר 20 שנה ומתעצמת. הטריבונל קבע כי זהו פשע נגד האנושות המבוצע בידי המדינה - סין.
רוג'ר סמית', קרא למאה העשרים בשם "עידן הג'נוסייד" וזאת מתוקף הטענה כי מעשי רצח המוני עיצבו את אפיו המוסרי של המין האנושי יותר מכל דבר אחר במאה זו.[56] היחיד נולד לתרבות שהוא יודע כי היא בת השמדה. הבריות כולן שותפות לעולם בו ידוע לכל כי כולם עלולים להירצח בהחלטתם של מעטים. [31] חוקר השואה יהודה באואר ביטא זאת במילים אלו:
כדאי שנוסיף על עשר הדברות עוד שלוש דברות נוספות: "לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך"; "לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך"; "לא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים"
בצל האיום ברצח-עם וברצח-כל הופכת ההישרדות עצמה ל"גרעין האוטופי" של האנושות, משמע: התפילה לחיים טובים יותר מוחלפת בתחינה לשרוד, האנושיות שבאדם מאוימת. יצירת עולם ללא אימה היא האפשרות היחידה לשמור על צלם האדם.[54] כפי שטען הפילוסוף תאודור אדורנו, אפשרותה היחידה של האנושות להתקיים היא אם ימוגרו תופעות אלה:[57]
היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש: לערוך את חשיבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתחולל עוד לעולם
פילוסופים וחוקרים רבים התעסקו בשאלה: מה מניע קבוצה של בני אדם להפוך למבצעי רצח עם? האם כל אדם עשוי בנסיבות מסוימות למצוא את עצמו מבצע רצח עם? שאלות אלה אשר מוכרות בחקר השואה כ-"פולמוס גולדהגן-בראונינג" (האם הגרמנים היו "תליינים מרצון" או "אנשים רגילים"?) עולות שוב ושוב בחקר מקרים שונים של רצח עם. ניתן לחלק את המחקר אודות המניעים לשני צירים: הראשון, במורשתו של כריסטופר בראונינג מנסה להתחקות אחר סיבות רציונליות, גם אם אלה אבסורדיות או ניתנות להפרכה;[58] בעוד השני, במורשתו של דניאל גולדהגן מתואר תהליך ההיפוך המוסרי שעוברת החברה לפני ותוך כדי ביצוע רצח עם.[59]
החוקר ליאו קופר הציע ניתוח מקיף של התהליך והמניעים של התופעה רצח עם. קופר חילק את רציחות ההמונים לשתי קבוצות וסיווג את המניעים, בכל קבוצה, לכמה קטגוריות:
רצח עם פנימי המבוצע בעקבות פערים ושסעים בתוך החברה עצמה, סוג זה כולל ארבע קטגוריות:
רצח של בני המקום, ובכללם חברות ציידים-לקטים, שנעשה למען אינטרסים של פיתוח כלכלי גם בימינו. לדוגמה: האינדיאנים בני אצ'ה בפרגוואי.
מונופוליסטי: מבוצע במגמה ליצור מונופול על השלטון בייחוד בחברות רב-אתניות.
אידאולוגי: מבוצע כדי לכונן או לכפות רעיון של גאולה או היטהרות.
סמית' מדגיש את השינוי שחל במניעים לרצח עם במרוצת ההיסטוריה. בעבר היו הקורבנות נבחרים בשל מקום מגוריהם או בשל רכושם, ואילו בעת החדשה הם נבחרו בגלל זהותם.
הערות של היינריך הימלר לנאומו בפני קצינים בכירים של הס"ס בפוזן –4 באוקטובר 1943
רצח עם מבוסס על מערכת ערכים המייחסת לרצח החפים-מפשע (אשר אינם מהווים איום) המשתייכים לקבוצה מסוימת ערך מוסרי, הופכת אותו לטוב מבחינה מוסרית, ואולי אף מגדירה רצח זה כערך עליון. זהו היפוך מוסרי ההכרחי לקיומו של רצח עם. כאשר חברה מסוימת, מכוננת מערכת ערכים שכזו בליבה, בהובלת הנהגתה הפוליטית הרי שרצח עם עלול להתרחש. עדות להיפוך מוסרי זה ניתן לראות בדבריו של נשיא גואטמלה לשעבר אפראין ריוס מונט שאמר לקהל של אנשי מאיה ב-18 ביולי 1982: "אם אתם אתנו, נאכיל אתכם; אם לא, נהרוג אתכם", וזאת באותו היום בו רצח צבא גואטמלה כ-250 בני מאיה משבט אָצִ'י, מרביתם נשים וילדים, בכפר פְּלַאן דה סאנְצֵ'ס במחוז באחה וראפאס.[61] עדות נוספת להיפוך מוסרי זה ניתן לראות בדבריו של היינריך הימלר:[62]
ברצוני לדבר אתכם בגלוי על עניין רציני. עלינו לדבר על כך בינינו לבין עצמנו בגלוי, אך לעולם לא נדבר על כך בפומבי… אני מתכוון לפינוי היהודים, להשמדת הגזע היהודי. זהו דבר שקל לדבר עליו. "הגזע היהודי הולך ומתחסל" אומר חבר מפלגה אחד, והרי זה ברור, זה נאמר במצע שלנו – חיסול היהודים, ואנו עושים זאת – משמידים אותם. ואז באים הם, שמונים מיליון גרמנים טובים, ולכול אחד יש "יהודי הגון" שלו. השאר הם, כמובן, שרצים, אבל זה, האחד הזה, הוא יהודי סוג א'… אף אחד מהם לא התנסה בכך. אתם יודעים מה משמעות הדבר כאשר 100 גופות מוטלות זו ליד זו. או 500 גופות או 1,000. פרט ליוצאים מן הכלל שמקורם בחולשה אנושית – הצלחנו להישאר הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ושלעולם לא ייכתב.
מסמך מועידת ואנזה ובו מספרי היהודים המיועדים להשמדה
המהפכה התעשייתית, והתמורות החברתיות שבאו בעקבותיה (תיעוש, עיור, ועוד), אפשרו לבני האדם להגדיל את ממדי הרצח ההמוני עד כדי רצח עם והשמדה שיטתית של מיליונים. ניתן לחלק את האמצעים להשמדה המונית לשני סוגים.
אמצעים מערכתיים בדמות מערכת בירוקרטית, גבולות מדיניים, צבא, תקשורת המונים, רישום אוכלוסייה, פקידים מנהלתיים, חוקים, תקנות וכדומה, המשמשים בדרך כלל לשמירה על הסדר ולהגנה על החיים עלולים לשמש לרצח המוני. ניתן להבחין באמצעים אלה בכל מקרה של רצח עם. להלן כמה דוגמאות:
רצח העם הצ'רקסי: ב־10 במאי 1862 אישר פורמלית הצאר אלכסנדר השני את תוכניות מפקדי השטח הרוסיים לגירוש הצ'רקסיים משטחי הקווקז. הגירוש החל בפועל שנתיים לפני כן לאחר דרישתו של המפקד הבכיר דמיטרי מליוטין ליישב שטחים בקווקז על ידי אוכלוסייה רוסית. כמיליון צ'רקסים נספו במהלך הגירוש. גיאורגיה היא המדינה היחידה שהכירה ברצח העם.
רצח העם הארמני: ב-27 במאי 1915 אישר הפרלמנט העות'מאני את חוק התח'יר אשר לפיו גורשו כל הארמנים, אזרחי האימפריה לעבר המדבר הסורי. התקציב שאושר בפרלמנט לצורך יישומו של החוק עמד על מעל ל-100 מיליון דולר. כמיליון וחצי ארמנים הובלו בשיירות מוות לעבר המדבר. רובם מתו בדרכים או במחנות בהם נכלאו במדבר.
השואה: אמנם השמדת העם היהודי החלה כבר בקיץ 1941, בינואר 1942 התכנסו בועידת ואנזה בכירים בדרג הביצועי-מנהלי ונציגים מכל משרדי הממשל הנאצי על מנת להסכים על תוכנית סדורה להשמדת יהודי אירופה.
רצח העם ברואנדה:תקשורת ההמונים שימשה כאמצעי ראשון במעלה במהלך רצח העם ברואנדה. בשנים שקדמו לרצח העם הופעלה תעמולה גזענית באמצעי התקשורת הרואנדיים ובמיוחד במספר עיתונים שחולקו בחינם, בתחנת הרדיו הפרטית RTLM וברדיו הממלכתי. לאורך שלושת החודשים של רצח העם, שידרו תחנות הרדיו קריאות לרצח והשמדה סופית של הטוטסי ודרכם ניהלו הרוצחים את המצוד אחר בני טוטסי שהסתתרו.[63] שלושה אנשי תקשורת רואנדיים הורשעו ב-2003 בבית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה.[64]
ב-8 בנובמבר1994 מתוקף החלטה 955 של מועצת הביטחון של האו"ם, הוחלט להקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) אשר החל לפעול בינואר 1997 ומקום מושבו בארושה שבטנזניה. במהלך המשפט הראשון שבו עסק בית הדין, משפטו של ז'אן פול אקייסו, ששימש כראש עיר שבתחומה נרצחו בני טוטסי, נקבע לראשונה כי גם אונס יכול להיות פשע מסוג רצח עם. שופטי בית הדין קבעו כי "תקיפות מיניות היו חלק אינטגרלי מתהליך הריסת הקבוצה האתנית של בני הטוטסי, וכי מעשי האונס היו שיטתיים וכוונו רק נגד נשות הטוטסי, מה שמעיד על המטרה המפורשת של המעשים האלה היא לחולל רצח עם". במהלך משפטו של ז'אן קמבנדה, הוא הודה לראשונה שאכן היה רצח עם, וכי הדבר תוכנן מראש. קמבנדה הורשע בעבירות של רצח עם ופשעים נגד האנושות, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. משפט נוסף שהתנהל בין 2000 ל-2003 זכה לכינוי "תקשורת השנאה". הנאשמים במשפט זה היו מנהלי תחנת הרדיו Radio Télévision Libre des Mille Collines, שבסמוך לרצח העם ובמהלכו שידרה שידורי תעמולה והסתה נגד בני הטוטסי, הבלגים, אנשי האו"ם ואף נגד בני הוטו מתונים. שדרניה של התחנה קראו לחסל את בני הטוטסי. לתחנת הרדיו היה תפקיד מכריע במתן לגיטימציה למעשים, ובית הדין גזר על מנהליה (וביניהם, גם פרדיננד נאימנה) עונש של מאסר עולם.
הלשכות המיוחדות בבתי המשפט של קמבודיה (ECCC) החלו לפעול בינואר 2006, תשע שנים לאחר שראש ממשלת קמבודיה פנה למזכ"ל האו"ם בבקשה להקים בית דין בינלאומי לפושעי רצח העם בקמבודיה. מאז הועמדו לדין חמישה חברים לשעבר בצמרת השלטונית של הקמר רוז'.[65] בית המשפט, הואשם מתחילת דרכו בשחיתות, התערבות פוליטית ופזרנות. הוא סיפק רק הרשעה בשמונה השנים הראשונות לפעילותו, הרשעתו של מפקד מחנה ההשמדה S-21 קאינג גואק איב (אנ'), "התליין של הקמר רוז'". קאינג בן ה-69 נידון למאסר עולם בגין מותם של יותר מ-14 אלף בני אדם. במהלך הדיונים בבית הדין בעניינו הוא חזר ואמר כי "רק מילא פקודות" שניתנו לו ושהוא בסך הכול היה פקיד בדרג נמוך של המשטר. כעת עומדים לדין בבית הדין ECCC, בתיק הידוע בכינוי "תיק 002", חברי המעגל הפנימי של מנהיג הקמר-רוז' פול פוט, שמת בשנת 1998, שנותרו בחיים: האידאולוג הראשי של המשטר ומספר 2 אחרי פול פוט, נון צ'י בן ה-86 וראש המדינה קיו סאמפן בן ה-81.[66]
במטרה להסדיר את האופן בו יובאו פושעי מלחמה לדין נכתבה אמנת רומא שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי2002. על האמנה חתומות 139 מדינות, אולם החתימה היא בבחינת הצהרת כוונות בלתי מחייבת. 67 מדינות אשררו אותה ובכך הפכו לחברות באמנה. האמנה מהווה את מקור הסמכות לפעילותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אשר בו אמורים לתבוע ולהעמיד לדין פושעים האשמים בפשעים נגד האנושות ופשעי רצח עם.
אישומים נוספים הוגשו נגד נשיא סודאן עומר אל-בשיר, נגד השר הסודאני אחמד הרון (Haroun), ונגד מנהיג הג'נג'וויד עלי קושייב (Kushayb), על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כנגד נאשמים אלה, שלא התייצבו למשפט, הוצאו צווי מעצר על ידי בית הדין. מדינות הליגה הערבית וסין תומכות באל-בשיר והודיעו כי לא יסגירו אותו. במרץ 2012 הוציא בית הדין הבינלאומי צו מעצר כנגד שר ההגנה הסודאני, אבדל חוסיין, המואשם ב-41 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה על פעלו בדארפור. בשנת 2011 הוחרפה האשמה נגד עומר אל-בשיר וכעת הוא מואשם ברצח עם.[67] בדצמבר 2014 חדלה התובעת הכללית של בית הדין הפלילי הבינלאומי מפעילותה בתיק דארפור וזאת מפני שלטענתה, מועצת הביטחון של האו"ם לא עושה די כדי להביא את הנאשמים למעצר. אף על פי שעומר אל-בשיר ביקר בקניה, שאשררה את אמנת רומא, הוא לא נעצר ולא הועמד בדין על פשעיו.[68]
מדינות שבהן השלטון המרכזי מכיר רשמית ברצח העם הארמני
מדינות שבהן השלטון המרכזי אינו מכיר רשמית ברצח העם הארמני, אך יש בהן סיעות פוליטיות או שלטונות מקומיים המכירים בו
הסתרה של רצח עם בעודו מתבצע והכחשתו לאחר סיום המעשה הם מהותיים לתהליך רצח העם. מטרת ההסתרה, בעיני הרוצחים, היא להסוות את הפשע הנורא, הכרוך ברצח המוני חפים מפשע, מפני העולם. מטרת ההכחשה שלאחר מעשה היא לבטל את עצם קיומה של הקבוצה שהושמדה ואת תביעת הניצולים לצדק. הכחשה כמוה כפגיעה נוספת בעם שנרצח, שכן, למעשה כמוה כביטול הלגיטימציה לקיום של העם. משמעה כלפי העם היא כי הוא איננו ראוי להתקיים. ההכחשה לא מאפשרת לעם מרפא שלם. "רצח-עם מושלם" אינו נזכר בדברי הימים ואין בידי המדע ידיעות ברורות אודות מקרים של רצח עם, שאירעו במאתיים השנים האחרונות, ולא נותרו מהם ניצולים, מלבד הידיעה כי ככל הנראה היו מקרים כאלה.
רצח העם בדארפור: מוסתר על ידי ממשלת סודאן באמצעות איסור מוחלט לעיתונאים להיכנס לדארפור והפעלת לחץ דיפלומטי רב כנגד גורמים המנסים לחשוף ראיות לרצח העם.[70]
הכחשת השואה: שם כולל למגוון טענות שהמשותף להן הוא גימוד ממדי השואה, הסרת אחריות ממבצעיה ואף טענות כי היהודים בדו אותה מלבם.
הכחשת רצח העם הארמני:טורקיה ואזרבייג'ן מובילות את ההכחשה הכוללת לצד גימוד ממדי רצח העם הארמני גם השמדת ראיות, האשמת הארמנים בביצוע רצח עם, והפעלת לחץ דיפלומטי על מדינות על מנת שלא יכירו ברצח העם.[71]
רצח העם ברואנדה: הכחשת רצח העם ברואנדה הוא מושג כולל למגוון טענות שהמשותף להן הוא גימוד ממדי רצח העם, הסרת אחריות ממבצעיו ואף טענות כי הטוטסי הם האשמים ברצח העם.[72]
מוכרים לנו סיפורים רבים ממיתולוגיות וכתבים עתיקים שונים, אודות השמדתם של עמים ושבטים קדומים. בחלק מהמקרים ישנם תעודות היסטוריות המוכיחות כי אכן התרחשו, למשל לאשורים ולבבלים הייתה מדיניות להרוג או להגלות משטחים שכבשו את ההנהגה והאצולה של העם הנכבש (על משפחותיהם) לאזור אחר באימפריה, כדי למנוע מרידות עתידיות. ישנן עדויות רבות על עמים שהוגלו ונכחדו. עדויות אלה אודות החרבת עמים, בין אם התרחשו ובין אם לאו, משפיעות גם היום על האופן בו בני האדם מכירים את עצמם. הופעתם של סיפורים כאלה על השמדת עמים בדתות ומיתולוגיות שונות יוצרות אצלנו את ההכרה כי זהו אופיו הטבעי של האדם וכי ככה נידונה האנושות לפעול.
בתנ"ך מופיעים סיפורים בהם מושמדים עמים, ערים וקבוצות, הן על ידי בני ישראל, הן על ידי אלוהים (למשל סיפור המבול), והן על ידי עמים אחרים כנגד בני ישראל (למשל חורבן בית המקדש הראשון). בספר במדבר לאחר שבני ישראל הורגים את כל המדיינים ושובים את נשותיהם ואת ילדיהם, מורה להם משה להרוג גם את חלק מהנשים והטף: ”וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם” (ספר במדבר, פרק ל"א, פסוקים י"ז–י"ח) בספר דברים אלוהים מורה לבני ישראל להשמיד את עמי כנען על נשותיהם וילדיהם[73] ומצווה על רצח עמלק”וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ט).
Rummel, R.J., Death by Government: Genocide and Mass Murder in the Twentieth Century (ISBN 1-56000-927-6) Transaction Publishers, 1994
Neimark Norman M., Fires of Hatred: Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe, Cambridge, Massachusetts, and London, Englend: Harvard University Press, 2001
Samantha Power, A Problem From Hell: America and the Age of Genocide, Basic Books, 2002.
Harff, Barbara, Early Warning of Communal Conflict and Genocide: Linking Empirical Research to International Responses, (ISBN 0-8133-9840-1) Westview Press, 2003
Ben Kierman, Blood and Soil: A World History of Genocide and Extermination from Sparta to Darfur, Yale University Press, 2007
Goldhagen, Daniel, Worse Than War: Genocide, Eliminationism, and the Ongoing Assault on Humanity, (ISBN 1-58648-769-8) PublicAffairs, 2009.
Jones, Adam, Genocide: A Comprehensive Introduction, (ISBN 0-415-48619-X) Routledge, 2010
Rene Lemarchand, Forgotten Genocides, PENN, 2011.
Bloxham, Donald & Moses, A. Dirk [editors]: The Oxford Handbook of Genocide Studies: Interdisciplinary Contributions about Past & Present Genocides, Oxford University Press, 2013.
^יאיר אורון, הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני, עמ' 45: למקין כתב כי "מילה חדשה זו" נטבעה על ידו "כדי להגדיר מעשה ישן בהתפתחותו המודרנית".
^ 12פרק 4: ג'נוסייד, Axis Rule in Occupied Europe: Laws of Occupation - Analysis of Government - Proposals for Redress, רפאל למקין, 1944
^יאיר אורון, הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני, עמ' 21.
^Lemkin's Theory, Raphaël Lemkin Genocide Prevention Program (באנגלית אמריקאית)
^ישראל טשרני (עורך), Encyclopedia of Genocide, הוצאת מכון השואה ורצח עם, ירושלים (ISBN 0-84763-928-2)
^Economic aspects of genocides, other mass atrocities, and their prevention, New York, NY, United States of America: Oxford University Press, 2016, עמ' 57, ISBN 978-0-19-937829-6
^ 12החוקר רודולף ראמל שהקדיש את חייו למחקר זה נקב במספר מעל 174,000,000 נרצחים ברציחות המונים במאה העשרים. ראה: STATISTICS OF DEMOCIDE: Genocide and Mass Murder Since 1900, R.J. Rummel, Charlottesville, Virginia, Center for National Security Law, School of Law, University of Virginia, 1997 החוקר דניאל גולדהגן נקב במספר 125,000,000-175,000,000. ראה: Worse Than War: Genocide, Eliminationism, and the Ongoing Assault on Humanity, Daniel Jonah Goldhagen, 2009
^Rose Somerville; John Somerville, introduction (1981). Soviet Marxism and nuclear war : an international debate : from the proceedings of the special colloquium of the XVth World Congress of Philosophy. Greenwood Press. p. 151. ISBN 978-0313225314.
^ 12זיגמונט באומן, מודרניות והשואה, תרגום: יניב פרקש, תל אביב, 2013
^Dan Stone, Histories of the Holocaust, Oxford: Oxford University Press, 2010
^רשת היועצים למניעת רצח עם, התאגדות של מומחים המשמשים יועצים פוליטיים לממשלות ופקידים בכירים במטרה למנוע רציחות עמים. יהודה באואר, ממייסדי הארגון, הוא הישראלי היחיד בארגון.
ערך מורחב – האמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם
,_for_a_Speech_to_SS_Generals_-_NARA_-_305265.jpg)
"ג'נוסייד" | בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית, מקראה (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | מחשבות על הבלתי נתפס - היבטים תאורטיים בחקר רצח עם (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | השמדת-עם בארץ החופשי - האינדיאנים של צפון אמריקה 1890-1776 (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | מפגש ועימות: השמדת העמים האינדיאנים של אמריקה הספרדית (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | רצח העם הארמני השכחה והכחשה (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | חורבן - השמדת היהודים בידי גרמניה הנאצית (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | גרמניה הנאצית והצוענים (אורכב 13.08.2020 בארכיון Wayback Machine) | רואנדה 1994 - רצח-עם בארץ אלף הגבעות (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | טיבט, 1950 - 2000 - השמדת תרבות (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות 1918 - 1953 (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) | כדי שלא אהיה בין השותקים (אורכב 02.07.2020 בארכיון Wayback Machine) | הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
השמדת עם, דף שער בספרייה הלאומית
עופר אדרת, קרן שייסד ספילברג מציגה 55 אלף עדויות לג'נוסייד, באתר הארץ, 6 במרץ 2024
