השבתת חמץ

השבתת חמץ היא מצווה מן התורה המוטלת על כל אדם מישראל לדאוג שלא יהיה ברשותו חמץ במהלך חג הפסח. ניתן לקיים את המצווה הן על ידי ביטול החמץ, והן על ידי בדיקתו ולאחר מכן ביעורו. חז"ל תיקנו לבצע את שתי האפשרויות גם יחד, הן ביטול והן בדיקה וביעור.

מקור המצווה

התורה מצווה על האדם להשבית את החמץ שברשותו לפני הפסח: ”אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם.” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ו). חז"ל מפרשים שה"יום הראשון" הוא ערב הפסח, י"ד בניסן לפני הצהרים.

בנוסף למצוות העשה, ישנן שתי מצוות לא תעשה האוסרות על הימצאות של חמץ ברשותו של האדם בחג הפסח: האחת היא מצוות 'לא יראה' -”מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ'” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ז'), והשניה היא מצוות 'לא ימצא' - ”שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם.” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ט). המצווה חלה על גברים ועל נשים כאחד.

על פי התלמוד הירושלמי ישנו מקור נוסף מהתורה למצוות ביעור החמץ:"ושמרתם את המצות - אם אינו עניין לאכילת מצה תנהו עניין לביעור חמץ" (הירושלמי אף מסמיך את זמן הבדיקה למקרא).

הגדרת המצווה

הלכות גדולות מכנה את המצווה "ביעור חמץ". רס"ג, בעקבותיו, מתאר אותה במניין המצוות המפוייט: "לבער חמץ ולכלות".

נראה כי הרמב"ם גם הוא הושפע בתחילה מהלכות גדולות, ובספר המצוות הוא מתאר את המצווה: "היא שצונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן, וזו היא מצות השבתת שאור". בהמשך, כשחיבר את המשנה תורה, הוא הפסיק להשתמש במונח 'ביעור'. במניין המצוות בתחילת הלכות חמץ ומצה, הוא מתאר את המצווה על פי לשון הכתוב: "להשבית שאור מארבעה עשר". ובגוף ההלכות הוא אומר: "מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ". כפי שנראה להלן הרמב"ם כותב במשנה תורה כי עיקר קיום מצוות השבתת החמץ היא בביטול ולא בביעור, וככל הנראה זוהי הסיבה בגללה הוא הפסיק להשתמש במונח 'ביעור' לתיאור המצווה.

ספר החינוך מגדיר את המצווה: "להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן". לגבי טעם המצווה ('משרשי המצווה') הוא מבאר שהוא: "כדי שנזכור הנסים שבמצרים, כמו שכתוב בקרבן פסח".

הציווי "תשביתו שאור מבתיכם" ניתן להתפרש בשתי דרכים. פירוש אחד הוא כילוי בפועל של החמץ, פירוש המתיישב היטב עם המילה מבתיכם. פירוש שני הוא הפסקה של השימוש ושל ההתייחסות של האדם אל השאור, הסתלקות של האדם מהשאור, שאינה בהכרח דורשת את כילויו בפועל. פירוש זה מתיישב עם המשך הפסוק: כי כל אוכל מחמצת וכו', דהיינו יש להפסיק את השימוש בשאור בהכנת חמץ בגלל האיסור החמור על אכילת חמץ. אפשרות זאת נקראת בלשון חז"ל ביטול.

אונקלוס מתרגם את הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", "תבטלון חמירא מבתיכון". היו שהביאו ראיה מדברי אונקלוס לכך שעיקר קיום המצווה היא ביטול בלב, ולא כילוי בפועל של החמץ. אך השורש 'בטל' בארמית כתרגום לשורש 'שבת' מופיע גם בפסוקים בהם ברור שהכוונה היא לכילוי בפועל, כמו "והשבתי חיה רעה מן הארץ", "אשביתה מאנוש זכרם".

במשנה במסכת פסחים ברור שהדרך המרכזית לקיום השבתת חמץ היא על ידי כילויו בדרך של בדיקה וביעור, והאפשרות של ביטול עולה רק כפתרון למקרים בהם לא ניתן לקיים את הבדיקה והביעור. בתלמוד הבבלי, פסחים ד,ב לעומת זאת עולה כי מדאוריתא די בביטול, וכי הבדיקה היא מדרבנן בלבד. עוד עולה בגמרא כי בזמן האמוראים תוקן כי יש לבצע הן בדיקה וביעור והן ביטול .

בראשונים, ישנן דעות שונות לגבי מצוות השבתת חמץ. רש"י על הגמרא מבאר שמכך שכתוב תשביתו ולא תבערו, אנו למדים שמצוות ההשבתה היא בלב. ר"י הזקן בתוספות, לעומת זאת, מבאר שהשבתה היא ביעור, ושהביטול המוזכר בגמרא אינו פועל כקיום של ההשבתה אלא מדין הפקר.

המנחת חינוך חקר האם מצוות ההשבתה היא בפעולת ההשבתה באופן אקטיבי (כך שמקיים את המצווה כאשר משבית את החמץ) או שהמצווה היא שלא יהיה ברשות האדם חמץ מהשעה השישית ואילך. המנחת חינוך מביא נפקא מינה לחקירה זו במי ששרף בלי רשות את חמצו של חבירו קודם פסח. במידה והמצווה נעשית גם באופן פאסיבי- הרי שהאדם סייע לחבירו לקיים את המצווה. מנגד, במידה והחיוב הוא דווקא לבער את החמץ בפועל- הרי שהוא גזל את המצווה מחבירו ועליו לשלם קנס כגוזל מצווה מחבירו.

דרכי קיום המצווה

ביטול חמץ

ערך מורחב – ביטול חמץ

ההנחה שביסוד הביטול היא שעל ידי הביטול האדם מצליח ליצור ניתוק בינו לבין החמץ, וכך הוא גם מקיים את מצוות ההשבתה, וגם נמנע מלעבור על איסורי 'בל יראה' ו'בל ימצא'. הרמב"ם מבאר שהביטול היא הדרך העיקרית לקיום המצווה: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל."

בדיקת וביעור חמץ

ערכים מורחבים – בדיקת חמץ, ביעור חמץ

הדרך השנייה לקיום מצוות השבתת החמץ היא על ידי כילוי מן העולם. לפי תקנת חז"ל דרך זו כוללת שני חלקים:

החלק הראשון בדיקת חמץ, בה האדם מוודא שלא נשאר תחת ידיו חמץ למעט חמץ שהוא יודע את מקומו ושומר עליו.

החלק השני הוא ביעור חמץ, בו האדם מכלה בפועל את החמץ שהוא שמר עליו תחת ידיו לאחר בדיקת החמץ. התנאים נחלקו כיצד יש לבצע את הביעור בפועל, האם יש חובה דווקא על ידי שריפה של החמץ, או שניתן לבצע זאת בכל דרך, כגון מפורר וזורה לרוח או זורק לים. להלכה הרמב"ם פסק שניתן לבצע את ביעור החמץ בכל דרך. המנהג הוא שבמידה והדבר אפשרי שורפים את החמץ, אך במידה ואין אפשרות כזאת (כגון כשערב פסח חל בשבת), ניתן לבער בכל דרך אפשרית.

ראו גם

• בדיקת חמץ
• ביטול חמץ
• ביעור חמץ

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.