הקהילה היהודית בקאוויון
הקהילה היהודית בקאוויון (בכתיב מסורתי: קאוואליון) היא קהילה יהודית עתיקה ששכנה בעיר קאוויון (אנ') (בצרפתית: Cavaillon) בדרום־מזרח צרפת, בימינו במחוז ווקלוז, בחבל פרובאנס־אלפ־קוט ד'אזור. מאז המאה ה־14 הייתה קהילת קאוויון אחת מארבע קהילות שחיו תחת חסות האפיפיור ועל כן נקראו גם "יהודי האפיפיור". קהילה זו התקיימה עד תחילת המאה ה־20, כאשר עזב אותה אחרון יהודיה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי אוצר המוזיאון בעיר, רב יהודי נכח בקאוויון עוד במאה ה־11.[1] אולם, בעיר עצמה קיימות עדויות לחיים יהודיים עוד מתחילת המאה ה־14 אז הועבר כס האפיפיור אל העיר אביניון על ידי פיליפ היפה למשך כשבעים שנה.[2] מעשה זה הוביל לחיבור של העיר אביניון וכמה משכנותיה, ובניהן העיר קאוויון, אל מדינת האפיפיור ויצר כיס שלטוני וממשל מוחלט של הכנסייה על העיר. השלטון העצמאי של האפיפיור הוביל ליצירת מערכת חוקים ליהודים שחיו תחת ערי האפיפיור שהייתה שונה מהותית מהחוקים שהוחלו על היהודים בשאר ערי צרפת. ברוב הזמן חוקים אלו היו מקלים יותר, וכללו הגנה משפטית ופיזית מפרעות, וזאת בעיקר בגלל מאבקי כוח עם השליט החילוני. על כן, לאחר גירוש יהודי צפון צרפת ולאחריהם יהודי ספרד, רבים מהיהודים בחרו להשתקע בקאוויון שם זכו לחוקים מקילים.[2]
למרות החוקים המקילים, בשנת 1453 הועברו היהודים שגרו בעיר לגטו נפרד מהעיר, לאחר תלונות מפי התושבים על חוסר כבור שגילו היהודים כלפי מנהגים נוצריים, בעיקר יום המנוחה הנוצרי והחגים.[1] היהודים רוכזו בגטו, שלעיתים ננעל בשער או בשרשראות ברזל. בשנת 1456 ובשנת 1485 פרעו הנוצרים המקומיים ביהודים ובזזו את רכושם ושלטונות האפיפיור לא הצליחו למונעם מעשות זאת. במהלך השנים היו כמה ניסיונות לעזור לחיים היהודיים בעיר, למשל בשנת 1642 תוקן חוק האוסר דפיקה חזקה על דלתות היהודים החיים בגטו, ובשנת 1704 צורפו עניי היהודים לחלוקת החיטה מידי האפיפיור והשלטונות.
בימי הביניים חיו היהודים את חייהם באופן בלתי מנותק משכניהם הנוצרים ועבדו יחד בבתי המלאכה ובתי הרפואה כמו כן, חובותיהם לתשלומי מיסים לצורך הגנה על העיר היו דומים. במאה ה־18 נראה שעסקו היהודים בסחר בסוסים וכן בהלוואות בריבית.[1]
כשאר קהילות יהודי האפיפיור, לא היו בקאוויון די תלמידי חכמים מקומיים כדי שיכהנו בתפקידי רבנות. לכן, נהגה הקהילה מפעם לפעם לייבא רבנים מן החוץ. למשל, ב־1774 מונה למרא דאתרא בקאוויון רבי משה יעקב פאלק, תלמיד חכם מפולין, שהיגר לקאוואיון כעשרים שנה קודם לכן.[3]
עד היום, רחוב בית הכנסת נקרא בשם רחוב העברים (Rue Hébraïque),[4] גם לזכר הגטו היהודי שכמעט לא נותרו שרידים ממנו. בית הכנסת בעיר אינו בשימוש כלל ונמצא בבעלות העירייה ומדי פעם נערכים בו סיורים בתשלום.[5]
קהילת קאוויון הייתה הקטנה מבין קהילות האפיפיור. נראה שבשיאה מנתה הקהילה כ-200 נפש בסך הכל.[6] מספר בתי האב שהעלו מס בשנת 1657 היה 12 ובשנת 1791 חיו בעיר כ־150 איש.[1] לאחר המהפכה הצרפתית ומתן האמנציפציה ליהודים, האוכלוסייה היהודית החלה לעזוב את העיר אל הערים הגדולות. בתחילת המאה ה־20 נשארו במקום כעשרים יהודים בלבד וכיום אין איש יהודי שיושב בשאר העיר.[2]
מבנים קהילתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגטו היהודי, ה"קרייר" בצרפתית, ניצב על שטר של כ־1500 מטר מרובע. מחצית משטח הגטו, בצידו המזרחי, היווה רחוב צר ללא מוצא (הוא רחוב העבריים בימינו). כיום, אפשר לתאר את מיקום הגטו בין רחוב הרפובליקה בדרום אל רחוב שאבראן בצפון.[7] החלק הדרומי של הגטו הורכב ממחסנים ומגורים צפופים אפילו יותר מהמקובל בגטו, דבר שהוביל לכך שעניי היהודים חיו בחלק זה של העיר. בצפון הגטו נפרץ בשנת 1774 שער שהוביל החוצה מהגטו אל רחוב שאבראן, כדי לאפשר גישה נוחה לאזור.
בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת נבנה במאה ה־15 ונערך בו שיפוץ בשנת 1772, השיפוץ שמר על מיקום בית הכנסת, צורתו הפנימית והצריח בצידו הצפוני של המבנה. שיפוץ המבנה עלה כ־8000 שהגיעו מהלוואת הקהילה, הלוואה שלא הצליחו להחזיר עד לפרוץ המהפכה הצרפתית.[8] בבית הכנסת היו 6 קופות צדקה, לפי המנהג המקומי ארבע מהקופות נועדו לארבע הקהילות הקדושות בארץ־ישראל (צפת, טבריה, חברון וירושלים) ושתיים לצורכי הקהילה. מעל למקום קופות הצדקה נקבע חלון בקיר, מול החלון נבנתו גומחה ומדף שעל האחרון הונח כסאו של אליהו, במקום גבוה באופן שאי־אפשר להשתמש בו. לפי המסורת המקומית אליהו הנביא עצמו עתיד להיכנס דרך החלון ולהתיישב בכיסאו המונח לפניו.[2]
בדומה לבית הכנסת בקרפנטרה, גם בקאוויון נבנה בבית הכנסת אולם נמוך מהאולם הראשי שישמש כעזרת נשים ובו היה גם תנור שנועד לאפיית לחם ומצות. משנת 1963, קומת המרתף משמשת כמוזיאון לתולדות יהודי האזור. במוזיאון מוצגים כתבי יד שונים וחפצי קדושה, רובם מגיעים מגנזי הקהילה שנמצאו בשנים 1928 ו־1969. במוזיאון מוצגת גם מנורת שמן המתוארכת לראשית המאה הראשונה לספירה ועליה חקוקה צורת המנורה, עדות לחיים יהודיים בפרובנס עוד מהמאות הראשונות לספירה.[9]
מקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמוך לבית הכנסת נמצאים שרידי המקווה הקהילתי. דרך הגישה אל המקווה נפרצה בשנת 1860 ומובילה למקווה שמימיו מגיעים מבאר סמוכה. חדרי ההלבשה והכניסה הם מערות טבעיות בסלע שטויחו ונצבעו בהתאם לתפקידם. המקווה הנוכחי בנוי על שאריות מקווה מהמאה ה־14 שמאגרו היה בגודל של שני מטרים על מטר אחד לערך.[10]
בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות היהודי נמצא כיום תחת מגרש חנייה גדול ביציאה מן העיר, ברחבת מרכז מידע למבקרים. תזכורת יחידה לבית הקברות היא שלט המוצב באזור שמספר שתחת החנייה התקיים בית קברות יהודי מהמאה ה־14.[2] עדויות לבית הקברות נמצאות בשטרות הקניין על הקרקע, ונראה שנקנה בכמה רכישות שונות במהלך המאות ה־17 וה־18. בשנת 1840 נמכרו החלקות העתיקות ובשנת 1901 נמכר האזור כולו. ישנה עדות משנת 1902 של הימצאות גופה בארון קבורה מעץ, עדות שמראה על הנוהג העתיק באזור.[10] בית הקברות המקורי נראה שנקנה בשנת 1217 ונמצא בדרומה של העיר ברובע פורט־דה־קלו, גם לו מוצב שלט זיכרון באזור כדי להודיע על נוכחותו.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ישראל גולדמן, "היהודים של האפיפיור", בתוך: סגולה גיליון 77, 2016, עמ' 36–45.
- אורלי בונאן, המורשת היהודית באביניון ובמחוז הונאסין: ווקלוז, ליון, 2019.
- abbaye saint hilaire vaucluse, En Vaucluse, quatre synagogues sur les chemins de vos vacances, pp. 38-50.
- Jules B. Ferber, The Pope's Jews in Provance, Éditions Actes Sud, 2006.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 אורלי בונאן, המורשת היהודית באביניון ובמחוז הונאסין: ווקלוז, ליון, 2019, עמ' 25–27.
- ^ 1 2 3 4 5 ישראל גולדמן, "היהודים של האפיפיור", בתוך: סגולה גיליון 77, 2016, עמ' 43.
- ^ שמעון שוורצפוקס, קהילות דרום צרפת, גירוש פראג ור' יהונתן אייבשיץ, פעמים 23 (תשמ"ה), עמ' 114–115.
- ^ מיקום הרחוב בגוגל מפות.
- ^ אתר המוציא סיורים לבית הכנסת ולמוזיאון.
- ^ שמעון שוורצפוקס, קהילות דרום צרפת, גירוש פראג ור' יהונתן אייבשיץ, פעמים 23 (תשמ"ה), עמ' 112.
- ^ אורלי בונאן, המורשת היהודית באביניון ובמחוז הונאסין: ווקלוז, ליון, 2019, עמ' 24–26.
- ^ אורלי בונאן, המורשת היהודית באביניון ובמחוז הונאסין: ווקלוז, ליון, 2019, עמ' 28–29, 37.
- ^ אורלי בונאן (המורשת היהודית באביניון ובמחוז הונאסין: ווקלוז, ליון, 2019, עמ' 24) מציינת שם כי ישנם הטוענים שמנורה זו אינה עדות לחיים יהודיים אלא למסחר עם אנשי איטליה ומשם עברה המנורה לגליה.
- ^ 1 2 אורלי בונאן, המורשת היהודית באביניון ובמחוז הונאסין: ווקלוז, ליון, 2019, עמ' 40–41.