הצירויות הבלטיות
הצירויות הבלטיות היו נציגויות דיפלומטיות של המדינות הבלטיות הגולות מ-1940 עד 1991. לאחר הכיבוש המדינות הבלטיות בידי ברית המועצות ב-1940, הורו המדינות הבלטיות לדיפלומטים שלהן לשמור על צירויותיהן במספר בירות מערביות. הנציגויות המשיכו להיות מוכרות כנציגויות הדיפלומטיות של אסטוניה, לטביה וליטא, שסיפוחן על ידי ברית המועצות לא הוכר על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת. [1] הנציגויות סיפקו שירותים קונסולריים לאזרחים גולים של המדינות הבלטיות מ-1940 עד 1991.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_Soviet_Union.jpg)
בין מאי ליוני 1940, קיבלו ממשלות המדינות הבלטיות החלטה סודית כי במקרה של אסון, הכוח למנות ולהדיח נציגים דיפלומטיים תהיה בידי ראשי הנציגויות הדיפלומטיות הקיימות, במקרה של אובדן קשר עם הממשלה. אחר הכיבוש הסובייטי של הבלטיות ב-1940, ניסו נציגי הממשל הסובייטי להשתלט על הנציגויות של המדינות הבלטיות להחזיר את הנציגים. חוקים חוקקו ב-1940 לעודד את השיבה, ודיפלומטיים שסירבו לשוב הוגדרו מורדים עם עונש מוות בתוך 24 שעות לתפיסתם.
רכוש הצירויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל שלוש הצירויות שמרו על נכס דיפלומטי אחד לפחות בארצות הברית עד לתום המלחמה הקרה. לטביה וליטא שמרו על הצירויות המקוריות שלהן בוושינגטון די. סי., בעוד אסטוניה החזיקה קונסוליה בניו יורק.[2] לאחר מלחמת העולם השנייה, הצירות הפסיקו לשמש כסוג של נציגות דיפלומטית, כאשר מדינות שדרגו אותן לשגרירויות. עם זאת, המדינות הבלטיות לא שלטו בשטח שלהן ולא יכלו לקבל שגריר אמריקאי. עד 1990, שלושת הצירויות הבלטיות היו הצירויות היחידות שנותרו ברשימה הדיפלומטית של מחלקת המדינה האמריקאית. [3]
הצירות האסטונית בלונדון התקיימה עד 1989, כאשר מצוקה כספית הביאה לסגירתה. [4] הצירות הלטבית והליטאית המשיכו בעבודתן. [5] הצירויות הבלטיות בפריז הועברו דה פקטו לשגרירות הסובייטית. הצירות האסטונית נהרסה ב-1979, והצירות הלטבית תועדה כרכוש סובייטי ב-1967. עם זאת, הצירות הליטאית נותרה רשומה על שם ממשלת ליטא שלפני המלחמה, והשגרירות הסובייטית לא הצליחה למכור את הבניין. [6]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Mälksoo, Lauri (2003). Illegal Annexation and State Continuity: The Case of the Incorporation of the Baltic States by the USSR. M. Nijhoff Publishers. ISBN 90-411-2177-3.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ McHugh, James; Pacy, James (2001). Diplomats without a country: Baltic diplomacy, international law, and the Cold War. Greenwood Publishing Group. ISBN 978-0-313-31878-8.
- ^ Kempster, Norman (31 באוקטובר 1988). "Annexed Baltic States: Envoys Hold On to Lonely U.S. Postings". Los Angeles Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ U.S. Department of State (בפברואר 1990). Diplomatic List. U.S. Government Printing Office.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Glew, Chris (4 ביוני 2013). "Keeping the flag flying – Estonia's diplomatic solo artists of the Cold War". Estonian World.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Centennial of Latvia's Foreign Service". Latvia.eu (באנגלית). 2019-07-29. נבדק ב-2020-04-20.
- ^ Ziemele, Ineta, ed. (2002). Baltic yearbook of international law. The Hague: Kluwer Law International. ISBN 9789041117366.