הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות
מידע כללי
מאת ינץ לוי
איורים אבי בלייר
שפת המקור עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ספרות ילדים ונוער
הוצאה
הוצאה כנרת זמורה דביר
תאריך הוצאה יולי 2021
מספר עמודים 144
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות הוא ספר ילדים ונוער צעיר של הכותב ינץ לוי. הספר פורסם לראשונה ביולי 2021, על־ידי כנרת זמורה דביר ואויר על־ידי אבי בלייר.[1]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתאר את חייה המושלמים של הנסיכה אביגיל שהתהפכו ביום שאימה מתה. מרוב צער אביה חלה וזנח את תפקידיו כמלך וכאב לנסיכה. לכן אביגיל נאלצה לדאוג לעצמה, לאביה ולשלום הממלכה. יום אחד הגיע לממלכה אורח מוזר, מר טיקונוביץ, שפניו לא שידרו שום רגש.

האורח הציע למלך עסקה, הוא ישאב ממנו את העצב בעזרת מכונת "שואבורגש אדישי", ובתמורה המלך יאפשר לו לשאוב את הרגשות של כל תושבי הממלכה. המלך הסכים, ואף אביגיל נכנעה לעסקה והשתכנעה שעדיף לחיות בלי רגשות. בעקבות כך, תושבי הממלכה נותרו חסרי רגשות.[2][3]

מסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מעביר את המסר שיש חשיבות לרגשות, לנאמנות בעלי החיים, לעזרתם וליכולתו של האדם לסמוך עליהם. בנוסף, הספר מעביר מסר של העצמה נשית בכך שיש גיבורה בסיפור ולא גיבור, המצילה את הממלכה בזכות עצמה, מבלי גיבור שבא לעזור ולהציל את הממלכה.[1][2][4][5]

מניע עלילתי ואמצעים רטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינץ לוי, מחבר הספר, הרגיש שמנעד רגשותיו היה מצומצם, למעשה הוא חשב שאינו מרגיש דבר. עד שיום אחד עבר סערת רגשות שהכבידה עליו והכאיבה לו. הדבר גרם לו להביט על שואב האבק כעל בעל מזל שאין לו לב המסבך אותו ברגשות. לוי השתמש בשואב כמטפורה לשאיבת רגשות בעלילה, וכך השתמש באמצעי רטורי מסוג האנשה בסיפרו.[4][5]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי חלק מהמבקרים, הספר "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" הוא ספר קליל והומוריסטי. הספר עושה תיקון מגדרי לספרי האגדות שאנו כבר מכירים, בהם גיבור מציל את הנסיכה. הספר מכיל את יסודות האגדה המכילה התחלה סוחפת ונגמרת בסוף טוב. בנוסף, הספר עוסק בנושאים חשובים שאינם בהכרח קיימים בחייהם של הילדים. לעומת זאת, יש מבקרים הטוענים כי הספר יוצר עומס ומכביד על הקוראים הצעירים בנושאים כמו עוני, כאב ומוות. כמו כן, הספר אינו מצליח להעביר את ההומור ואת הקלילות הקיימים בספרים האחרים של ינץ לוי.[6][7][8]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]