הכוח החי

הכוח החי, (בלטינית Vis viva - כוח חי), הוא מונח היסטורי שפיזיקאים השתמשו בו כדי לדון במה שמכונה כיום אנרגיה קינטית בניסוח מוקדם של עקרון שימור האנרגיה בהקשר של מכניקה קלאסית.

התיאוריה, שהוצעה על ידי גוטפריד לייבניץ (בעקבות כריסטיאן הויגנס) במהלך התקופה 1676–1689, הייתה שנויה במחלוקת שכן נראה היה שהיא מתנגדת לתאוריה של שימור כמות התנועה בה תמך רנה דקארט. כמות התנועה של דקארט הייתה שונה מתנופה, אבל אייזק ניוטון הגדיר את כמות התנועה כצירוף של כמות החומר והמהירות בהגדרה II של ספרו המפורסם עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע. בהגדרה III, הוא הגדיר את הכוח המתנגד לשינוי בתנועה בתור האינרציה החזותית של דקארט. חוק התנועה השלישי של ניוטון (לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה) שווה ערך גם לעקרון שימור התנע (מומנטום). לייבניץ קיבל את עקרון שימור המומנטום, אך דחה את הגרסה הקרטזיאנית שלו. ההבדל בין הרעיונות הללו היה האם כמות התנועה הייתה קשורה פשוט להתנגדות של הגוף לשינוי במהירות (מול אינרציה) או שמידת הכוח של גוף עקב תנועתו (מול viva) קשורה לריבוע מהירותו.

הכוח החי הוא mv², מייצג את האנרגיה הקינטית של הגוף. לייבניץ סבר כי האנרגיה הכוללת נשמרת במערכות מכניות מסוימות, ועל כן החשיב את האנרגיה כמוטיב פנימי "מולד" של החומר דבר זה נכלל כיום במסגרת חוק שימור האנרגיה לאחר שהתגלו והומשגו רעיונות אחרים כמו אנרגיה והתברר גם כי חוק שימור האנרגיה מתקיים לא רק בהקשר של אנרגיה קינטית אלה גם בהקשרים אחרים של אנרגיה כמו הפיכת אנרגיה קינטית לחום (פיזיקה) או מעברי אנרגיה בין תנועה קינטית לבין אנרגיה חשמלית. טענה זו של לייבניץ נתפסה כמתחרה בהשקפה על מרכזיות חוק שימור התנע שהחזיקו בה ניוטון באנגליה ודקארט בצרפת, ועל כן נדחתה. כיום ברור שגם התנע וגם האנרגיה נשמרים, ושתי הגישות משלימות זו את זו.