דמיון פוליטי
דמיון פוליטי (באנגלית: Political Imagination) הוא מושג בפילוסופיה פוליטית. מושג זה משמש כדי לתאר את מגוון האפשרויות של אדם להבין את המציאות הפוליטית ואף את יכולתו לתכנן פעולה שתשפר את מצבו של האינדיבידואל או הקולקטיב.[1] דמיון פוליטי הוא אישי וחברתי בעת ובעונה אחת ויכול לשמש כדי להתעלות מעל המציאות הפוליטית הקיימת והמבנים החברתיים ובכך לאתגר את המציאות.[2]
הוגים כמו פרדריק ג'יימסון, סלבוי ז'יז'ק וג'ייסון היקל טוענים כי כיום אין לנו כלים או שפה לדמיין מציאות פוליטית שונה.[3] לפי חוקרת התרבות נורמה מוסי, "דמיון פוליטי חזר לאחרונה לשיח הציבורי, האקדמי והפוליטי ומופיע בהקשרים מגוונים ולעיתים סותרים: הן ככוח המניע שינוי רדיקלי והן ככוח ממסֵך."[3]
הגדרות למושג[עריכת קוד מקור | עריכה]
אין הגדרה אחת היכולה להקיף את כלל משמעויותיו של המושג דמיון פוליטי. המושג קיים במסורות פילוסופיות שונות אשר מעניקות לו פרשנות משלהן. לפי "האנציקלופדיה של האפשרויות" של פאלגרייב, דמיון פוליטי יכול להיות מוגדר כדרך של התעלות מעל המציאות הפוליטית, ובכך מאתגר את המוסכמות. ניתן להשתמש בו כדי לצייר תמונה של עתיד אפשרי ולהחיות מציאות השייכת לעבר רחוק. דמיון פוליטי יכול להוות אסטרטגיה מודעת או דרך לא מודעת לעיבוד רצונות.[2]
ההיסטוריון שחר בורלא מחלק את הדיון במושג לשלושה חלקים: דיון בפן האפיסטמולוגי של הדמיון, דיון פילוסופי בהשפעתו הישירה על הפוליטיקה, ודיון בנקודות החיכוך שנוצרות בין מושג הדמיון האפיסטמולוגי לפילוסופיה ולפרקטיקה הפוליטית.[1]
שורשי המושג מופיעים כבר בהגותו של אפלטון. באידיאליזם האפלטוני, המציאות אותה אנו תופסים בחושינו נגזרת ממציאות אידיאלית־אובייקטיבית בעוד שהדמיון מספק לנו ידע כוזב. במשל "הקו המחולק" הוא מתאר ארבע דרגות של הכרה: הכרה שכלית, מחשבה, אמונה ודימוי. דימוי הנוצר על ידי הדמיון הוא החלק הנחות ביותר של ההכרה.
אפלטון חושש מהשפעתו השלילית של הדמיון על המדינה בשל השוני בין הדימוי הלא רציונלי לבין האידאות. פרדוקס הדמיון הפוליטי אצל אפלטון עוסק במתח שבין החש מהשפעתו השלילית של הדמיון על הפוליטיקה לבין תפקידו בבנייתו הפוזיטיבית של הדמיון את העולם הפוליטי.[1] תפקידו הפוזיטיבי של הדמיון הוא להתוות את הדרך מעולם התופעות אותו אנחנו מכירים, לעבר עולם האידאות. לעומת אפלטון, אריסטו התייחס לדמיון בחיוב וראה אותו כמתווך בין החושים למחשבה, וכמרכיב הכרחי לקיומו של שיפוט בין טוב לרע. המסורת הפילוסופית שהתפתחה בעקבותיו מכירה בדמיון כהכרחי לפיתוח הידיעה וההבנה של המציאות.[1]
תומאס הובס טוען כי הדמיון עצמו הוא פוליטי ומגדיר מחדש את אופייה של הפוליטיקה: משחקנים פלורליסטים הפועלים מתוך לוגיקה צנטריפוגלית (השואפים להתרחק מהמרכז) לריבונות צנטריפטלית (השואפת למרכז). מקובל להציג את הובס כמי שתיאר את הדמיון במילים: "שום דבר מלבד התנוונות החושים" (nothing but decaying sense) וברוח ביקורת זו גם פתח את ספרו לויתן בו הוא מתאר את תפקידי הדמיון: דמיון משקף/רפלקטיבי ודמיון מחבר. שני סוגי הדמיון יוצרים ידע חלקי: הדמיון המשקף מסוכן כיוון שמציג את החלקיות כאמת; ואילו יכולת הדמיון לחבר בין דימויים מסוכנת יותר, כיוון שבחיבור של חלקי מידע לא מלאים היא יוצרת מניפולציה.[1] הובס הכיר בדמיון כאמצעי אפקטיבי להעברת מידע ואף ראה בשימוש המניפולטיבי בו כאמצעי לשליטה יעילה באוכלוסייה.[4] על אף הסכנה בדמיון, הוא גם הכיר בכוחו הפוזיטיבי ועשה בו שימוש פוליטי.
כחלק מהעיסוק האפיסטמולוגי במושג, עסק דייוויד יום בדמיון הפוליטי באופן עקיף דרך יחסו למושג דמיון, בעיקר במסכת טבע האדם (1739–1740). לפי יום, התחושות האנושיות מתחלקות לרשמים שנוצרים בעזרת החושים. ההעתק החלש של הרשמים נקרא "רעיון" ועליהם אחראי הדמיון. הדמיון הוא השולט על הרעיונות ויכול לחבר ביניהם בכל אופן שיבחר. יום מבחין גם בסוג נוסף של דמיון "הדמיון הסימפתטי" (sympathetic imagination) שמאפשר לנו לקיים רגש של סימפתיה עם האחר. דמיון זה מאפשר גם לחדור לדעות ותחושות של האחר ובכך מאפשר לחבר רעיונות של האחר לדמיון הרפלקטיבי שלנו ובכך גם היכולת לזהות אינטרס משותף החיוני לפיתוח דמיון פוליטי.[1]
עמנואל קאנט טוען שתפקידו הפוליטי המרכזי של הדמיון הוא ארגון הייצוגים המרכיבים את הניסיון האנושי ביחידות מֻבְנוֹת, מוּבָנוּת וקוהרנטיות. לפי קאנט ההכרה אינה צילום של המציאות אלא סידור של המושגים באופן שנותן להם תוקף אובייקטיבי.[5] לפי תפיסה זו, בכוחו של הדמיון ליצור תמונה של השלם אף על פי שניסיוננו לא יחווה לעולם את השלם עצמו. כך ניתן לדמיין בפועל את השלטון כולו דרך המפגשים הלא סדירים אותם אנחנו מקיימים עם מוסדותיו, כמו סניף הדואר או משרד הפנים.[1]
בתוך הגדרתו של לואי אלתוסר למושג אידאולוגיה, הוא מסביר את כוחו של הדמיון להשפיע על הפוליטיקה: ראשית האידאולוגיה היא פונקציה שגורמת לאנשים לפעול ללא צורך בהתערבות ישירה ושנית היא גורם שמעביר תחושה של לכידות חברתית. צ'ארלס טיילור מוסיף לאלתוסר ומאמין כי לעיתים האידאולוגיה המתפתחת אצל קומץ אנשים מתפשטת לדמיון חברתי רחב. המדומיין החברתי מאופיין בכך שאינו נושא איתו מטען תאורטי אלא נשאר בגדר דימוי. הדימוי זוכה לתפוצה רחבה ומאפשר ליצור "פרקטיקות חברתיות", כך למשל הריטואל של הפגנה הופך להגיוני כחלק מהבנת מערכת היחסים החברתיים עם האחר ועם המדינה כגוף.[1]
אוטופיה לעומת ריאל-פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לעיתים רבות הדמיון הפוליטי מקבל צורה אוטופית ובלתי ניתנת למימוש. על אף שבמקרים רבים, סיפור אוטופי משמש כדמיון פוליטי, יש להפריד בין המושגים. דמיון פוליטי הינו כוח מחולל שינוי פוזיטיבי במציאות וגם כאשר אין ביכולתו להתממש במלואו, הוא משפיע על הסדר החברתי.
בניגוד לגישת הריאל-פוליטיק, אשר לעיתים קרובות מכונה בפשטות "פרגמטיות" לפיה יש לפעול בעיקר על בסיס שיקולים של נסיבות וגורמים מתוך בחינת המציאות הנתונה, גישות אוטופיות עיוורות למציאות ומציעות חזון שיכול לשמש כדי להתעלות מעל המציאות הפוליטית והמבנים החברתיים ובכך לאתגר אותה.[2]
דמיון פוליטי עשוי לשמש גשר בין אוטופיה היכולה להיתפס כ"פוליטיקת-חלום" לבין המבנים החברתיים הקיימים במציאות והמגבלות בהם.[6] כך למשל, משתמשת רות לויטס באוטופיה ככלי אנליטי לבחינה ולימוד של חזונות ושאיפות אוטופיים בחברה וככלי לחקירה וביקורת של ההווה ושל אפשרויות העתיד החלופיות.[7]
הקיבוצים הם דוגמה לגשר בין אוטופיה לריאל-פוליטיקה בישראל, כיוון שהצליחו לקיים ניסיון לאוטופיה תוך התחשבות בנסיבות הפוליטיות: צורכי ההנהגה הציונית בהתיישבות ופיתוח הארץ. מרטין בובר תיאר את הניסיון כ"אי כישלון למופת" וקבע בספרו "נתיבות באוטופיה" כי הקיבוצים הם "אי כישלון שאפשר ללמוד ממנו ולחקות אותו". עם תחילת תהליכי ההפרטה של הקיבוצים, האוטופיה התפוגגה, אך עם זאת, הניסיון שימש כאבן דרך בחשיבה על האלטרנטיבות לסדר החברתי הקפיטליסטי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמיון פוליטי בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתנ"ך קיימים מספר סיפורים המציעים דמיון פוליטי.[2] בין הסיפורים ניתן למצוא עשרים ואחד אזכורים ל"ארץ זבת חלב ודבש", כינוי המתאר את השפע של ארץ ישראל, הארץ המובטחת לעם ישראל, אותה מציע אלוהים לשלושת האבות. השפע המתואר, כמו גם גבולותיה של הארץ, והבטחת הדורות אשר מבטיחה את הבעלות על הארץ עבור המשכו של העם היהודי מציעים דמיון פוליטי לחיים בה. דמיון זה על החיים בארץ ישראל השלמה מהווה דמיון פוליטי עבור זרמים שונים בציונות עד היום.
_-_Google_Art_Project.jpg)
בספר ישעיהו, פרק י"א, מנבא ישעיהו כי באחרית הימים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" ומציע דמיון פוליטי לאחרית הימים בה יהיה שלום עולמי ויתמתנו ניגודי הדעות והשנאה בין עמים ואנשים.
סיפור מגדל בבל מציע דמיון פוליטי לחברה בעלת שם אדיר ולכידות חברתית. לפי הפרשנים, פירוט אופן הבנייה של המגדל נועד להעיד על היכולות הטכנולוגיות האדירות ועל הניסיון לגבור על כוחות האל והטבע ותפקידו של המגדל (זיקורת) להיות נקודת ציון פיזית המלכדת את החברה סביבה.[8] דמיון זה נחרב על ידי האל ומשמש כדי להגדיר את הגבול בין האנושות לאלוהות.
יחד עם סיפורים המציעים דמיון פוליטי, ניתן למצוא בתנ"ך נבואות משיחיות על מציאות אוטופית.
אפלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד עיסוקו של אפלטון במושג דמיון פוליטי וחששו ממנו, הכיר בחשיבות הדמיון על המציאות ולכן הציע דוגמה לדמיון פוליטי בספרו "המדינה".[2] בספר זה, מתאר אפלטון את המדינה האידיאלית והאתגרים של קיומה.
לדוגמה, אפלטון מתאר את אורח החיים במדינתו האוטופית כך:
יפים דבריך, ועלינו לעיין בכך, ולא נאמר נואש. וקודם כל נעיין-נא באורח החיים בו יחיו בני האדם שכך נצטיירו. וכי מהו שיעסקו בו, מלבד שיכינו להם מזון ויין ובגדים ונעליים? ויבנו להם בתים, ובקיץ יעברו על פי רוב ערומים ויחפים, ובחורף - מלובשים ומונעלים די צרכם. ולהזנתם יכינו להם גריסים מהשעורה וקמח החיטה: מזה יאפו מאפה ומהללו יגבלו רקיקים, יערכו על גבי קנה-סוף או עלים נקיים מצות שתהיינה אצילות בפשטותן וכיכרי לחם, יסבו על גבי מצעים מרופדים טכסוס [טקסוס] והדס, וכך יסעדו, המה וילדיהם, זרים בראשים ובפיהם וזמורים לאלים, והם נזקקים זה לזה בנעימים, אך אינם מולידים ילדים למעלה מפי רכושם, ונזהרים מעוני וממלחמה.
— אפלטון, תרגום: צבי דיזנדרוק, המדינה לאפלטון, חיפה: הוצאת בית הספר הריאלי העברית, 1956, עמ' 220-221
ציטוט זה, מתאר את מדינתו האוטופית של אפלטון בה אנשים חיים ברווחה, בצנעה ובשלום.
"אוטופיה" תומאס מור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי "אנציקלופדית האפשרויות" של פאלגרייב הספר אוטופיה שפרסם תומאס מור בשנת 1516 הוא הדוגמה הידועה ביותר לדמיון פוליטי. בספר, מתאר מור מבנה חברתי חדש ואידיאלי. העולם שהוא מתאר מקדים את תקופתו, וכולל: דמוקרטיה ובה בחירות לממשלה ולאנשי דת, אפשרות לנשים לתפוס עמדות כוח, חינוך ובריאות ציבוריים, חופש דיבור ודת, ערבות המדינה למדינות השכנות, שוק עבודה מתוכנן, ועוד.
מקור שם החיבור "אוטופיה" הוא ביוונית ומשמעו "לא מקום". השם מעיד על העולם אותו מור מתאר כעולם לא קיים ולא אמיתי. יחד עם זאת, כוחו של ספר זה בכך שהוא יוצר תמונה מדוקדקת, מציאותית ומשכנעת של העולם הדמיוני עליו הוא כותב. הוא לא רק מספר לקורא על העולם הדמיוני אלא מציע לו לחוות ולהרגיש אותו.
הספר מציע גרסה של המשטר הטוב והתקין של חברה המיוסדת על עקרונות של רציונליות ושוויון ומבקר את המבנה החברתי באירופה של ימיו. כך לדוגמה, הוא מתאר את סדר יומו של הפועל ואת מבנה חלוקת העבודה באי אוטופיה:
עיסוקו העיקרי והיחיד כמעט של הסיפוגרנטים הוא לדאוג ולהשגיח שאיש לא ישב בטל, שכל אחד ואחד יקדיש עצמו למלאכה במרץ, ומנגד, שאיש לא יתיש את עצמו בעבודה ממושכת כבהמה מהנץ החמה ועד חצי הליל. סבל כזה גרוע מעבדות, ואף על פי כן אלה הם חיי העובדים כמעט בכל מקום, להוציא את האוטופיה. האוטופאנים מחלקים את היום והלילה יחדיו לעשרים וארבע שעות שוות, ומקצים מתוכן לא יותר משש שעות לעבודה: שלוש שעות לפני הצהריים, שבסיומן הולכים לארוחת הצהריים; לאחר ארוחת הצהריים הם נחים שעתיים, ולאחר שלוש שעות נוספות המקודשות לעבודה הם חותמים את היום בסעודת הערב. אם מתחילים למנות את השעות מצהרי היום ואילך, הרי שהם עולים על יצועיהם בשעה שמונה. שמונה שעות תובעת השינה.
— תומאס מורוס, אוטופיה. תרגום: אפרים שמואלי. מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1946, עמ' 102-103.
במדינה האוטופית של מור, סדר היום של הפועל יהיה מגוון ויכלול זמן עבודה מוגבל. בספרו הוא גם מתייחס לספרו של אפלטון "מדינה" ("פוליטאה" או "דיאלוגים אפלטוניים") תוך ביקורת על קיום הרכוש הפרטי המתואר בו.[9] תומאס מור היווה השראה לסופרים, אמנים, אדריכלים והוגים והיה לאבן דרך בניסיון לחפש אחר דמיון אוטופי ולתרגמו למציאות.
לאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות הלאומים היא דוגמה בולטת לדמיון פוליטי ולמימושו. לפי ארנסט גלנר, לאום הוא תוצאה של בנייה והמצאה אנושית. בעוד גלנר מתאר את הלאומיות ככוח ממציא, בנדיקט אנדרסון מגדיר את הלאומיות ככוח מדמיין ומכנה אותה כ"קהילות פוליטיות מדומיינות".
אנדרסון טוען כי כדי לדמיין את מדינות הלאום היה צורך שיבשילו לכך התנאים. ראשית, היה צורך בהמצאת הדפוס שאפשרה להפוך רעיונות למושגים. שנית היה צורך בקיום של שוק קפיטליסטי אשר היווה תמריץ עבור המוציאים לאור להרחיב את היקף הפעילות, להגיע לקהלים רחבים ולהדפיס בשפות מדוברות (ולא בלטינית, שפת המלומדים אשר מעטים היו דובריה).[10] בספרו "קהילות מדומיינות", אנדרסון מדגים איך עובד הדמיון הפוליטי אשר מתבסס על השפות החדשות ומדיית ההמונים ובונה בהדרגה את רעיון הלאום בעבור אנשים שעד כה, מעולם לא נפגשו או הכירו, לדמיין עצמם כחלק מאומה אחת.[2]
התוצאה הפוזיטיבית של דמיון פוליטי זה הייתה סדר חברתי-פוליטי כלל עולמי חדש המגדיר את הריבון, הגבולות, השפה והתרבות. לפי חנה ארנדט, בסדר החברתי החדש, מדינות הלאום הן היחידות שבכוחן להעניק זכויות אדם אך גם אלו שפגעו בזכויות אלו באופן הנרחב ביותר לאורך ההיסטוריה.[3] הדמיון הפוליטי במובנו האפיסטימולוגי, כפי שהגדיר אותו קאנט, הוא מה שמאפשר לנו היום לתפוס את המבנה במלואו, להכיר בכוחו ולקבל את סמכותו.
כיום, בעולם בו מדינות הן מבנה חברתי שלא ניתן להתכחש לו, יש גם מי שמדמיינים מבנים חברתיים אחרים. דמיון פוליטי כזה, ניתן למצוא בעבודת האמנות "אקס-טריטוריה" של האמניות מעין אמיר ורותי סלע אשר מבקשת לבחון את מגבלות הטריטוריה המשפטית של מדינות הלאום ובכך לדמיין מחדש מבני כוח אפשריים.[11]
במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוגים שונים מאמינים כי במאה ה-21 קשה לדמיין מציאות פוליטית אלטרנטיבית לסדר חברתי קפיטליסטי ולמדינות הלאום. כך כתב פרדריק ג'יימסון: "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם".[3] יחד עם זאת, לפי נורמה מוסי, נדמה כי המציאות מזדחלת אחרי הדמיון. מגפת הקורונה, הפכה תסריטי מדע בדיוני למציאות ובכך יצרה תרגום ממשי לדמיון דיסטופי. היא טענה כי מגפת הקורונה הייתה הזדמנות ללמוד כי מגיפות לא מכירות בגבולות פוליטיים, אך הזדמנות זו הוחמצה והטיפול נעשה במסגרת מדינות הלאום, תוך מתן מענה לא שוויוני שהנכיח את אכזריות השיטה.[3] תנועות סביבתיות עולמיות, כמו גם "גרין ניו דיל ישראל"[12] רואות במשבר כהזדמנות לסדר פוליטי-חברתי חדש ומציעות חזון ודמיון למציאות חדשה.
דמיון פוליטי בישראל ובציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעותן של הופעת הציונות ושל לידת מדינת ישראל היא שהראשונה מציינת את הדמיון מחדש של קהיליה דתית עתיקה בתור אומר, אחת מיני רבות ואילו השניה משרטטת את התמורה האלכימית שהפכה את בעל האמונה הנודד לפטריוט מקומי.
— בנדיקט אנדרסון, קהיליות מדומיינות : הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה. תרגום: דן דאור. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999, עמ' 182.
היהודים שחיו באירופה היו שותפים להתעוררות ההשכלה והלאומיות, אך "כתנועה המונית הופיעה הלאומיות היהודית רק בין אחרוני גלי הלאומיות האירופיים".[13] בתחילת ההתעוררות היהודית ניתן לראות גם גישות "השתלבות", בעוד הציונות דגלה בגישה בדלנית וטריטוריאלית אשר ראתה בכל קהילייה דתית יהודית גרעין ונקודת מאחז של האומה היהודית. תפיסה זו יצרה בשלב מאוחר יותר את הקשר בין קהילות יהודיות אירופאיות לקהילות שאינן אירופאיות. כאשר הצליחה הלאומיות היהודית ליצור מכנה משותף בין הקהילות היהודיות, נדרשה להציע דמיון פוליטי למבנים חברתיים. בנימין זאב הרצל, ממנהיגי התנועה הציונית, הבין שכדי להשיג את תמיכת הציבור, הוא חייב להציע ריבונית יהודית על אדמת ארץ ישראל,[14] אך בה בעת ספג ביקורת על כך שחזונו אוניברסלי ולא מציע דמיון ייחודי למדינת יהודים.
בתקופה זו, בה רווחה אופנת כתיבת אוטופיות בנושאים שונים, חוברו מספר ספרים ציוניים-אוטופיים, בהם "חזות העתיד" (Ein Zukunftsbild, 1885) של מנחם אדמונד איזלר, ו"מסע לארץ-ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי" (1893) של אלחנן ליב לוינסקי, וכן חיבורים דוגמת Looking Ahead (אנגלית: "מבט קדימה", 1899) של הרב חיים הנרי פרירה מנדס (Mendes), אשר חזה עלייה המונית לארץ ישראל ותיאר כיצד יראה היישוב היהודי בארץ ישראל בעתיד. האוטופיה המפורסמת ביותר מסוג זה היא ספרו של הרצל "אלטנוילנד". כך מתואר יום העבודה במדינה האוטופית:
יום - העבודה הרגיל הוא בן שבע שעות! אין זאת אומרת, כי רק שבע שעות ביום יכרתו עצים, יחפרו אדמה, יסיעו אבנים - ארבעים כל בקיצור, אבות - במשך תעשה העבודה לא, המלאכות. ארבע - עשרה שעה ביום. אבל גדודי העבודה יתחלפו אחרי כל שלוש שעות וחצי. המשטר יהי צבאי כולו: דרגות, התעלות, קצבה לעת זקנה. על המוצא לכסף הקצבה ידובר להלן. במשך שלוש שעות וחצי יכול אדם בריא לעבוד עבודה אינטנסיבית מאוד. אחרי הפסקה של שלוש שעות וחצי- שהוא מקדיש אותן המקצועית להשתלמותו למשפחתו, למנוחתו, - רענן. בכח לעבודתו ישוב אנשי - עבודה כאלה יוכלו לפעול גדולות ונצורות.
— בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים : אלטנוילנד, תל אביב: ידיעות ספרים, 2008, עמ’ 72-55.
כאן הרצל מתאר את יום העבודה בארץ ישראל, אשר לא יכלול למעלה משבע שעות עבודה ויאפשר זמן לכל פועל להקדיש לבריאותו, משפחתו ומנוחתו.
כדי להעתיק את אוכלוסיית יהודי אירופה לישראל ולהכינם למשימת ההתיישבות, נדרשה הציונות להציע דימויים רבים שיעזרו בעיצוב דמותם ופעולותיהם של היהודים. לשם כך התנועה הציונות פיתחה את הדמיון היהודי, כך שיהיה מוכן להיות ריבון יצרני ולא מיעוט בעלייתו לארץ ישראל.
כחלק מהמצאת העם מחדש ניתן למצוא פרשנויות חדשות על חגים ומנהגים, למשל חידוש נרטיב הגבורה בחג החנוכה ובל"ג בעומר, חידוש השפה העברית, ספרות ואמנות עברית הכוללות פרשנות חדשה למהותה של היהדות. דוגמה לכך ניתן לראות ב"תנועה הכנענית". כמו כן, השימוש בסלנג "צבר" נועד כדי לתאר את היהודי החדש.
יחד עם הדמיון הפוליטי של חזרה לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ניתן לראות גם ביטויים נוספים של דמיון פוליטי עבור העם היהודי ותפקידה של ישראל בתנועה הציונית. אחת הדוגמאות לכך היא חזונו של אחד העם ליצירת מרכז רוחני בארץ ישראל תוך התיישבות בתפוצות. בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך!", אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת "אור לגויים", "מגדלור מוסרי" אוניברסלי. כך הגה וייסד את זרם הציונות הרוחנית.[15]
על אף שראשית הציונות באירופה, יהודים מחוץ לאירופה הצטרפו אל בניית דמיון האומה כבר בשלביה המוקדמים. במדינות ערב, כמו גם במדינות אירופה, ניכר הבדל משמעותי במועד ובמאפייני הלאומיות היהודית. לפי ההיסטוריון מישל אביטבול, לקולוניאליזם האירופי השפעה אדירה על תהליך זה. כך למשל, יהודים צרפתים ראו עצמם כשליחים של האידיאל הצרפתי במדינות הקולוניה הצרפתיות. לשם כך הקימו את כי"ח (כל ישראל חברים) שפעל לשילובם כאזרחים והנחיל ערכים אירופיים ולאומיים אשר היוו זרז ליכולתם לדמיין עצמם כחלק מהלאום היהודי.[16]
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועת העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועת העבודה בתחילתה הציעה דמיון פוליטי עבור יהודי הגולה. לפי שמואל אייזנשטדט, לאתוס החלוצי נודע תפקיד מכונן בתולדות התנועה[17]: "החלוץ סימל את המרד הציוני– סוציאליסטי בעבר היהודי, וגילם את 'היהודי החדש' ו'החברה החדשה' שכשלילה של המבנה הכלכלי, החברתי, הפוליטי והתרבותי של הגולה הציבו במרכז את עבודת הכפיים והצדק החברתי, ויצרו 'קשר הדוק בין הערכים החברתיים ובין התחיה והשיקום הלאומיים'".[18]
בתוך מסגרת חלוצית זו התפתחה תרבות, אמנות וחינוך המשרתות את הדמיון. כבר בימי העלייה השנייה הוקמו מוסדות חינוך כמו בית הספר הריאלי בחיפה על ידי ארגון חובבי ציון שדגל בחינוך לציונות מעשית ולהתיישבות. משוררים רבים וביניהם רחל המשוררת כתבו על הארץ והחיים בה. באמנות, ניתן למצוא קבוצות כמו הכנענים שדגלו בחיבור לעמים החיים בארץ תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית.[19]
לפי דני גוטוויון: "ככל שהתבססות מוסדות המדינה פרמה את החפיפה בין החלוצי ללאומי, כן נחשפה הסתירה בין החלוצי לסוציאליסטי ואתוס הפרישה החלוצי הפך לאתוס מעמדי. כך שימשה ההתבדלות החלוצית לצידוק ההעדפה הכלכלית–החברתית של מעמד הביניים הישראלי שצמח בזיקה לממסדים הממלכתיים, ההסתדרותיים והתנועתיים".[18]
כבר מימיה הראשונים של המדינה, אנשי תנועת העבודה ומפלגת מפא"י עסקו באופן ציבורי בביקורת המפלגה ובכך נטשו את הדמיון הפוליטי שהציעה.
נטישת מפלגת מפא"י, מפלגת השלטון בראשיתה של המדינה ומפלגתה הגדולה של תנועת העבודה, את המעמדות הנמוכים ואת יישום מדינת הרווחה והעדפתה את מעמד הביניים המזוהה איתה היה אחת הסיבות למהפך של שנת 1977 ולעליית הליכוד לשלטון.[18]
הקיבוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. רעיון הקיבוץ החל מרעיון הקבוצה הקטנה וקבוצת דגניה הייתה הראשונה לממש רעיון זה לכדי צורת התיישבות. לפי צבי שץ, מהוגי רעיון הקבוצה הקטנה: ״הקבוצה בחיינו לעתיד היא המקום הבטוח, האמיתי והתמידי, אשר יציל את נפש האדם במלחמתו נגד כוחות התוהו.״[20]
ניתן לראות את הקיבוצים גם כחלק ממגמה קומונלית כלל עולמית של מאתיים השנה האחרונות הכוללות מעל אלפיים קומונות ברחבי העולם בהן גרים או גרו קרוב למאה אלף אנשים. הרעיון הבסיסי של הקומונות הוא חיי שיתוף קבוצתיים.[7]
הקיבוצים הם דוגמה למימושו של דמיון פוליטי במציאות. לצד הגות רבה אשר נכתבה על הרעיון הקיבוצי, התנועה הקיבוצית הקימה מאות קיבוצים ברחבי הארץ. בין ההוגים של הרעיון הקיבוצי ניתן למצוא את: א.ד. גורדון, ארתור רופין, מרטין בובר, יצחק טבנקין ושלמה לביא.
צורת החיים בקיבוץ מנסה לייצר סדר כלכלי-חברתי סוציאליסטי וכוללת שותפות כלכלית מלאה (וזאת בניגוד לסדר החברתי המכיר ברכוש פרטי). שותפות זו כוללת בעלות משותפת על כלל הרכוש לרבות בגדים ומבני מגורים, מטבח שיתופי, גידול שיתופי של הילדים וגם משק יצרני משותף.[21] במרבית הקיבוצים נעשתה חלוקת עבודה בין חברי הקיבוץ בענפיו הכלכליים השונים, וכללה עבודות כגון: כביסה ובישול הנחשבות כ"עבודות שקופות".
הקיבוץ אף קיבל הגדרות חוקיות התואמות את הניסיון החברתי שהציע, כך למשל הוגדר בתקנות לאגודה שיתופית של משרד הכלכלה: ”אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד המקיים חברה שיתופית של חבריו, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקניין ומטרותיה עבודה עצמית, שוויון ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך”.[22]
על אף הצלחתו של הקיבוץ להוביל סדר חברתי חדש ושונה מסביבתו, הרעיון לא שרד לאורך זמן וכיום כמעט כל הקיבוצים מופרטים. לפי יפתח גולדמן, ניתן לראות ברעיון הקיבוץ העירוני כהתחדשות הדמיון הפוליטי של הרעיון הקיבוצי. תנועות הנוער ובהן: הנוער העובד והלומד, המחנות העולים וגם התארגנויות נוספות ובהן "מעגל הקבוצות" סימנו את הקיבוץ העירוני כיעד המשלב בין חיי השיתוף של הקיבוץ המסורתי למעורבות בחברה העירונית הסובבת.[7]
ארץ ישראל השלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מתחילת ההתיישבות בארץ ישראל, פלגים ציוניים דמיינו את מדינת ישראל בגבולות הארץ המובטחת המתוארים במקורות תנ״כיים או היסטוריים. על אף שאין הסכמה מה הם גבולותיה של הארץ המובטחת, גבולות אלו הפכו לסמל הדמיון הפוליטי הקורא לחזרה אל שורשי החיים היהודיים בארץ האבות.
רעיון ארץ ישראל השלמה הכולל שיבה לגבולות ההיסטוריים של הארץ מהווה מחלוקת ביישוב היהודי מראשיתו. בשנת 1967 קמה התנועה לארץ ישראל השלמה שמטרתה לקדם חזון זה. לאחר מלחמת ששת הימים, בה נכבשו שטחים רבים אך לא סופחו לשטחה הריבוני של ישראל, החלה התיישבות יהודית בשטחים אלו. לאחר מלחמת יום כיפור הוקם גוש אמונים אשר הביא את מימוש החזון לשיאו עם הקמת קדומים ועפרה שהיוו את תחילתו של מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון.
יחד עם זאת, יש מי שיגדירו את ההתיישבות כחזון משיחי ולא כדמיון פוליטי. לפי יוסף גורני: "הופעתו של גוש אמונים בשנת 1973 כארגון דתי ופוליטי בשטחי יהודה ושומרון מסמלת מעבר מן הריאליזם האוטופי של המתיישבים בתקופת היישוב אל אוטופיה משיחית אחרי מלחמת יום הכיפורים."[23]
בית המקדש השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
— ישעיהו, פרק ב, פסוק ב'
על אף שבית מקדש שלישי לא מוזכר במקורות, תחילת הדמיון הפוליטי המציע את הגאולה השלמה, קיבוץ הגלויות ואחרית הימים כמערכת שבית המקדש נמצא במרכזה' מופיע במקורות היהודיים. בעקבות כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים, החלו להתארגן תנועות קטנות להקמת בית מקדש, שהמוכרות שבהן הן תנועת נאמני הר הבית ומכון המקדש. על אף שמדובר בחזון דתי משיחי, הוא תורגם לפעילות פוליטית של קבוצות נוספות והבולטת שבהן הציונות הדתית.
דמיון פוליטי פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת ההתעוררות הלאומית הערבית היה הדמיון על מדינה ערבית אחת גדולה תחת השם "סוריה הגדולה" ובשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקשו רוב המדינאים הפלסטינים לספח את הארץ למדינה הסורית.[24]
ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית בהתפצלותה מן התנועה הלאומית הערבית בסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. שלא כמו תנועות לאומיות אחרות, שפעילותן הייתה מול הכוח הקולוניאליסטי השולט בשטחן, התנועה הלאומית הפלסטינית התגבשה כנגד שני כוחות שונים: הראשון, התנועה הציונית וההתיישבות בארץ; והשני, השלטון הבריטי המנדטורי. מיום שארץ ישראל הפכה ליחידה מדינית בפני עצמה התפתחה התנועה הפלסטינית כתנועה נפרדת לערביי ארץ ישראל.[24]
יש סברות שונות על מקור הלאומיות הפלסטינית כגון זו המוצגת על ידי הפלסטינים באמנה הלאומית הפלסטינית על פיה תחילת התנועה הלאומית שלהם בהצהרת בלפור (1917) ובכך מציעה הקבלה עם הציונות במטרה לקבל לגיטימציה.[25]
למרות שטרם קמה מדינה פלסטינית לאומית, לדמיון הפוליטי שבמרכזה ישנם ביטויים במוסדות שקמו הלכה למעשה ובהם: אגודות פועלים, בנקים, קופת האומה הערבית שתפקידה המרכזי הוא רכישת קרקעות, מפלגות פוליטיות, ארגונים חמושים ואף ימי זיכרון לאומיים והמפורסם שבהם: הנכבה.
עד היום קיימת מחלוקת על יעדיה של התנועה הלאומית הפלסטינית, אגפים מסוימים בתנועה קוראים למדינה אחת דמוקרטית ליהודים וערבים מהירדן ועד הים, בעוד שאגפים אחרים קוראים למדינה ריבונית לעם הפלסטיני.
עיסוק מחודש במושג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשור האחרון ניתן להבחין בעיסוק מחודש במושג דמיון פוליטי. מושג זה מופיע בשדה האקדמי, הפוליטי-אקטיביסטי ובאמנות. באקדמיה הנושא מקודם על ידי קורסים, כנסים, מאמרים כדוגמת הגיליון בנושא בכתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.[3]
בזירה הפוליטית, ניתן לראות ניסיונות לייצר שיח על דמיון פוליטי. בישראל - רוזה מדיה, גוף המדיה של תנועת עומדים ביחד בחר לעסוק בנושא זה בגיליון הראשון של כתב העת שלו והציג מאמרים שונים העוסקים בדמיון הפוליטי של תמונת הניצחון.[26] ניתן למצוא שיח על דמיון פוליטי גם בהכשרות פעילים בתנועת עומדים ביחד ובתנועות נוספות.
באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ולדעתך, אם יהא ביד איש ליצור את שניהם כאחד: את הדבר עצמו העומד להיות מיוצג, ואת ההבואה (המייצגתו) - כולם יתמכר בכובד ראש ליצירת הבבואות, וישעבד חייו לעניין זה, כאילו אין לו בעולם טוב ממנו? [...] אלא, לו באמת בקי היה בעניינים הללו שאותם הוא מייצג בשירתו, דומני שהיה שוקד הרבה יותר על המעשים עצמם מאשר על ייצוגם [...].
— אפלטון, כתבי אפלטון, כרך ב', ירושלים: הוצאת שוקן, 1999, עמ' 543-547.
"
כבר אצל אפלטון ניתן למצוא את ההבנה כי לאמנים ולמשוררים השפעה על הפוליטיקה וזאת על ידי יצירת דימויים שמקורם בדמיון ובכוחם להטות את האנשים מהאידאות ומהעיקר.[27] לפי "האנציקלופדיה של האפשרויות" של פאלגרייב זה כבר זמן רב שתפקיד האוונגרד באמנות הוא להרחיב את מגבלות הדמיון הפוליטי.[2] ניתן למצוא דוגמאות רבות בהיסטוריה של האמנות בהן אמנות שימשה תפקיד בבניית סדרים חברתיים. בישראל, לאמנות היה תפקיד חשוב בבניית הלאום עוד מראשית הציונות.
באמנות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנת 1901, בכרזה לכבוד הקונגרס הציוני העולמי החמישי מעשה ידי אפרים משה ליליין, ניתן למצוא ביטוי לשימוש באמנות כדי לתאר דמיון פוליטי עבור העם היהודי. בכרזה זו, היהודי הגלותי כלוא בגדר תיל ומלאך מצביע לכיוון מזרח, שם היהודי-החדש עובד אדמה. ביטויים רבים למגוון האידאולוגיות המרכיבות את הציונות והישראליות מראשיתה קיימות באמנות. קבוצות אמנים שונות וגם אמנים עצמאיים, הציעו דמיון פוליטי עבור העם היהודי המתחדש, אשר חלקן קשורות בתנועות פוליטיות וחלקן עצמאיות. בין הקבוצות:
אסכולת ארץ ישראל - פעלה בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. בעזרת ציור של נופי ארץ ישראל ושל דמות החקלאי הישראלי, ניסו האמנים והאמניות לתת ביטוי לרעיון של התחדשות לאומית ושאיפה לשחזר את העולם המזרחי הראשוני - היהודי שחי בארץ ישראל עוד מימי התנ"ך וזאת בניגוד לדמות היהודי הגלותי. בין נציגיה הבולטים של אותה אסכולה היו ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר וישראל פלדי.[28]
הכנענים - עוד לפי הקמת מדינת ישראל, תנועת "הוועד לגיבוש הנוער העברי" שמאוחר יותר שינתה את שמה לתנועת הכנענים הציעה דמיון פוליטי בדמות היהודי החדש. התנועה דגלה בחיבור לעמים החיים בארץ תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית.[19] הכנענים פעלו בשדות רבים: ספרות, הגות וגם באמנות. האמנים הכנענים ניסו לשרטט את דמות "העברי החדש", המחוברת למזרחיות ולעבודת האדמה. בין העבודות המפורסמות ניתן למצוא את הפסל "האריה השואג" של הפסל אברהם מלניקוב והפסל "נמרוד" של הפסל יצחק דנציגר.
בשנים שלאחר התמסדותה של מדינת ישראל, האמנות הישראלית עסקה במציאות: ביקורת השלטון, פערים החברתיים, הכיבוש ובעיסוק פורמליסטי, ולכן קשה למצוא דוגמאות לדמיון פוליטי. יחד עם זאת, בעשורים האחרונים, כחלק ממגמת התחדשות העיסוק בדמיון הפוליטי, ישנן מספר דוגמאות לכך באמנות הישראלית העכשווית.
האמנית יעל ברתנא מציעה בעבודותיה דמיון פוליטי המתכתב עם ההיסטוריה היהודית ועם מדינת ישראל. בשנת 2011 השתתפה ברתנא בפסטיבל ה־54 של הביאנלה של ונציה כנציגת פולין והציגה סרט וידאו בשלושה פרקים "ואירופה הוכתה בתדהמה". טרילוגיה זו מספרת על רעיון "התנועה לתחייה יהודית", ארגון דמיוני הדוגל בשיבתם של מיליוני יהודים אשכנזים לפולין והתיישבותם מחדש במדינה.[29]
בעבודת הווידאו "תופת" משנת 2013 בנתה מחדש את בית המקדש - והחריבה אותו. בשנת 2023, במסגרת תערוכתה "אור לגויים" במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון הציגה ספינת חלל "שעל סיפונה העם היהודי והיא ספינת החלוץ שעוזבת את כדור הארץ בעת כלייתו, ובעקבותיה אמורות לנווט ספינות אחרות."[30] מטרת ספינה זו היא להביא ל"תיקון עולם": ארגון מחדש של הקהילה האנושית ומתן זמן לכדור הארץ להשתקם.
הפרויקט "אקס-טריטוריה של האמניות רותי סלע ומעיין אמיר הוא דוגמה נוספת לעיסוק בדמיון פוליטי פוסט-לאומי. המושג אקס-טריטוריה מתייחס לשטח שאינו בתחום המשפטי של המדינה. החל משנת 2009 חוקרות האמניות את המושג, לפיהן, "הפרויקט מוקדש לבחינה תאורטית, מעשית ובין-תחומית של "אֶקסטריטוריאליוּת", היינו של ההדרה או השחרור מחוקי המערכת המשפטית של מקום ייעודי. הפרויקט חוקר את רעיון האקסטריטוריאליות ככלי ליצירת ביקורת של מבני כוח ולדימיוּן מחדש של אפשרויות מעשיות, מושגיות ופואטיות."[31] במסגרת הפרויקט, בשנת 2015, הפכו האמניות את המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב לחלל אקס-טריטוריה בדיוני ובו הציגו שתי עבודות וידאו הבוחנות את השפעות הגבולות והחוק על המשתתפים בעבודה ולאחר מכן הוציאו את הספר "Extraterritorialities in Occupied Worlds" הכולל מאמרים ומנפסטים בנושא.[32][11]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דמיון פוליטי, מה זה? (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 שחר בורלא, דמיון פוליטי בתפוצה, תל אביב: רסלינג, 2013, עמ' 42-44
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Stephen Duncombe, Silas Harrebye, Political Imagination, Cham: Springer International Publishing, 2020, ISBN 978-3-319-98390-5. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 נורמה מוסי, דמיון פוליטי משותף – מפתח
- ^ גור סלע, "'היינו במין בועה קסומה': חינוך לדמיון פוליטי במחנה הקיץ האלטרנטיבי לנוער," עבודת תזה בהנחיית אביהו שושנה, אוניברסיטת חיפה, 2018, עמ' 1.
- ^ שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, ירושלים: מאגנס, 1980, עמ' 16-18.
- ^ Ruth Levitas, Utopia as Method, SpringerLink, 2013 doi: 10.1057/9781137314253
- ^ 1 2 3 יפתח גולדמן, הקיבוץ כאוטופיה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, מודן הוצאה לאור, 2012, עמ' 120-129
- ^ שוש רותם, השאיפה למרומים: מחשבות על קריסת מגדלי התאומים, גילוי דעת, 2012, עמ' 105-107
- ^ תומאס מורוס, תרגום: אפרים שמואלי, אוטופיה, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1946, עמ' 102-103
- ^ בנדיקט אנדרסון, תרגום: דן דאור, קהיליות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999, עמ' 69-79
- ^ 1 2 נועם סגל, "על הפוטנציאל האקסטריטוריאלי", כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, בצלאל, 8, 2023.
- ^ עמוד הבית של "גרין ניו דיל ישראל"
- ^ ירון צור, "בפתח המהודרה העברית, היהודי נודד ומדמיין אומה," בתוך בנדיקט, 2022, עמוד' 36-58.
- ^ יצחק קונפורטי, עיצוב האומה: המקורות התרבותיים של הציונות, 1882-1948, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2019, עמ' 125-196
- ^ אחד העם, "לא זה הדרך!", אתר פרויקט בן-יהודה. (הודפס לראשונה ב'המליץ' י“ב אדר”ש תרמ"ט)
- ^ מישל אביטבול. "כי"ח – כל ישראל חברים," בתוך ירמיהו יובל (עורך) זמן יהודי חדש – תרבות יהודית בעידן חילוני מבט אינציקלופדי, כרך ב'. ירושלים: כתר, 2007, עמ' 18-16.
- ^ שמואל נח אייזנשטדט, תרגום: עמוס כרמל, הציוויליזציה היהודית: הניסיון ההיסטורי היהודי בפרספקטיבה השוואתית וגילוייו בחברה הישראלית, שדה–בוקר: המכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2002
- ^ 1 2 3 דני גוטוויין, על הסתירה בין האתוס החלוצי לאידאולוגיה הסוציאליסטית בתנועת–העבודה הישראלית: דוד בן–גוריון ויצחק בן–אהרן, 1967-1948, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 248-208
- ^ 1 2 עוזי אורנן, אנחנו כנענים, סביבות 33, 1994
- ^ צבי שץ, מצוטט בתוך: "רב-שיח על הקיבוץ כאידאה," מחשבות, 48, 1979, עמ' 92-103.
- ^ Kibbutz | Agricultural, Collectivist, Utopian | Britannica, www.britannica.com, 2024-01-12 (באנגלית)
- ^ סעיף 1א' ב תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, באתר משרד הכלכלה.
- ^ יוסף גורני, אנשי כאן ועכשיו: הראליזם האוטופי של מעצבי החברה היהודית החדשה בארץ ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2015, עמ' 8
- ^ 1 2 יעקב שמעוני, "פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל," ערבי ארץ־ישראל, תל אביב: עם עובד, 1946, עמ' 240.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, תל אביב: כתר, 1999, עמ' 92-91.
- ^ רוזה מדיה, תמונת ניצחון - מגזין רוזה יוצא לדרך, 2023.
- ^ אפלטון, כתבי אפלטון, כרך ב', ירושלים: הוצאת שוקן, 1999, עמ' 543-547.
- ^ בנימין תמוז, "ציור" בתוך אמנות ישראלית, תל אביב: מסדה, 1963, עמ' 21-26.
- ^ יעל ברתנא: "And Europe Will Be Stunned …" / מוזיאון תל אביב לאמנות, באתר www.tamuseum.org.il
- ^ אבי פיטשון, "התערוכה של יעל ברתנא היא פרויקט חלל מרהיב. איזה מיליארדר מרים את הכפפה?", הארץ, 11 מאי 2023.
- ^ Exterritory Project, Exterritory Project, 2016-06-15 (באנגלית)
- ^ Exterritory Project, Extraterritorialities in Occupied Worlds, punctum books, 2016, ISBN 978-0-692-62943-7. (באנגלית)