דיא ווארהייט

דיא ווארהייט (Warheit, פירוש המלה ביידיש: אמת) היה עיתון בשפה היידית שיצא לאור בניו יורק בין השנים 1905–1915. העיתון פנה לציבור הפועלים היהודי בארצות הברית, הביע עמדות יהודיות-לאומיות וסוציאליסטיות גם יחד, זאת בתקופה בה לאומיות וסוציאליזם נתפסו כסתירה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקט העיתון קו שתמך במדינות ההסכמה, בניגוד לדעת הקהל היהודית. מחאות הציבור שכללו ביטול מנויים לעיתון, הביאו ב-1915 את מועצת המנהלים להדיח את לואי מילר , מייסד העיתון, מתפקידו כעורך וכאחד הבעלים.

רקע לייסוד העיתון ומטרותיו

גליונו הראשון של הווארהייט, ראה אור ב-11 בנובמבר 1905, בתקופת השיא של הגירה יהודית למערב בכלל ולארצות הברית בפרט, על רקע פוגרומים ומצוקות כלכליות וחברתיות של יהודי מזרח אירופה.

הווארהייט הוקם על ידי לואי מילר (ליאון בנדס, 1866-1927), בתגובה לדומיננטיות הציבורית של הפארווערטס, שנקט פרשנות סוציאליסטית לפיה לאומיות בכלל וציונות בפרט הן נחלת העבר, וכי מדובר ברעיונות ובהתארגנויות העומדים בדרכה של מהפכה סוציאליסטית בעולם כולו, כולל בארצות הברית.

לואי מילר מייסדו ועורכו של הווארהייט, היה ב-1897 בין מקימי הפארווערטס. שותפו של מילר היה אברהם (אייב) קאהאן, עורכו הנערץ של הפארווערטס.

הפוגרומים החמורים ברוסיה שהרקע שלהם הייתה 'מהפכת 1905', תפסו מטבע הדברים מקום מרכזי גם בסדר היום הציבורי בניו יורק. אלא שלצד העובדה שכל היהודים היו מודאגים מהדיווחים מרוסיה, התקיימה מחלוקת מהותית לגבי הדרכים לסייע: מצד אחד עמדו פילנתרופים שסברו שיש להגיש 'סיוע הומניטרי' על בסיס הטענה שיהודי רוסיה הם אזרחי רוסיה ולא שייכים לעם מסומיים, ומצד שני עמדו בעלי גישה לאומית שסברו שלצד סיוע הומניטרי יש להעמיד את 'השאלה היהודית' במרכז סדר היום הציבורי והמדיני.

פרדוקסלית לכאורה, בנושא מצוקת יהודי רוסיה נוצרה קואליציה מפתיעה בין הפילנתרופים 'הקפיטליסטים' בראשם עמדו יהודים מכובדים כמו ג'ייקוב שיף, לבין אברהם קאהאן והפארווערטס, שכן אלו ואלו סברו שאין דבר כזה 'עם יהודי'.

הווארהייט אם כך נוסד על מנת לקדם את התודעה היהודית-הלאומית על בסיס פרשנות סוציאליסטית לפיה אין שום סתירה בין סוציאליזם ללאומיות. בהתאם, הגדיר מאמר המערכת הראשון של הווארהייטר את מטרת העיתון במילים אלו:

"עיתון סוציאליסטי שיפעל לשחרור המעמד העובד, יאבק תמיד למען החלש ונגד החזק, ויהווה בסיס לפעולה מעשית". בנוסף הצהיר המאמר כי הווארהייט יהיה עיתונו של "העם היהודי באמריקה" וכי העיתון "איננו אורתודוקסי ואיננו מתבולל".

עמדות הווארהייט ביחס לשאלות יהודיות על סדר היום: זהות, הגנה עצמית, הגירה, ציונות

בגיליון שראה אור כמה ימים מאוחר יותר^{[דרושה הבהרה]}, הגדיר מילר את מהותו של העם היהודי:

”אנו נשארים יהודים גם כאשר הדת לא משחקת שום תפקיד. ובכן, מה אנו? לאום [נאציאן] או קבוצה דתית? [...] מה הופך את היהודים לעם אחד? לורד ביירון אמר שמה שמאחד את היוונים זה היותם יוונים, באתונה, אלכסנדריה או קונסטנטינופול. הם שייכים לאומה היוונית. דברים אלו כוחם יפה גם ליהודים. היהודים הם עם ללא ארץ”.

סוגיית הזהות שבה ועלתה במשך שנות הופעתו של העיתון. בגיליון שראה אור בפברואר 1906, דחה מילר את הרעיון שהיהודים הם "גזע", וטען כי ”המאחד את העם הוא ההיסטוריה שלו, ולא הדם, הגזע או הדת”. במישור המעשי קרא הווארהייט להתארגנות על בסיס לאומי, בכל מקום בו יש ריכוז יהודי גדול. עם זאת, הוא לא דחה את הרעיון של התיישבות יהודית בארץ-ישראל, כפי שהציעה בין השאר מפלגת פועלי ציון, אליה חש קרבה על בסיס האידאולוגיה הסוציאליסטית המשותפת. במקביל קרא הווארהייט לחיזוק ההגנה היהודית כנגד הפוגרומים:”יש לצייד את כולם בנשק. כל אשה במקום לרעוד בפינה מפחד ולקרוא תהילים שתחזיק רימון ביד. כל ילד בגיל בר מצווה במקום ללמוד דרשה שיחזיק אקדח ביד. עלינו לעשות הכל כדי להפוך את השימוש בנשק להרגל. כך נשמור על כבודנו. כך ילמדו לפחד מאיתנו ולכבדנו”. הווארהייט ביטא תמיכה בלתי מסויגת בהגירה החופשית, זאת בניגוד לעמדות הרשמיות של פדרציית העבודה האמריקאית, שהסתייגה מההגירה מכיוון שמהגרים היו מוכנים לעבוד יותר שעות תמורת שכר נמוך יותר. עמדה זו עלתה בקנה אחד עם נטייתו של הווארהייט לטובת הכוחות הפוליטיים שתמכו בהגירה חופשית, בראשן המפלגה הדמוקרטית.

לואי מילר מבקר בתל אביב: 1911

ככל שהידיעות מארץ-ישראל לימדו על התפתחות המפעל הציוני, הלכה והתחזקה התמיכה בציונות מעל דפי הווארהייט. ב-1911 פרסם העיתון סדרת מאמרים שסיקרו את ביקורו של לואי מילר בארץ. בדרכו לא"י ביקר מילר באירופה. בברלין הוא נפגש עם י.ל פרץ שהבטיח לכתוב לווארהייט. תמונה של הסופר הידוע הופיע בעמוד הראשון. ברוסיה שהה כשלושה שבועות, והדיווחים ממסעו שהחל בצפון היו קודרים למדי, גם אם לצד מאמר על "האנטישמיות הגלויה והסמויה, הפוליטית, החברתית והכלכלית", דיווח מילר בהתפעלות על "יהודים הרוצים להיות חיילים".

בארץ ישראל הוא ביקר ביפו, ברחובות ובירושלים. לצד תיאורי הכיעור של החיים בעיר הקודש, התרשם עורך הווארהייט מ"ירושלים אחרת", זו של "המרטירים השקטים של ארץ ישראל [כך]" של "הנרודניקים היהודים", כמו רופאה שמקבלת תמורת עבודתה הקשה פחות מדולר ליום, ולשאלתו "כיצד היא מתקיימת?" היא עונה שהיא "לא באה לארץ ישראל לשם אושרה האישי אלא לשם עזרה לאחרים". "כמותה" מספר מילר, "אתה מוצא בשדות, בכפרים, בהתיישבות ובבתי הספר, והם מבטאים את הרוח החדשה של העם". מילר דיבר על "צבא חלוצי קטן של חיילים וגנרלים העושה כל שביכולתו שעה אחר שעה יום אחר יום, באת, במעדר, כמורה, כמתיישב וכאיש עסקים קטן, כדי להפוך את הארץ הזו לארץ זבת חלב ודבש ולעשות מארץ-ישראל מופת לארץ מפותחת".

"[...] יהודים שעד לפני עשור סחרו בתבואות, רכלו בתחתונים משומשים, או ישבו מאחורי דלפק, הפכו תוך שנה לנושאי הדגל של הגננות, ונהיו למורים בכלכלת האדמה [...] עובדה זו לבדה צריכה להיות מקור לשביעות רצון לכל היהודים, בכל מקום בו הם יושבים, תהא מחשבתם על ההתיישבות הזו אשר תהא".

רושם נוסף תרם המימד המקצועי והחדשני שבחקלאות היהודית. ביער הרצל, חווה ציונית בת 2400 דונם, פגש מילר את האגרונום וויליאקובסקי, "שלמד חקלאות בפריז, בברלין ובעוד מקומות, ושיכול היה להשתכר בארצות הברית לפחות 4000 דולר בשנה, ומוכן לבוא לכאן תמורת 700 דולר בלבד, השקולים למחצית שכרו של חייט יהודי בניו יורק". שיטות העבודה המיושמות בחווה עושות לה שם וגם הערבים המכירים היטב את האדמה באים ללמוד מהיהודים. מילר העריך כי "זו רק שאלה של זמן עד שהערבים יהיו עובדי אדמה טובים כמו היהודים [...]". אך תל אביב בת השנה עשתה עליו את הרושם הרב ביותר:

"תוך שנה גדלה פה שכונה, ישוב, עיר, עיירה, איך שתרצו לקרוא לה, מכלום. היה פה רק חול ולא היה אף עץ, והיום? בתים יפים, רחובות נקיים, עצים נותני צל, ממש יש מאין, ורק על ידי יהודים. תל אביב היא יד לא רק לבוניה אלא לעם ממנו יצאו [... ] לא משנה מה אתה מאמין וחושב לגבי ארץ-ישראל, עליך לחוש גאווה ורוממות רוח על כך שיהודים בנו את תל אביב [...על] רוחה של תל אביב, הנשמה של העיירונת הנפלאה הזו".

בדרכו חזרה לניו-יורק, ביקר עורך הווארהייט באלכסנדריה, ובעיתון הופיעו מאמרים על מה שמילר הגדיר "הדור החדש של 'עבדים היינו' ". מבין 25 אלף יהודי העיר הרשימו אותו דווקא העניים שבהם, גם אם לא חמקה מתשומת ליבו מידת השתלבותם של בני המעמדות האחרים - בינוניים וגבוהים - בתהליך המודרניזציה הנמרץ שעבר עיר הנמל הזו תחת הכיבוש הבריטי. כן משכה את תשומת ליבו העובדה, שלמרות הנוכחות הבריטית השפה הרווחת בקרב מעמדות הביניים היא הצרפתית, שהייתה גם שפת הלימוד הרשמית של בית הספר היהודי שנפתח בעיר ובו מקום ל-1350 תלמידים. עם זאת, הווארהייט לא התעלם מהבעיות: "הבעיה הבסיסית היא מחיר הקרקע הגבוה, יחסית לאיכותה, מה גם שהיהודים קונים את הקרקע הגרועה ביותר", וגם "יתרונו של 'הפרולטריון' הערבי". בעיה גדולה לא פחות הייתה הבעיה המדינית:

"חקלאות וכלכלה מפותחת זקוקות לחומרי גלם, נהרות, נמלים, מים, מיקום מרכזי. האנשים בארץ-ישראל סבורים שהאדמה עשירה ומיקומה מרכזי, ויש בה מחצבים ושאפשר לבנות בה נמלים ודרכים. הבעיה היא שהשליטה ברוב הקרקע היא בידי הערבים [...] לא סביר שהעולם יאפשר ליהודים לשלוט בה [...] לא רק השלטון הטורקי עומד בדרכה של הציונות המדינית הישנה. כל המעצמות המעורבות, כגון אוסטריה, צרפת, רוסיה או גרמניה מתנגדות שתקום בה 'מדינה יהודית' [...]".

מילר קיים שיחות עם "אישי ציבור יהודים וטורקים", מתוך מטרה לעמוד על טיבה של האנטישמיות בארץ-ישראל. מסקנתו הייתה שהעוינות שחשים ערבים רבים כלפי יהודים בא"י מקורה "בחולשת היהודים", והסביר כי "שנאת חלשים היא תופעה רווחת במזרח". גם בהנחה כי מצב זה עשוי להשתנות ככל שיהודים ישנו את עצמם מתוך בניית החברה, הכלכלה והפוליטיקה שלהם, צפה מילר כי "בכל מקרה יש בעיה להמון הערבי עם השלטון, והיהודים יצטרכו למצוא עצמם עם הערבים נגד השלטון, או עם השלטון נגד הערבים". מסקנתו הייתה שאין סיכוי אמנם לציונות 'מדינית', אך שייתכן להקים בארץ 'מרכז רוחני' או "תרבותי" כהגדרתו:

"יהודי ארץ-ישראל רוצים להיות למרכז התרבותי של העם היהודי. כאן תעובד השפה של היהודים, הספרות שלהם והאמנות. [...] הם יסתפקו בכך שמספר ידוע [הדגשה במקור] של יהודים יקים בארץ הזו יישובים ויחיה בהם. לצידם יוקמו גם בתי ספר ואוניברסיטאות שהשפה בהן תהיה עברית, אשר תהיה שפת החינוך, הרוח והאמנות. זו תוכנית המינימום ותוכנית המקסימום של הציונות החדשה".

כך או אחרת, ב-1911 היה למילר ברור, מה שהיה ברור גם לציונים, לאוהדיהם ולמתנגדיהם גם יחד: בטווח המיידי ואף הבינוני אין במדינה יהודית בארץ ישראל משום תשובה ל'שאלה היהודית' המקיפה "14 מיליון יהודים שמספרם רק הולך וגדל". מבחינת מילר "השאלה הגדולה" הזו נותרת בעינה: "מה לעשות עם היהודים? מה לעשות עם העם הזה התועה לא 40 שנה במדבר, אלא ההולך כבר 2000 שנה סחור-סחור בגלות?"

תשובה על כך תנתן מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה בעקבות ועל רקע 'הצהרת בלפור', כאשר משלחות של נציגי העם היהודי ידרשו בשיחות השלום בוורסאי, הכרה בזכויות הלאומיות של מיעוטים יהודים במזרח אירופה (פולין למשל), ובזכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל.

סופו של הווארהייט

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביטא הווארהייט עמדות לא מקובלות על רוב הציבור היהודי. לדעת העיתון, למרות רגש הנקם הטבעי שהביא את רוב היהודים לתמוך במעצמות המרכז בראשותה של גרמניה^{[דרוש מקור]}, שהכתה בצאר וברוסיה השנואה, היה על יהודי ארצות הברית דווקא לאמץ את המסקנה השכלתנית, ולהביע תמיכה במדינות ההסכמה, שרק מהן נוצר סיכוי למיגור שלטון הצאר ולשינוי מהותי במעמד המדיני של היהודים. עם פרוץ המלחמה בשנת 1914 עמדה תפוצתו היומית של העיתון על כ-100,000 עותקים^{[דרוש מקור]}. מחאות וביטולי מינויים הביאו את הנהלת העיתון להודיע ב-24 בנובמבר 1914 על כך שמילר כבר איננו עורך העיתון. כמה חודשים לאחר מכן, הוא התפטר. העיתון המשיך לפעול עוד זמן קצר, עד שנמכר.

אחרי הצהרת בלפור, ולאחר שגם בפארווערטס החלו להבין כי הסוציאליזם ברוסיה איננו אלא המשך שלטון הצאר באמצעים ובצבעים אחרים^{[דרוש מקור]}, הלכה דעת הקהל ואימצה במהלך שנות ה-20 את עמדותיו של הווארהייט: ראיית הסוציאליזם והלאומיות כעולים בקנה אחד; תמיכה בכוחות פוליטיים פרגמטיים עד כדי קריאה לציבור המהגרים היהודי לתמוך במפלגה הדמוקרטית (ע"ח ה-SP) בבחירות ב-1932; והבנה שהציונות היא לא רק אפשרות רחוקה אלא גם מעשית, עמדה שהביאה את הפארווערטס לקשור ברית פוליטית עם ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ועם מפא"י.

לקריאה נוספת

• טלי תדמור-שמעוני, "מלחמת העיתונות של לואיס מילר", קשר מס' 8 [1990], עמ' 23–33
• י. חייקין, "לואי מילער, זיין וועג צו דערפאלג", פרייע ארבעטער שטימע, 1.3.1940, עמ' 5-6;
• יואל ענטין, "ווי לואי מילער שטורמער פון אידישער גאס איז געשטארבען איינזאם און פארגעסען", מארגען זשורנאל, 10.1.1943, עמ' 5,9.
• אהוד מנור, "המקום היחיד שמתפתחים בו תרבות יהודית ומוסר יהודי’: יהודי אמריקני בתל אביב, 1911", קתדרה - גיליון 136 (2010), עמ' 91–120

Ehud Manor: Louis Miller and Di Wahrheit ("the Truth"): Yiddishism,* Zionism and Socialism in New York, 1905-1915, Sussex Academic Press, 2012