דוד כץ (מהנדס)

דוד כץ

לידה	15 באוגוסט 1906 ביריזובקה שליד אודסה, האימפריה הרוסית
פטירה	21 בנובמבר 1974 (בגיל 68)

דוד כץ (15 באוגוסט 1906–21 בנובמבר 1974) היה מנהל מחלקת הנדסת החשמל והמהנדס הראשי של קופת חולים כללית, במשך כ-25 שנה עד מותו. בתפקידו הקים רשת בתי חולים ומרפאות בכל הארץ.

ביוגרפיה

ראשית חייו

כץ נולד ב-15 באוגוסט 1906 בביריזובקה שליד אודסה, האימפריה הרוסית, לאביו, הד"ר יעקב כץ, רופא שיניים (ובעבר מנהל בי"ס), ולאמו, פני לבית אסטיס. בעקבות מותה של אחותו התינוקת, בשנת 1913 עזבה המשפחה לרדזיבילוב שבמחוז ווהלין (כיום אוקראינה), מקום הולדת אביו, ושם התגוררה המשפחה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, אז פונתה חזרה לביריזובקה.

כיהודים רבים אחרים גם על משפחת כץ עוברת תקופה קשה במהלך המהפכה הרוסית, לאור אימת פשיטת הכנופיות של נסטור מאכנו, גריגורייב, מריה ניקיפורובה (ה"לבנים"). משנודע על חתימת הסכם פולין-רוסיה חזרה משפחה כץ לרדזיבילוב ב-1922. במשך זמן מה סייע כץ למשפחתו בפרנסה והתקבל לעבודה בטחנת הקמח הממונעת בלאבן, כעוזר טכנאי. מאחר שבפולין היו קיימות הגבלות אנטישמיות על לימודים ועבודה (חוקי ה'נומרוס קלאוזוס') נאלצו דוד ושמעון, אחיו הבכור, ללכת ללמוד בגרמניה לצורך השלמת לימודיהם בהנדסת חשמל. את השכלתם הטכנולוגית החלו עוד בגימנסיה ברוסיה. דודו של אביו, סלומון קרמין שהתגורר בגרמניה, סייע לשני הבנים כלכלית. בשנת 1925 הוסמכו שני האחים כמהנדסי חשמל, ולאחר תום לימודיהם נסעו לעבוד בפריז, שם הועסק באחת מתחנות הכוח של המטרו בפריז. ב-1928 חזר כץ לקרמניץ, פולין, ועבד בתחנת הכוח בעיר, כמנהל טכני וכסגן מנהל התחנה. בנוסף הוא עבד גם עם בתי חולים מחוזיים ויהודיים, חברות ביטוח סוציאלי ורופאים פרטיים, ואף תרם מניסיונו בייעוץ הנדסי מורשה למוסד הליצאום , בי"ס גבוה נודע מהמאה ה-18, ששכן במבצר גדול ועתיק, וכלל בתוכו מתקנים תעשייתיים שונים.

בזכות הפרויקט החשוב שביצע, חיבור הערים והעיירות הפזורות ברדיוס רחב באזור לרשת החשמל, קיבל כץ הכרה רשמית כמהנדס מומחה מטעם משרד המסחר והתעשייה הפולני, הישג לא מבוטל ליהודי בתקופה זו.

בשנת 1935 אחיו שמעון התקבל לעבוד עם מייסד חברת החשמל בפלשתינה-א"י, פנחס רוטנברג, וקיבל סרטיפיקט עלייה, שעמו עלה ארצה ב-1936.

במאי 1937 התקבלה החלטה באיגוד מהנדסי החשמל הפולני הקובעת כי היהודים, בהיותם "יסוד הרסני לחברה", אינם יכולים להשתייך לאיגוד זה. הלחץ לפטר יהודים עלה מכיוון השלטון המקומי והתקבלו החלטות פוליטיות אנטישמיות. למרות זאת, כץ המשיך עבודתו במחלקה הטכנית התעשייתית בליצאום, ובינואר 1938 התחיל לעבוד בהנהלה הראשית של המקום. למרות זאת, לאור גלי האנטישמיות הגואים הוא החליט לעזוב את פולין ופנה לקונסוליה האמריקאית בוורשה, אולם, הואיל ומקום הולדתו היה רוסיה, פקידי הקונסוליה רשמו אותו תחת המכסה הרוסית - ושערי ארצות הברית נסגרו בפניו.

מלחמת העולם השנייה

השנים הראשונות

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החליט כץ לעזוב לליטא, לטביה, משם למדינות סקנדינביה, כשהיעד הסופי הוא בריטניה, אולם לאחר חציית הצבא הסובייטי את הגבול, הוא נאלץ לחזור לקרמניץ, מרחק 400 ק"מ, ברגל. מאחר שהסובייטים כבר היו בעיר, כץ פנה לבית הוריו בברודי. הוא בדק שכולם בחיים ועזר בתיקון הדירה שנהרסה בהפצצות. לאחר מכן הוא חזר לקרמניץ, שם המשיך בעבודתו בצו השלטון הסובייטי עד 18 במרץ 1940, יום הלאמת הליצאום על ידי הסובייטים ופיזור העובדים. הוא נעתר לבקשת עמיתו המהנדס, שהיה אדם חולה, ונשאר לעזור בתחנת הכוח, עד פרוץ מבצע ברברוסה.

נדודים בברית המועצות

ב-26 ביוני 1941, הצבא הסובייטי חילק לעובדים צו עזיבה מיידי, 'אבקואציה' (פינוי), מקרמניץ, בשל התקרבות הגרמנים, והוטל עליו להגיע ליאמפיל. הוריו סירבו להתפנות לברית המועצות הקומוניסטית ונשארו בפולין עם אחותו הרופאה, ד"ר תמרה בילצקי (לימים בלרד) לבית כץ. אל כץ הצטרפו מספר עובדים ומשפחותיהם. בהוראת הסובייטים המשיך כץ לבדו מיאמפיל לסטארו קונסטנטינוב, שהייתה תחת הפצצות כבדות וכץ החליט להגיע לקייב, ומשם לאודסה, לקרובי משפחתו. בהגיעו לתחנת הרכבת נעצר בידי ה-NKVD בחשד לריגול לטובת הגרמנים, בגלל לימודיו בגרמניה. הוא נחקר מספר פעמים ואף הועמד בפני כיתת יורים במשך מספר שעות, אולם בדרך נס הוא מצא בכיס צדדי בתיקו חשבון ארנונה ישן ועליו שמו וכתובתו בקרמניץ, מה שהוכיח לסובייטים כי הוא אכן אזרח פולני מזה שנים, ולא מרגל גרמני. הוא נשלח מעיר לעיר: קייב, קרמנצ'וג, דנייפרופטרובסק, בטאייסק ליד רוסטוב, סטלינגרד, פנזה וקויבישב. מקויבישב היה אמור להישלח לסיביר, כמו אלפי אנשים אחרים מפולין שהוגלו בידי הסובייטים, אולם הוא ברח מהרכבת ועלה על רכבת אחרת, לטשקנט, אוזבקיסטן, אליה הגיע באוגוסט 1941. בטשקנט הוא התקבל לעבודה בבתי חולים הקולטים פצועים מהחזית, ועבד שם בהתקנת טכנולוגיה חדשה: מכשירי צילום רנטגן וציוד לפיזיותרפיה. הוא נשאר שם כ-7 חודשים ובסופו של דבר טיפל בכ-20 בתי חולים צבאיים גדולים (1,000 מיטות בכל אחד).

באורח פלא הוא גילה כי אחותו הצעירה וגיסו, הד"ר שאול ורעיה ויינטראוב, נמצאים בקלמיקה שליד אסטרחן, בדרום רוסיה, מרחק כ-2,500 ק"מ משם. בינתיים מתפרסם הסכם שיקורסקי-מאיסקי שנחתם ב-30 ביולי 1941 בין הממשלה הפולנית הגולה לבין שגריר רוסיה בלונדון, איוואן מאיסקי, וקבע שיוקם צבא פולני על אדמת רוסיה שיהיה כפוף לפיקוד העליון הסובייטי, ויעמוד בראשו הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס. האסירים הפולנים שהוגלו מפולין למחנות העבודה בברית המועצות קיבלו חנינה. כרבים אחרים, שראו בגיוס לצבא אנדרס הזדמנות לשיפור תנאים, עזיבת ברית המועצות, הזדמנות להילחם בנאצים ו/או אפילו הגעה לארץ ישראל, גם דוד ביקש להתגייס לצבא אנדרס.

בשלב זה, הוא הצליח לתקשר עם אחותו וגיסו, במאמצים מרובים, ושלושתם התאחדו. גיסו מצא עבודה בכפר נידח, מרחק 150 ק"מ מטשקנט ושלושתם התגוררו באחד הכפרים בתנאים פרימיטיביים, בצריף בוץ שורץ חרקים, בתנאים של מלריה ומחסור באוכל, וההגעה לעבודה הצריכה הליכה בבוץ במשך 14 ק"מ לכיוון אחד. לאחר שסידר עבודה לגיסו הרופא, ולאחותו, כאחות, באחד מבתי החולים שהוא עובד בהם, הוא הגיע ב-30 באפריל 1942 ללשכת הגיוס בעיר יאנגי יול (Yangi Yul) כדי להתגייס. הוא הופנה לעיר גוזאר (Guzar), מחוז בוכרה, מקום המטה הראשי של צבא פולין, אולם שם נדחה מסיבות אנטישמיות באמתלה של בריאות לקויה. נעשה ניסיון להקמת יחידות יהודיות נפרדות בתוך הצבא הפולני, בעיקר מצד אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שראו בהשתתפות היהודים בלוחמה כלי להשגת המטרות הלאומיות בארץ ישראל. הניסיון נכשל, אך היו יהודים, ביניהם כץ, שאותרו ליחידות מיוחדות. בתור מהנדס, שובץ דוד לפלוגת אזרחים-מומחים שהורכבה מחיילים יהודים, ובה שירת עד 15 ביוני 1942 בתנאים קשים ותחת אנטישמיות גלויה מצד הפיקוד הפולני. בסוף יוני היחידה פורקה, וכץ ביקש להצטרף ליחידה אחרת, במטרה לעזוב עם צבא אנדרס את ברית המועצות לאיראן. גם הפולנים וגם הסובייטים לא רצו ביהודים בשורותיהם ולאחר סחבת צבאית ארוכה הצליח כץ להיכלל ברשימת העוזבים. ב-13 באוגוסט 1942 הוא עזב את מחנה ורבסקוי (Vrevskoy) שבאוזבקיסטן על ספינה דחוסה, כאזרח פולני, עם עוד 118 יהודים-פולנים, לעיר הנמל פאהלווי (Pahlevi) באיראן.

כץ נרשם במצבת המשלחת הפולנית, ואליהו רודניצקי, נציג המשרד הארצישראלי בטהראן, הודיע כי פני המשלחת לארץ ישראל, אולם תוכנית זו לא התממשה וכץ גויס מחדש לצבא אנדרס ושובץ ליחידת אזרחים-מומחים. באותה עת עבר צבא אנדרס לפעול בחסות בריטניה במזרח התיכון בשל הסכסוך בין ממשלת פולין והסובייטים, והתאגד תחת השם הכוח הפרסי-עיראקי (PAI - Persian and Iraq Force), הארמייה הבריטית העשירית.

שירות בצבא הבריטי

ב-12 בספטמבר 1942 באמצעות המשלחת הפולנית בטהרן הוא התנדב לעבודה במפעלי חיל האוויר הבריטי בטהראן, כמהנדס חשמל. לאור כישוריו המקצועיים הוא התקבל והוצב ביחידת תחזוקה מס' 138 במפעל 'שבאז' לייצור מטוסים. שם היה עליו לפקח על תחנת כוח של דיזל-גנרטורים, לדאוג לתחזוקה הטכנית ולהתקנות החשמל במטוסי קרב. ב-19 בנובמבר 1942 נקטעה עבודתו במפעל, והוא שובץ כאיש טכני לטייסת קרב בעיראק, בדצמבר 1942.

ב-30 במרץ 1943 הוא הגיע לבריטניה, שם הוצב בטייסת 316 הפולנית של חיל האוויר המלכותי, עבר קורסים שונים, וביוני 1944 הוא הוצב בכוח הטקטי השני, כנף 131, טייסת 316, שהורכבה ממטוסי ספיטפייר.

חיל האוויר הטקטי השני, שכלל גם כוח פולני חזק, מנה כ-1,000 מטוסי קרב ומפציצים קלים, וכלל מערך תמיכה משלו, השתתף במהלך הפלישה לנורמנדי, וכבר ביום הראשון למבצע רשמו הפולנים הישג בהפלת 30 מטוסים גרמניים, כמו גם הפגזת עמדות גרמניות בעורף האויב. כץ השתתף במבצע הפלישה לנורמנדי ובקרבות הקשים לשחרור צרפת, בלגיה, הולנד וכיבוש גרמניה. במהלך הקרבות הוא השתתף בשחרור אסירים ממחנות רבים, ביניהם מחנה ברגן בלזן. ביום כניעת גרמניה הנאצית שחררו כץ ואנשי היחידה שלו את עובדי הכפייה, רבים מהם יהודים, ממפעלי תאגיד קרופ.

בתום המלחמה המשיך כץ לשרת בכוחות הכיבוש הבריטיים בגרמניה, ונרשם כמתנדב במחתרת הרזיסטאנס הצרפתית ובמחתרת הלוחמים הבלגיים. כץ אף הצליח לאתר את הוריו ואחותו ששרדו את המלחמה בפולין. הוא השיג להוריו סרטיפיקט עלייה והם עלו לארץ ישראל ב-1946. הוא המשיך לשרת בצבא הבריטי, והוצב בגרמניה, ככוח כיבוש (Occupation Force). בסוף מאי 1947 הוא שוחרר מהצוות הפולני שתחת פיקוד ה-RAF וצורף לכוח היישוב-מחדש הפולני (Polish Resettlement Corps) במסגרת ה-RAF, וב-17 באפריל 1948 שוחרר מהצבא הבריטי.

לאחר המלחמה

לאחר שחרורו ולאור מגבלות העלייה של הספר הלבן, היגר לאוסטרליה יחד עם אחותו וגיסו, אליה הגיעו ב-21 במאי 1948. הוא חי בסידני, ועבד בחברת שוופס, בתחנת הכוח של החברה ובהתקנות תעשייתיות שונות. ב-1951 הוא התבשר על מותו הפתאומי של אחיו הבכור שמעון, בישראל. הוא עזב במהירות את אוסטרליה, כדי לטפל בהוריו ניצולי השואה בישראל ובאוגוסט 1951 הוא הגיע ארצה. לאור ניסיונו הוא הוזמן על ידי ההנהלה הראשית של קופת החולים של הסתדרות העובדים להמשיך את תפקידו של אחיו, המהנדס הראשי במחלקה הטכנית. הוא שימש כמנהל מחלקת הנדסת החשמל והמהנדס הראשי בה במשך כחצי יובל שנים, עד מותו בשנת 1974.

בהמשך להסכם השילומים מגרמניה, הוא נשלח פעמיים לגרמניה המערבית לשם רכישת ציוד לבתי החולים בישראל, בשנים 1952 ו-1953. כשליח משרד הבריאות הישראלי ל"גרמניה האחרת", כיהודי שאיבד בני משפחה, מכרים, ואת כל עולמו, וכלוחם יהודי בנאצים, הוא נאלץ להתמודד עם התחושות הקשות שהציפו אותו, והתמקד בעבודתו, בה ראה את שליחותו, להקים מערכת בריאות בישראל. במהלך שנות עבודתו ביקר בבתי החולים הגדולים והחדישים באירופה, ארצות הברית ואוסטרליה, בחן את הסטנדרטים הגבוהים לפיהם נבנו ויישם אותם בארץ.

עם השנים גדל נפח תפקידו של כץ ונוספו בו תחומי אחריות חדשים בהתאם להתפתחות המדע והטכנולוגיה, לצד קליטת גליי עלייה המונית ומלחמות ישראל. תחת ניהולו התבצעה עבודת תכנון והקמה של תשתית חשמל למתקנים רפואיים גדולים, הן במוסדות הקיימים ובמיוחד בפריסת מרכזים רפואיים חדשים וחדשניים, מן הטובים בעולם באותה עת.

תחת ניהולו תוכננו, קמו והתפתחו מוסדות הבריאות של קופת החולים הכללית, בין היתר, בית חולים העמק, בית חולים כרמל, בית חולים מאיר, בית לווינשטיין, בית חולים שלוותה, בית חולים קפלן, בית חולים בילינסון, בית חולים השרון, בית חולים גהה, בית חולים באר שבע, בית חולים יוספטל, וכן עשרות ומאות מרפאות כלליות, מעבדות מקצועיות, מכונים ובתי הבראה. תרומתו הייחודית הייתה תכנון והקמת תחנות כוח אוטונומיות לשעת חירום, מבוססות דיזל-גנרטורים וממוקמות בתוך מתחם בית החולים - תכנון שקבע סטנדרט חדש בהצלת חיים.

משפחתו

דוד כץ היה נשוי לגליה כץ לבית וולוברינסקי, מהנדסת ומתרגמת, ואב לשתי בנות.