גיסקו
| מדינה |
אימפריית קרתגו  |
|---|---|
| פטירה |
239 לפנה״ס? |
| צאצאים |
Hamilcar, עזרובעל |
| דרגה |
גנרל |
  | |
גיסקו היה איש צבא ודיפלומט קרתגי. נרצח במהלך מלחמת שכירי החרב.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה הפונית הראשונה, מצאה את עצמה קרתגו מרוששת לחלוטין, ולא היה באפשרותה לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בצבאה. גיסקו, שהיה אותו הזמן המפקד הזמני של השכירים, הציע למועצה להעביר את החיילים לאפריקה בקבוצות קטנות, כך שיהיה יותר קל לשלם להם. אולם המועצה סברה שיהיה קל יותר לבקש מהשכירים לוותר על חלק משכרם אם יקובצו יחד.[1] ולכן כינסה את כולם בעיר קיסה, וחנו נשלח אליהם למשא ומתן. המשא ומתן לא עלה יפה, והשכירים איימו לעלות על קרתגו אם לא ישלמו להם תוספת. המועצה מיהרה לשלוח את גיסקו, שהיה מוכר לשכירים. הוא הגיע אליהם והצליח להגיע להסדר עמם.
אולם עבד קמפני בשם ספנדיוס, ולובי בשם מאתוס, חששו שכוונתם האמיתית של הקרתגים היא לפזר את השכירים, ואז להיפטר מהם ולקחת חזרה את הכסף. גיסקו הרגיש בכך ופעם כאשר תבעו הלובים את כספם, ענה להם גיסקו שיבקשו את שכרם ממאתוס.[2] הלובים נעלבו והחלו בוזזים את המטען של גיסקו ואנשיו. ספנדיוס ומאתוס ניצלו את המהומה, ותפסו את הפיקוד על השכירים. הם השביעו אותם להילחם לנצח בקרתגו. את גיסקו ואנשיו כ-500 במספר, לקחו בשבי, אולם לפי דבריו של פוליביוס, זכו ליחס טוב מצד שוביהם.
אולם לאחר ניצחונו של חמלקרת ברקה, בקרב מקאר, ערקו 2,000 פרשים נומידיים תחת פיקודו של נארוואס, ממחנה המורדים אל מחנהו של חמלקרת. הם זכו ליחס טוב מצד הקרתגים, וחמלקרת אף העניק את בתו לאשה לנארוואס.[3] ספנדיוס חשש שיחס כזה יגרור עריקות נוספות, ובעצתו של אוטאריטוס, הוחלט להוציא להורג את גיסקו. הוא ואנשיו הובלו אל מחוץ למחנה, ידיהם ורגליהם נכרתו, וכך גם אפם ואוזניהם. לאחר מכן הושלכו לתוך בור בעודם חיים.[4] רצח אכזרי זה, גרם לקרתגים להשליך כל מורד שנלקח בשבי אל רגלי הפילים.[5]
גיסקו בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיסקו נזכר ברומן ההיסטורי של גוסטב פלובר, "שלמבו".[6]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).