ביקורת היסטורית
ביקורת היסטורית (באנגלית: Historical criticism), המכונה גם השיטה ההיסטורית-ביקורתית או ביקורת גבוהה, היא ענף בביקורת המקרא החוקר את הטקסטים של התנ"ך והברית החדשה ומתייחס לתולדותיו של הטקסט והתפתחותו לאורך הזמן[1]. השיטה עוסקת בהיבטים שהידע ההיסטורי יכול לשפוך עליהם אור, כמו שאלות מתי נכתב הטקסט, מי עשוי להיות הכותב וכדומה. אף על פי שהשיטה נדונה לעיתים קרובות בהקשר של כתבי קודש, השיטה ההיסטורית-ביקורתית הוחלה גם על כתבים דתיים וחילוניים אחרים, ממקומות שונים בעולם ומתקופות אחרות בהיסטוריה[2].
המטרה העיקרית של הביקורת ההיסטורית היא לגלות את המשמעות הפרימיטיבית, או המקורית של הטקסט בהקשרו ההיסטורי המקורי, והמשמעות ההיסטורית המילולית שלו. המטרה המשנית מבקשת לשחזר את המצב ההיסטורי של תקופת המחבר ושל קוראי הטקסט. ניתן להשיג מטרה זו על ידי שחזור הטבע האמיתי של האירועים שהטקסט מתאר. טקסט עתיק עשוי לשמש גם כמסמך, תיעוד או מקור לשחזור העבר הקדום, אשר עשוי לשמש גם כעניין מרכזי למבקר ההיסטורי. בהקשר של המקרא, המבקר ההיסטורי יוכל לפרש את ספרות ישראל וגם את תולדות עם ישראל[3] .
בביקורת המקרא החל מהמאה ה-18, היה המונח "ביקורת גבוהה" נפוץ במחקר, כניגוד ל"ביקורת הנמוכה". במאה ה-21, ביקורת היסטורית היא המונח הנפוץ יותר ל"ביקורת גבוהה", וביקורת נוסח המקרא נפוצה יותר מהביטוי הרופף "ביקורת נמוכה". הביקורת ההיסטורית הייתה התחום הדומיננטי של ביקורת המקרא עד סוף המאה ה-20, אז מבקרי המקרא החלו לעסוק יותר בחקר משמעות הטקסט ומקורותיו. עיסוק זה פיתח שיטות שונות שהתבססו על תחום הביקורת הספרותית הקלאסית[4].
הביקורת ההיסטורית החלה במאה ה-17 וזכתה להכרה רחבה במאות ה-19 וה-20. נקודת המבט של החוקרים הראשונים שנקטו בגישה זו הייתה נטועה באידאולוגיה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, שכן גישתה ללימודי המקרא הייתה נקייה מהשפעת הפרשנות המסורתית. היכן שהחקירה ההיסטורית לא הייתה זמינה, הביקורת ההיסטורית נשענה על פרשנות פילוסופית ותאולוגית. עם כל מאה שחלפה, הביקורת ההיסטורית השתכללה למספר מתודולוגיות שונות, המשמשות אותה במאה ה-21: ביקורת מקורות, ביקורת צורות, ביקורת עריכה, ביקורת מסורת, ביקורת קנונית ומתודולוגיות נלוות[2].
השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| * | כולל את רוב ספר ויקרא |
| † | כולל את רוב ספר דברים |
| ‡ | חלק מדברים, יהושע, שופטים, שמואל א' ו-ב', מלכים א' ו-ב' |
.svg)
שיטות היסטוריות-ביקורתיות כוללות פרוצדורות ספציפיות המשמשות לבחינת מקורותיו ההיסטוריים של הטקסט, כגון הזמן והמקום בו נכתב הטקסט; מקורותיו; והאירועים, התאריכים, האנשים, המקומות, הדברים והמנהגים המוזכרים או משתמעים בטקסט.
יישום[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקרים הנוקטים בגישת הביקורת ההיסטורית משווים את הטקסט של כתב הקודש לכל טקסט או חפץ טקסטואלי בן זמנם, כלומר טקסטים אחרים שנכתבו באותו זמן. דוגמה לכך היא שחקר הברית החדשה המודרני ניסה להבין את ספר חזון יוחנן בהקשרו ההיסטורי של המאה ה-1 על ידי זיהוי הסוגה הספרותית שלו עם ספרות אפוקליפטית יהודית ונוצרית מהתקופה[3].
ביחס לספרי הבשורות, הביקורת ההיסטורית החלה לעוסק ב"בעיה הסינופטית", שאלת היחס הספרותי הספציפי בין שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי לוקאס) כלומר, השאלה לגבי המקור או המקורות שבהם השתמשה כל בשורה סינופטית בעת כתיבתה. הסיבה היא שספרי שלוש הבשורות הסינופטיות דומים, הסיפורים בהם חוזרים, עם גרסאות שונות. הביקורת ההיסטורית ביקשה להבין את הטקסטים של הברית החדשה בהקשר היסטורי שלהם: כלומר, שאין לקבלם כמו שהם, אלא להכיר בכך שהם כתבים המבטאים מסורת שנכתבה ועובדה על ידי אנשים שונים. והאמת טמונה בהקשר ההיסטורי.
הגישה של לביקורת ההיסטורית, שהתפתחה במסגרת הלימודים הקלאסיים המדעיים במאה ה-19, ביקשה לשים בצד מאמצים למלא את הדת במשמעות ישירה ורלוונטיות מהטקסט, והקדישה את עצמה במקום זאת לאיסוף ידע ביקורתי ולסדר הכרונולוגי של חומר המקור. היא התמקדה בניסיון להבין מהם גרסאות המקור, כדי לקבוע מי כתב אותן, היכן ומתי נכתבו.
יישום הביקורת ההיסטורית התרחב במשך השנים לכתבים דתיים אחרים של ההינדואיזם, הבודהיזם, הקונפוציאניזם והאסלאם.
מתודולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביקורת מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הערכת מקורות
ביקורת מקורות היא החיפוש אחר המקורות המקוריים העומדים מאחורי טקסט נתון. היא החלה על ידי הכומר הצרפתי מהמאה ה-17, ריצ'רד סימון, והתוצר המשפיע ביותר שלה הוא ללא ספק הספר "אקדמות לדברי ימי ישראל" (1878) שכתב יוליוס ולהאוזן, שהתובנות ובהירות הביטוי שלו הותירו את חותמם על חקר המקרא המודרני.
חקר הסוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חקר הסוגים
חקר הסוגים מפרק את המקרא לחלקיו, המנותחים ומסווגים לפי סוגה ספרותית (פרוזה, מכתבים, חוקים, ארכיון בית משפט, זמירות מלחמה, שירי קינה וכו'). לאחר מכן, חקור הסוגים מנתח את ההקשר בו נעשה השימוש בטקסט המסוים. הרמן גונקל ( 1932-1862) מייסד שיטת חקר הסוגים, ביקש לחשוף את התחלותיה של הספרות המקראית בשלבים שקדמו לאיסוף הכתובים ל"ספר אחד". התחלות אלה היו פעמים רבות יצירות שבעל פה, וגונקל רצה לשחזר את צורתן המקורית ואת ההזדמנות החוזרת בחיים הציבוריים, שבה כל אחת מן היצירות הללו נאמרה או הושרה. את ההזדמנות החוזרת הזאת הוא כינה "מושב בחיים"[5]
חקר "היסטוריית המסורת" היא היבט ספציפי של חקר הסוגים, שמטרתו להתחקות אחר האופן שבו נכנסו חלקי הטקסט ליחידות הגדולות יותר של הקאנון המקראי, במיוחד האופן שבו הם עשו את המעבר מצורה שבעל פה לכתב. האמונה בעדיפות, ביציבות ואפילו בניתנות לזיהוי, של מסורות שבעל פה הוכרה כמפוקפקת, עד כדי כך שהיא הופכת את ההיסטוריה של המסורת לחסרת תועלת במידה רבה, אך חקר הסוגים עצמו ממשיך להתפתח כמתודולוגיה בת קיימא בחקר המקרא[6].
ביקורת עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביקורת עריכה או ביקורת הרדאקציה, היא שיטה לחקר טקסטים מקראיים, המתייחסת לעורך הטקסט של חומרי המקור. בניגוד לדיסציפלינה האם שלה, חקר הסוגים, ביקורת עריכה אינה מסתכלת על החלקים השונים של הנרטיב כדי לגלות את הסוגה המקורית. במקום זאת, השיטה מתמקדת בשאלה כיצד העורך עיצב ויצר את הנרטיב כדי לבטא מטרות תאולוגיות ואידאולוגיות[7][7].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביקורת ההיסטורית החלה עם ברוך שפינוזה (1632–1677). כאשר היא מיושמת על המקרא, השיטה ההיסטורית-ביקורתית נבדלת מהגישה המסורתית-דתית של קריאת הטקסט. בעוד שקוראים מאמנים עוסקים במסר הכולל של המקרא, היסטוריונים ביקורתיים בוחנים את המסרים המובהקים של כל ספר במקרא. בהנחיית הגישה המסורתית, למשל, נוצרים לעיתים קרובות משלבים תיאורים מבשורות שונות לסיפור אחד, אך היסטוריונים מנסים להבחין במה הייחוד של כל בשורה, לרבות כיצד הם שונים.
הביטוי "ביקורת גבוהה יותר" הפך פופולרי באירופה מאמצע המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20, כדי לתאר את עבודתם של חוקרים כמו ז'אן אסטרוק (1684-1766), יוהאן סלומו סמלר (1725-91), יוהאן גוטפריד אייכהורן ( 1752–1827), פרדיננד כריסטיאן באור (1792–1860), ויוליוס ולהאוזן (1844–1918). בחוגים אקדמיים, זהו גוף העבודה שנחשב כ"ביקורת גבוהה", אבל הביטוי מיושם לפעמים על עבודה מוקדמת או מאוחרת יותר בשיטות דומות.
"ביקורת גבוהה" התייחס במקור לעבודתם של חוקרי מקרא גרמנים של אסכולת טובינגן. לאחר העבודה פורצת הדרך על הברית החדשה מאת פרידריך שליירמאכר (1768–1834). הדור הבא, שכלל חוקרים כמו דוד שטראוס (1808–1874) ולודוויג פוירבך (1804–1872), באמצע המאה ה-19. הם חקרו את התיעודים ההיסטוריים של המזרח התיכון מימי התנ"ך, בחיפוש אחר אישור לאירועים בתנ"ך. החוקרים שאחריהם התבססו על מסורת ההשכלה וההוגים הרציונליסטיים כמו ג'ון לוק (1632–1704), דייוויד יום, עמנואל קאנט, גוטהולד לסינג, יוהאן גוטליב פיכטה והרציונליסטים הצרפתים.
רעיונות כאלה השפיעו על המחשבה באנגליה דרך עבודתו של סמואל טיילור קולרידג', ובמיוחד דרך תרגומיו של ג'ורג' אליוט ל"חיי ישו" מאת שטראוס (1846) ול"מהות הנצרות" של פוירבך (1854). בשנת 1860, שבעה תאולוגים אנגליקניים ליברליים החלו בתהליך שילוב הביקורת ההיסטורית הזו בדוקטרינה הנוצרית בספר "מאמרים וסקירות", וגרמו לסערה של חמש שנים של מחלוקת, שהאפילה לחלוטין על הטיעונים על ספרו החדש של צ'ארלס דרווין, על מוצא המינים שיצא לאור באותו הזמן. שניים מהסופרים הואשמו בכפירה ואיבדו את מקום עבודתם ב-1862, אך בשנת 1864, פסק הדין בוטל בערעור.
"חיי ישו" (1863), יצירתו המכוננת של הצרפתי ארנסט רנן (1823–1892), המשיכה באותה מסורת כמו שטראוס ופיירבך.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביקורת היסטורית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יאיר זקוביץ, הביקורת הגבוהה, הביקורת הנמוכה, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2009
- ^ 1 2 Soulen, Richard N.; Soulen, R. Kendall (2001). Handbook of biblical criticism (3rd ed., rev. and expanded. ed.). Louisville, Ky.: Westminster John Knox Press. p. 78. ISBN 0-664-22314-1.
- ^ 1 2 Soulen, Richard N. (2001). Handbook of Biblical Criticism. John Knox. p. 79.
- ^ Soulen, Richard N. (2001). Handbook of Biblical Criticism. John Knox. pp. 108, 190.
- ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים, הוצאת כרמל, 2006, עמוד: 83
- ^ "Review of Biblical Literature" (PDF). www.bookreviews.org.
- ^ 1 2 "form criticism." Encyclopædia Britannica. 2007. Encyclopædia Britannica Online. 2 Dec. 2007 read online
