אנטכינוס

אנטכינוס
	אנטכינוס צהוב-רגל
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
תת־מחלקה:	כיסאים
על־סדרה:	כיסאים אוסטרלים
סדרה:	טורפי כיס
משפחה:	נמיות כיס
סוג:	אנטכינוס
מינים
	16
שם מדעי
	Antechinus; ‏Macleay, 1841

אַנטֶכִינוּס (שם מדעי: Antechinus, מילולית: "קיפוד נמלים") הוא סוג של טורף כיס קטן דמוי עכבר ממשפחת נמיות הכיס הכולל 16 מינים; רובם נמצאים בדרומה, צפונה ומזרחה של יבשת אוסטרליה ומיעוטם באיים טסמניה וגינאה החדשה. אף שהסוג היה מוכר למדע כבר ב-1841, כמחצית מהמינים בו התגלו רק בשלהי המאה ה-20 או במהלך המאה ה-21. האנטכינוס נודע בסגנון הרבייה התובעני ובאורך ההזדווגות שלו, ובכך שרוב אוכלוסיית הזכרים שלו מתה מיד לאחר עונת הרבייה הראשונה.^[1]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנטכינוס דומה במבט שטחי לעכבר, אולם יש ביניהם הבדלים רבים: האנטכינוס גוצי ושעיר יותר ובעל פרווה זיפית, קוצנית ומחוספסת, יש לו ראש מחודד יותר, אוזניים גדולות וכפות רגליים רחבות במיוחד; מערכת השיניים שלו אינה דומה לאלה של מכרסמים אלא לאלה של טורפים רגילים.^[2] בהתאם לכך, הוא אינו מכרסם כל הנקרה בדרכו אלא ניזון מרמשים שונים כדוגמת חרקים, עכבישאים, תולעים, ולטאות קטנות. הדו-צורתיות הזוויגית ניכרת היטב אצל מרבית המינים בסוג, כאשר הזכרים גדולים מהנקבות הן במשקל והן בגודל. טווח הגודל של מיני האנטכינוס נע בין אורך של 120 מילימטר ומשקל של 170 גרם אצל המין הגדול ביותר לאורך של 80 מילימטר ולמשקל של 16 גרם אצל המין הקטן ביותר. צבע הפרווה של מיני האנטכינוס נע בין חום לאפרפר ומשתנה בין המינים.

כל האנטכינוסים הם מינים טרופיים החיים ביערות גשם, יערות נשירים, ביצות, סוואנות גשומות ובתי גידול לחים אחרים. אף שרובם טפסנים מעולים, הם מתחלקים לכאלו הפעילים קרקעית ולכאלו הפעילים יותר על העצים. לכל המינים יש טפרים חזקים המאפשרים להם לחפור על מנת למצוא רמשים, והם מהירי תנועה ובעלי יכולת קפיצה טובה. מרביתם נוהגים לקנן בעצים חלולים ובנקיקי סלע המשמשים להם כמסתור. האנטכינוסים הם יונקים ביישניים פעילי לילה, להוציא עונת הרבייה שאז הם הופכים לחסרי מנוחה ופחות נרתעים מהסביבה ונראים בכל שעות היום.

רבייה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה של מיני האנטכינוס נופלת לרוב בחורף בין אוגוסט לספטמבר, ואז הם נכנסים לתקופה של כשלושה שבועות שבהם כל שגרת יומם סובבת סביב ההזדווגות; במהלך התקופה זאת הזכרים הופכים לאגרסיביים במיוחד, והם תרים באובססיביות אחר נקבות או נלחמים עם זכרים אחרים. האנטכינוס ידוע בתור אחד היונקים עם זמן ההזדווגות הארוך ביותר אשר נמשך בין 6 ל-14 שעות,^[1] ובלוטת יותרת המוח שלו מפרישה בהתאם לכך רמות גבוהות במיוחד של טסטוסטרון. הזכרים מזדווגים במהלך העונה הקצרה עם מספר נקבות, ולאחר מכן מתים כולם. מעבר ללחץ ולתשישות הנגרמים כתוצאה מהתוקפנות בין הזכרים,^[2] המוות שלהם נובע בעיקר מהסיבה הבאה: המתח הרב שבו הזכר שרוי כתוצאה מסגנון הרבייה התובעני, מוביל לייצור מואץ של ההורמון קורטיזול מעבר לרמה הסבירה, אשר מאט את קצב חילוף החומרים ומאפשר לזכר להתעסק אך ורק סביב ההזדווגות; בסופו של דבר, הרמות הגבוהות של הקורטיזול מובילות למצב של דיכוי מערכת החיסון של האנטכינוס החלש ממילא בתום העונה ולמותו.^[1]

הנקבות מסוגלות לאחסן זרע במשך 3 ימים בשחלות, והן אינן מבייצות עד תום עונת הרבייה; כתוצאה מכך, לשגר וולדות אחד יש מספר אבות. מספר הפטמות משתנה בין 4 ל-10, וגודל ההמלטה משתנה בהתאם. כחודש לאחר ההזדווגות, הנקבה יולדת 7–10 וולדות זעירים במשקל 4 גרם - מהקטנים שבכיסאים. הם נישאים בכיס דמוי שקיק פתוח הדבוק בפטמות האם, ואשר נגרר על האדמה בעת הליכתה.^[2] הוולדות שוהים בכיס 5–8 שבועות (משתנה בין המינים), ולאחר מכן, הם הופכים למעמסה על האם עקב גודלם המקשה על תנועתה. האם מעבירה אותם לקן העשוי מחומרים יבשים, ובו הם שוהים פרק זמן נוסף הנע בין 6 ל-8 שבועות. הם נגמלים לאחר 6 חודשים, ומתלווים לאם במשך חודשי הקיץ, במהלכם הם צוברים במהירות משקל רב. לקראת החורף הם מתחילים להתבודד זה מזה עד שנפרדים לדרכם.^[2] בוא החורף מסמל את תחילת עונת הרבייה בה הזכרים יסיימו את חייהם. הנקבות עשויות לחיות עד 3 שנים, אך כתוצאה מהלחץ סביב עונת הרבייה, הן לרוב מתות לאחר שסיימו לגדל שגר אחד בלבד.