אמנות פלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חנא פרח כפר בירעים: משובשים # 9, 2006 (צילום: הילה לולו לינ פרח כפר בירעים)

אמנות פלסטינית היא אמנות פלסטית שיוצרים אמנים ואמניות המגדירים את זהותם כפלסטינים, החל משלהי המאה ה-19.

האמנות הפלסטינית מושפעת הן מהאמנות המערבית באירופה ובארצות הברית והן מאמנות מרחבי המזרח התיכון והעולם הערבי. היא עשירה בטכניקות, בסגנונות, בדרכי ביטוי ובנושאים מגוונים, המשקפים ניסיונות לגיבוש זהות לאומית ומקומית.

מחקר תולדות האמנות הפלסטינית הרבה לעסוק ביחס המורכב בין האמנות הפלסטינית לבין ההיסטוריה הפלסטינית, הנכבה, ייצוגים של גלות ופליטות וסוגיות של מגדר וזהות הקשורות למורכבות החברה הפלסטינית.[1][2][3][4][5][6] הפלסטינים חיים בקהילות שונות המרוחקות ומנותקות זו מזו ומשתרעות על פני ארבעה אזורים גאוגרפיים שונים: יהודה ושומרון ועזה, מדינת ישראל, העולם הערבי, ואירופה וארצות הברית, ובהתאם מתפרש גם שדה האמנות הפלסטינית.[7]

הקבוצה הגדולה ביותר של אמנים פלסטינים פועלת בתחומי יהודה ושומרון ועזה. הם מציגים בעיקר במוסדות הלימוד לאמנות ובגלריות מרכזיות בתחומי הרשות הפלסטינית, וכן בתערוכות בין-לאומיות ובמעט תערוכות בתחומי ישראל.

עם הקבוצה השנייה בגודלה נמנים האמנים הפלסטינים החיים בישראל. נוכחותם מתעצמת בשדה האמנות הפלסטיני, ומעמתת שדה זה עם מעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל בהקשרים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. אמנים אלה מציגים במרכזי אמנות ברשות הפלסטינית, בגלריות בתחומי ישראל ובתערוכות בין-לאומיות.

הקבוצה השלישית בגודלה היא האמנים הפלסטינים שחיים בעולם הערבי. לכאן שייכים אמנים ותיקים, שמקורם בתרבות שהתגבשה במחנות הפליטים המרוכזים בעיקר בלבנון ובירדן. ככל שגברה מרכזיותה של הרשות הפלסטינית בלאומיות הפלסטינית, קטן מספרם של אמנים אלה בשדה האמנות הפלסטינית, וכך קטנה גם השפעתם. במקביל גבר משקלם של האמנים השייכים לקבוצה הרביעית - המתגוררים בפזורה הפלסטינית באירופה ובארצות הברית.

אמנים מכל ארבע הקבוצות מציגים יחדיו במגוון תערוכות של אמנות פלסטינית המתקיימות במרכזי תרבות, במוזיאונים ובגלריות בעולם הערבי, באירופה ובארצות הברית, ואף בתערוכות בין-לאומיות, כגון אירועי ביאנלה ודוקומנטה.[7]

אמנות פלסטינית עד 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה זו מאופיינת בחשיפה לתרבות אירופאית ולהפיכה של ירושלים למרכז קוסמופוליטי. במסגרת הקמת מדינות ערב תחת שלטון המנדט הצרפתי והבריטי נוצר מרחב ערבי חסר גבולות ממשיים המושפע עמוקות מהתרבות האירופית. בתקופה זו קמו בתי ספר לאמנות במתכונת מערבית בכל מדינות ערב שהיו תחת שליטה מנדטורית. במקביל, ירושלים הפכה למרכז תרבותי ערבי קוסמופוליטי. אמנים פלסטינים חזרו לירושלים לאחר לימודים בבתי ספר לאמנות בעולם הערבי, וחלקם אף מציג בתערוכות בירושלים.

אחד האמנים שפועלים בירושלים בתקופת זו הוא ניקולא אלסאיע (נפטר ב-1930) מאסכולת האיקונות הירושלמית וחלוץ של ציור סטודיו. החוקר כמאל בולטה ציין בהקשר זה סדרה של ציורים פוליטיים של אלסאיע, ביניהם ציור המתאר את כניסתו של גנרל אלנבי לירושלים ב-1917. אמן אחר שפעל בירושלים הוא דאוד זלאטימו (נולד בירושלים ב-1906) אשר צייר את כניסתו של הח'ליף עומר אבן אלח'טאב לירושלים ב-637. בולאטה מציין כי ציורים אלה שימשו כאמצעי אלגורי לאישור הזהות הלאומית הערבית של הארץ.[8]

ביריד הערבי הלאומי הראשון בקיץ 1933, שהתקיים בירושלים, השתתפה זֻלְפָה אלסַעֲדִי (1988-1905). אלסַעֲדִי, חניכתו של אלסאיע, הציגה ציורי דיוקן של מנהיגים ערבים שצוירו על-פי תצלומי סטודיו, ולצדה הציגו אמניות נוספות.[3]

אמנית בולטת נוספת היא סופי חאלבי (1997-1912). היא למדה בשנות השלושים אמנות בפריז ולאחר מכן היא שבה לירושלים וציירה ציורי שמן על בד בפורמטים גדולים. במהלך 1948 המשיכה חלאבי להתגורר בירושלים, עם אחותה סמוך למוזיאון רוקפלר. חאלבי מעולם לא נישאה. היא המשיכה לעסוק בציור, ועברה מציורי שמן לציורי אקוורל המתארים את נופי ירושלים. עד מותה היא ניהלה עם אחותה חנות ברחוב אלזהרה בירושלים, שם הציגה את ציוריי האקוורל לצד מוצרי פולקלור פלסטיניים. חנות זו הפכה למרכז תרבותי משמעותי במזרח ירושלים בכל הנוגע לרקמה פלסטינית כפרית. רוב עבודותיה של חלאבי נמצאות באוסף מאזן קופטי בירושלים.

אמנות פלסטינית לאחר 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה האמנות הפלסטיני שלאחר 1948 מבוסס על שלושה מאפיינים מרכזיים:

  • היעדר גבולות לאומיים – האמנים הפלסטינים מתגוררים בארבעה אזורים גאוגרפיים נפרדים ומקיימים שדה תרבותי-לאומי מובחן למרות הנבדלות הגאוגרפית
  • היעדר מוסדות לימוד ומוסדות חניכה פלסטיניים לאמנות. החל מסוף המאה ה-20 מתפתחים מוסדות לימוד לאמנות בתחומי הרשות הפלסטינית.
  • היעדר תשתית מוזיאלית היסטורית. רק בראשית המאה ה-21 הוקם מוזיאון לאמנות פלסטינית בתחומי הרשות.

לאור מאפיינים אלה, שדה האמנות הפלסטיני מבוסס בעיקרו על אמנים ואמניות הפועלים במסגרת הזהות הפלסטינית.[7]

הקמת מדינת ישראל ב-1948 קטעה את פעילותם של אמנים פלסטינים רבים, ביניהם זֻלְפָה אלֿסַעֲדִי, ח'ליל חלבי, ג'מאל ביארי, ח'ליל בדאויה, פיסל אלֿֿתח'יר, אבראהים חנא אבראהים, ג'ברא אבראהים ג'ברא, נביל בשארה וסאמיה חלבי ועוד.[1][2][3]

תקופת הממשל הצבאי הקשתה על האמנים שנשארו בגבולות ישראל. לעומת זאת, אמנים שחיו בתחומי יהודה ושומרון ועזה והן במחנות הפליטים בעולם הערבי יצאו ללימודי אמנות באקדמיות לאמנות בעולם הערבי.[9][10]

דמות מרכזית באמנות הפלסטינית בשנים שלאחר 1948היא אסמאעיל שמוט (2006-1930). הוא נולד בעיר לוד, לאחר 1948 הגיע למחנה פליטים בעזה, עקר מאוחר יותר לבֵּירות, עבר לכווית אחרי פלישת ישראל ללבנון ב-1982, עשה שנים אחדות בגרמניה וסיים את חייו בעמאן. שמוט נתפס בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית כחלוץ שדה האמנות הפלסטיני. תערוכתו הראשונה (עזה, 1953) גם הייתה הראשונה שבתערוכות הפלסטיניות אחרי 1948.[11]הוא כיהן כראש מחלקת החינוך לאמנות הראשון של אש"ף מיד לאחר הקמת הארגון ב-1964; וספרו "אמנות מפלסטין" (כווית, 1989) היה הפרסום הראשון על האמנות הפלסטינית ותולדותיה. התפקיד שמילא היה חשוב במיוחד הן להתכוננות שדה האמנות הפלסטיני והן לגיבוש תבניות ייצוג של הנכבה, שנפוצו גם באמנותם של אמנים אחרים. רבות מיצירותיו זכו לתפוצה רחבה בכרזות, בגלויות ובלוחות שנה, והוא נהנה מחשיפה שאמנים פלסטינים מעטים הגיעו אליה.[12][13]

קבוצת האמנים מהפזורה הפלסטינית בעולם הערבי הקימה ב-1969 את ליגת האמנים הפלסטינים ברבת עמון, בביירות, בכווית ובדמשק.[14] בשנת 1975 נפתח סניף של הליגה גם במזרח ירושלים. בקבוצת האמנים שפעלה בפזורה בלטו תחילה בני הדור הראשון שנולדו לפני 1948, ובהם אסמאעיל שמוט, תמאם אלֿֿאכחל, פול גורגוסיין, אבראהים ר'אנם, מסטפא אלֿֿחלאג', עבד אלֿֿרחמן מזאעין, ג'וליאנא סארופים, סמיר סלאמה, ולדימיר תמארי, אבראהים חזימה ונאסר סומי, וכן כמאל בולאטה.

בשנים אלו התגבשה בפזורה הפלסטינית בעיקר בלבנון וירדן קבוצת אמניות פלסטיניות. המרכזיות שבהן הן: פאטמה מוהיב, מנירה נסיבה, סאמיה אלֿֿזרו, סהא שומאן, ג'מאנה אלֿֿחסיני, סאמיה חלבי, לילא אלֿֿשוא וסמירה בדראן. המפורסמת והצעירה בקבוצת אמניות זו היא האמנית מונא חאטום.[15]

במקביל האמנים שהגיעו מיהודה ושומרון ועזה חזרו לבתיהם לאחר סיום לימודיהם והשתלבו בפעילות ליגת האמנים הפלסטינית, ביניהם סולימאן מנסור, נביל ענאני, תיסיר ברכאת, אבראהים סאבא, עאסם בדר, ורה תמארי, תחני שאיק, טאלב דווייק, כמאל אלֿֿמוג'אני, פתחי ר'בן ועוד.[12][16][17]

במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987) צומצמו מאוד אפשרויות הביטוי האמנותי.[18] במקביל להגבלות על הצגת אמנות פלסטינית במרחב הציבורי, התפתחה תרבות של כרזות, גלויות ורפרודוקציות של עבודות האמנים, שהופצו גם בעכו, נצרת וסכנין, והשפיעו רבות על התרבות הוויזואלית של הפלסטינים בישראל. כך לדוגמה, בשנות השמונים הופצה בסכנין כרזה של האמן סולימאן מנסור ממזרח ירושלים, וכן הודפסו והופצו בגליל ובמשולש כרזות של אסמאעיל שמוט.[4][19][20]

בקבוצה זו בלט סֻולימאן מנסור (יליד 1947), (יליד ביר זית, 1947), שלמד שנה אחת באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. החל בשנות ה-80 מנסור כבש לעצמו מעמד מרכזי בשדה האמנות הפלסטיני, שנגזר הן מתפוצתן הרחבה של עבודותיו על גבי פוסטרים, גלויות ולוחות שנה, והן מפעילותו הציבורית, בין השאר כיו"ר אגודת האמנים הפלסטינים ומאוחר יותר כמקים גלריית 'אלֿֿוסיטי' במזרח ירושלים (1994).[21][22][23]

להסכמי אוסלו ולכינונה של הרשות הפלסטינית כישות דמוקרטית ריבונית הייתה השפעה עצומה על האמנות הפלסטינית. תחושת הריבונות וכניסתם של ארגונים בין-לאומיים, מרכזי תרבות ושגרירויות (בעיקר מאירופה) לתחומי הרשות, הביאו להקמת מרכזי תרבות וגלריות לאמנות. תערוכות התקיימו בעיקר במרכזיים עירוניים ובאוניברסיטאות – במזרח ירושלים: גלריה 'אנדיל' (הוקמה ב-1992), מרכז האמנות 'אלֿֿוסיטי' (הוקם ב-1994) ומרכז תרבות 'אלֿֿממל' (הוקם ב-1997). ברמאללה: מרכז לאמנות 'ח'ליל סכאכיני' (הוקם ב-1996), גלריה 'זריאב' (הוקמה ב-1998) ומרכז 'אלֿֿקטאן' (הוקם ב-1998). בבית לחם: גלריה 'אלֿֿכהף' ב'מרכז הבין-לאומי לאמנות בבית לחם' (הוקמה ב-1995). בשנת 2005 הוקמה גלריה 'אלֿֿחוש' במזרח ירושלים, אז גם החלה להיערך ברמאללה ביאנלה לאמנות עכשווית בה השתתפו האמנים ח'ליל רבאח, ג'וואד אלֿמאלחי, ח'אלד חוראני, סטיב סאבלה, סבחי זבידי, ח'אלד זיגארי, וכן קבוצת אמניות ובהן: טינה שרוול, עזה אלֿחסן, סוהיר אסמאעיל פרג', פאתן נאסטאס מיתוואסי, רולא חלואני, דינה ע'אזל וסמר גאטאס.[7]

הלוגו של המוזיאון

הקמת מוזיאון פלסטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת מוזיאון פלסטין לאמנות בביר זית הייתה נקודת מפנה בכינון שדה האמנות הפלסטיני בתחומי הרשות. המוזיאון נפתח במאי 2016, כאשר עדיין לא הכיל אוספים או תערוכות. במקביל להקמתו נפתחה "תערוכת לוויין" בשם "קצות החוטים: הרקמה הפלסטינית בהקשר הפוליטי שלה" במוזיאון בביירות. התערוכה הראשונה במוזיאון, "ירושלים חיה" (Tahya Al Quds), נפתחה באוגוסט 2017. היא כללה 48 יצירות של אמנים פלסטיניים, ערבים ובינלאומיים ועסקה בירושלים כמקרה בוחן המייצג את הגלובליזציה, את כישלונותיה, וניסיון למצוא תשובות להשראת עתיד טוב יותר. את התערוכה אצרה רים פאדא.

אמנות פלסטינית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלריה באום אלפחם
חנא פרח כפר בירעים: הקול היה שם, 2007

אמנות פלסטינית בישראל היא אמנות פלסטית שנוצרת על ידי אמנים ואמניות אזרחי ישראל המגדירים את זהותם כפלסטינים. הדור הוותיק יותר מונה כ-20 אמנים פלסטינים שהחלו לפעול בשנות השבעים והשמונים לאחר ביטול הממשל הצבאי ובעקבות האיחוד הגאוגרפי עם האוכלוסייה הפלסטינית לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. ביניהם נמנים עבד עאבדי, אוסאמה סעיד, ח'ליל ריאן, דאוד אלֿֿחייק, חסן ח'אטר, וליד קשאש וכמיל דווא, אבראהים נובאני, אסד עזי, עאסם אבו שקרה, אחמד כנעאן, אבראהים חג'אזי, פריד אבו שקרה, ג'אסר אבו רביעה, אבראהים אבו ג'רביע, בשיר אבו רביעה ועוד. אמנים אלה הציגו בשנות השמונים גם בתערוכות בתחומי הגדה המערבית ועזה.[24]

הדור השני החל לפעול באמצע שנות התשעים לאחר הסכמי אוסלו ומונה נכון ל-2022 יותר מ-500 בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל. אמנים אלו יוצרים בכל תחומי האמנות, ובעיקר במיצב, צילום, וידאו ארט ומיצג, נוסף על ציור ופיסול.[7] בשנים שלאחר הסכמי אוסלו ישנה תנופה בהקמת חללי תצוגה המציגים אמנים פלסטינים. ב-1994 הוקמה בכפר ג'וליס שבגליל עמותת האמנים הערבים 'אִבְּדַאע' לקידום האמנות במגזר הערבי, וב-2007 הוקמה גלריה של העמותה בכפר יאסיף (אוצרים: אבראהים חג'אזי וסלאם מניר ד'יאב).[25]

פעילות משמעותית מתרחשת גם בבית הגפן בחיפה הודות לפעילותה של האוצרת חנה קופלר. מ-1996 מקיימת קופלר פעילות אמנותית הכוללת תערוכת 'שבוע התרבות הערבית', תערוכת 'החג של החגים' ופרויקט פיסול חוצות בואדי ניסנאס.

האוצרת דרורה דקל הציגה בגלריה כברי את אשרף פואח'רי, סאהר מיערי, אסד עזי ואחרים. ב-2012 הפכה הגלריה לחלל שיתופי של אמנים יהודים וערבים בגליל ביוזמת דקל. ב-1996 הוקמה הגלריה לאמנות אום אלֿֿפחם במסגרת פעילותה של עמותת 'אלֿֿסבאר', ובניהול סעיד אבו שקרה. פעילות הגלריה כוללת תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד של אמנים ואמניות פלסטינים, הפקת קטלוגים, פעילות חינוכית וסדנאות אמנות, הקמת ארכיון צילום של ואדי עארה, הקמת אוסף אמנות פלסטיני וקורס אוצרוּת לאמנים צעירים. 

ב-2000 הוקמה גלריה הגר לאמנות עכשווית בשכונת עג'מי ביפו (אוצרת: טל בן צבי) כדי לאפשר מפגש ודיון עם אמנים בשפה הערבית. בגלריה הוצגו תערוכות יחיד של ג'ומאנה אמיל עבוד, ראידה אדון, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, פאתן נאסטאס מיתוואסי, שריף ואכד, אשרף פואח'רי, אניסה אשקר ואחלם ג'מעה.[26] החל מ-2003 החלה לפעול הגלריה לאמנות ע"ש אברהם ברון באוניברסיטת בן-גוריון (אוצר: חיים מאור) בה הוצגו תערוכות האמנים: בת'ינה אבו מלחם, פאטמה אבו רומי, פריד אבו שקרה, אניסה אשקר, הדא ג'מאל, חאדר ואשח, נדא' חורי, מוחמד סעיד כלש, סוהיר כנאענה, אחמד כנעאן, מנאל מורקוס, אסד עזי, מרוות עיסא ועוד.

ב-2005 הוקמה גלריה לאמנות בטמרה (אוצר: אחמד כנעאן) וב-2006 הוקמה הגלריה העירונית ברמלה (אוצר: עאמר דרבאס) כחלק מהקמת סדרה של גלריות בפריפריה בתמיכת אמנות לעם. פעילות רחבת היקף של אמנות פלסטינית מתקיימת גם במרכזי תרבות, כמו הגלריה ברהט (אוצר: חאדר ואשח), הגלריה העירונית בנצרת, הגלריה במרכז צרפת בנצרת, גלריית מעלות תרשיחא, גלריית המתנ"ס בירכא וגלריית המתנ"ס בפקיעין, אשכול הפיס במג'אר, מרכז התרבות בכפר קרע, המכון לאמנות בערערה ומרכז התרבות בכפר יאסיף והפסטיבלים השנתיים לפיסול המתקיימים בו.[6]

מראה תערוכת היחיד של דור גז, "הארכיון הפלסטיני נוצרי" בגלריה של The City University of New York, ארצות הברית, 2016
מראה תערוכת היחיד של דור גז, "הארכיון הפלסטיני נוצרי" בגלריה של The City University of New York, ארצות הברית, 2016

בשנת 2006 הקים האמן הפלסטיני דור גז מונייר את הארכיון הפלסטיני נוצרי שהחל עם אוסף תצלומים של משפחתה של אמו. הארכיון כולל אלפי דימויים ומסמכים מהפזורה הפלסטינית ברחבי העולם, והוצג במסגרת תערוכות יחיד וקבוצתיות של האמן ברחבי העולם, כמו KW Institute for Contemporary Art בברלין, Rose Art Museum בבוסטון, מוזיאון תל אביב לאמנות, Institut du monde Arabe בפריז, A. M. Qattan Foundation בלונדון, ועוד.

אמנים פלסטינים בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל מציגים במוזיאונים ובגלריות בישראל במרכז ובפריפריה. במוזיאון תל אביב הציגו בתערוכות יחיד האמנים עאסם אבו שקרה, איברהים נובאני, דור גז מונייר, אחלאם שיבלי ווליד אבו שקרה, מיכאל חלאק, סמאח שחאדה, פאטמה שנאן, מחמוד קייס, כרם נאטור. במוזיאון ישראל הציגו: ראידה אדון, חנא פרח, ראידה סעאדה ושריף ואכד. במוזיאון רמת גן: אסד עזי ואחמד כנעאן. במוזיאון הרצליה: בשיר מח'ול, ג'ומאנה אמיל עבוד, אחלאם שיבלי ושריף ואכד. במוזיאון נחום גוטמן: דוראר בכרי ורמי סעאדי. במשכן לאמנות בעין חרוד: פריד אבו שקרה, אחלאם שיבלי, נוואל ג'בור, חנא פרח. במוזיאון חיפה לאמנות: מנאל מחמיד, אניסה אשקר, אשרף פואח'רי וחנא פרח; במוזיאון פתח תקווה: פריד אבו שקרה ומנאר זועבי. במוזיאון יגאל אלון: עבד עאבדי, מרוות עיסא, סלאם מניר ד'יאב, חסן ח'אטר, ג'מאל חסן, ראניה עקל, סלמאן מולא, נוואל נאפע ועוד. במוזיאון לתרבות האסלאם באר שבע: אניסה אשקר. המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים: דור גז מונייר, פאטמה אבו רומי.

אמנות פלסטינית בפזורה הפלסטינית הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת אמני הפזורה הפלסטינית כוללת צעירים שהם דור שני למשפחות פלסטיניות בפזורה ואמנים שהיגרו מתחומי הרשות הפלסטינית וישראל לאירופה, לקנדה ולארצות הברית. בולטים בהם פריד ארמילי, עיסא דיבי, אמילי ג'אסר, נבילה חלמי, לינא חסן, לאריסה סנסור, בשיר מח'ול, רים באדר ואחרים.

שדה האמנות הפלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות פלסטינית עכשווית זוכה במאה ה-21 להתעניינות חסרת תקדים בשדה האמנות הבין-לאומי, וזאת לצד התגבשות שדה האמנות הפלסטיני על כל חלקיו.[7] פעילות האמנותית זו הגדירה טל בן צבי באמצעות המושג 'שונות בתוך אחדות', מושג שטבעו ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל בהגדרתם את הזהות הפלסטינית לאחר 1948. לטענתם, השונות מתבטאת בחלוקה של החברה הפלסטינית לתת-חברות, לא רק מבחינה גאופוליטית אלא גם מבחינת ההיסטוריה של כל קהילה כזאת וגורלה. ה'אחדות' של חברה מחולקת זו מתבטאת בהגדרת הזהות הפלסטינית והדגשת הזיקה לפלסטין שלפני 1948.[27]

דוגמה מובהקת לדרך שבה חלקיו השונים של שדה האמנות הפלסטינית מייצרים שיח אמנותי משותף אפשר למצוא באחת התערוכות שהוצגו בגלריה לאמנות אום אלֿֿפחם. התערוכה 'פלחי התפוז' (2005, אוצר: סעיד אבו שקרה) הציגה את אוסף האמנות הפלסטינית של איווט ומאזן קופטי מירושלים. בקטלוג מתארים בני הזוג קופטי את האוסף שלהם:

עבד עבאדי, 1976
חנא פרח כפר בירעים: מודל לתיקון, 2002–2010

"נכנסתי לביתי והתבוננתי בציור 'מטע ההדרים', פרי יצירתו של האמן סולימאן מנסור, התבוננתי ביצירתו של האמן תייסיר ברכאת, 'ילדי שכונתנו' ובשלוש יצירותיה של סאמיה חלבי; 'עצי השקד', 'עצי התאנה' ו'עצי הזית', והפלחים התחילו להתקבץ ולהתלכד ולהוות יחד את התפוז השלם של האומנות הפלסטינית. היצירה של ולדימיר תמארי, היפואי שחי ועובד בטוקיו, יצירותיה של סאמיה חלבי, הירושלמית שחיה ועובדת בניו יורק, ציוריו של סמיר סלאמה, הצפתי שחי ועובד בפריז – כל יצירות אלה מתחברות אל יצירותיהם של סולימאן מנסור, בן העיירה ביר זית, שחי ועובד בירושלים; ציוריו של תייסיר ברכאת, יליד מחנה הפליטים ג'בליה, שחי ועובד בראמאללה; ועבודותיו של ח'אלד חוראני, מחברון; של נביל ענאני מהעיירה עמוואס, שניהם חיים ועובדים בראמאללה. כל העבודות יחד נשזרות יחדיו עם יתר פלחי התפוז שנשארו ביפו, בחיפה ובגליל. הרי ציוריו של אסד עזי, בן העיר שפרעם, שחי ועובד ביפו, ויצירותיו של אבראהים נובאני, יליד עכו שחי ועובד בחיפה, ויצירותיהם של עבד עאבדי, עיסא דיבי, רנא בשארה ואוסאמה סעיד, כולן נועדו להדגיש את יופיו והדרו של התפוז. יצירותיו של האמן הפלסטיני תוופיק ג'והריה, נסיך האמנים הפלסטינים, הראשון שאחז במכחול האמנות הפלסטינית עוד בתחילת המאה העשרים; יצירותיה של סופי חלבי הירושלמית, חלוצת האמנים הפלסטינים שלמדו אמנות בפריז בשנות העשרים של המאה החולפת; יצירתו של האמן עאסם אבו שקרה, 'שלוש נשים'; הן בבחינת הפלח האחרון של תפוז זה, שניחוחו נותר בפיהם של כל אניני האמנות הפלסטינית. אנו מגישים לשולחנכם תפוז בתקווה כי תטעמוהו".[28]

היסטוריוגרפיה של האמנות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומם של האמנים הפלסטינים נפקד כמעט לחלוטין מחקר התרבות הפלסטינית עד שנות ה-90 של המאה ה-20. הדבר נבע, לפחות בחלקו, מכך ששדה אמנות פלסטיני מוגדר ומובנה התחיל להתגבש רק בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, לא מעט בהשראת יצירות הספרות והשירה הערביות שנכתבו וראו אור מאז 1948.[29] כמו כן, שדה זה חסר במידה רבה עד עצם היום הזה מוסדות משלו – בתי ספר להוראת אמנות וכו'. אולם שינוי משמעותי התרחש בעשור האחרון.

הפרסום הראשון שעסק בתולדות האמנות הפלסטינית היה ספרו פורץ הדרך של האמן, הפעיל הפוליטי והיסטוריון האמנות אסמאעיל שמוט, אמנות מפלסטין, שיצא לאור בערבית בכוויית ב-1989.[30] נקודת מבטו של שמוט על האמנות היא של פליט ופרשנותו מתייחסת למרכזיות הגלות בייצוגי הנכבה. לפיכך, הספר המתאר את האמנות הפלסטינית שנוצרה מאז 1948 עוסק אך ורק בגדה המערבית, ברצועת עזה ובפזורה הפלסטינית. כמו כן הספר מתבסס על עבודתם של כמה אמנים, רובם גברים, שהדגישו בעבודתם את הלאומיות הפלסטינית. המעמד הקנוני של קבוצה זו של אמנים זכה לאישוש בכתיבתם של חוקרים נוספים.

בשנת 1989 גם נערכה במרכז ברביקן לאמנות בלונדון התערוכה “Contemporary Art from the Islamic World”, שאצרה ויג'אן עלי. בתערוכה השתתפו 207 אמנים מכל רחבי העולם הערבי, כולל אמנים פלסטינים המוזכרים בספרו של שמוט, רובם מהפזורה הפלסטינית (בעיקר מבֵּירות ועמאן), אך אף לא אמן פלסטיני אחד החי בישראל.[9]

הטקסטים המרכזיים שנכתבו על אמנות פלסטינית עד סוף שנות ה-90 מנציחים את החלוקה הגאוגרפית-אמנותית הרואה את מוקד האמנות הפלסטינית ברשות הפלסטינית ובפזורה הפלסטינית ורק את שוליה בישראל.

שנות האלפיים מסמנת שינוי בהסתכלות על מבנה שדה האמנות הפלסטיני. שינוי זה ניתן למצוא בערך על האמנות הפלסטינית במהדורתה האנגלית של האנציקלופדיה הפלסטינית.[2] מחבר הערך, חוקר התרבות והצייר כמאל בולאטה, מונה עם האמנים הפלסטינים אזרחי ישראל את עבד עאבדי, וליד אבו שקרה, חליל ריאן, אסד עזי, דאוד חייק, קמיל דווא, עאסם אבו שקרה, בשיר מח'ול ואבראהים נובאני. אמנים אלה מופיעים בהרחבה גם בספרו משנת 2000 הסוקר את האמנות הפלסטינית העכשווית, שיצא לאור בשפה הערבית,[31] ובספרו האחרון אף הרחיב את הרשימה.[3]

שינוי זה מאפיין גם כתיבה מחקרית של מחברים לא פלסטינים, אשר כותבים על אמנים מכל אזוריה של החברה הפלסטינית. ספרה של גנית אנקורי מוקדש לשלושה נושאים דומיננטיים באמנות הפזורה הפלסטינית מהתקופה שלאחר הנכבה: הדרך לגלות, המאבק המזוין ודימויים נוסטלגיים של המולדת האבודה.[4] חלקו הרביעי והאחרון בספרה של אנקורי, "להיות ערבי בישראל", עוסק באמנים פלסטינים היוצרים בישראל כגון אסד עזי, ג'אסר אבו רביע ג'ואמנה אמיל עבוד, רנה בשארה וראדה סעאדה. אנקורי מצביעה על נקודות השקה מסוימות בין אמנות פלסטינית וציור ארץ-ישראלי מוקדם.[32]

ב-2010 סיימה טל בן צבי עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב שמאוחר יותר יצאה לאור כספר.[6] הספר בוחן את הקשר וההשפעות בין ייצוגי הנכבה בעבודותיהם של אמנים פלסטינים היוצרים בישראל לבין הנסיבות ההיסטוריות, החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות הייחודיות שלהם. הספר מתמקד בשלושה דורות של אמנים פלסטינים בישראל. נציג הדור הראשון של אנשי תרבות ואמנות פלסטינית שפעלו בישראל הוא האמן עבד עאבדי, אשר למד במזרח גרמניה בשנות ה-60. לצדו פועלים בעיקר משוררים וסופרים מרכזיים: אמיל חביבי, אנטון שמאס, מוחמד עלי טאהא, סלמאן נאטור, סמיח אלקאסם ואחרים. חמשת האמנים בני הדור השני – וליד אבו שקרה, אסד עזי, אוסמה סעיד, עאסם אבו שקרה ואבראהים נובאני – נבחרו מתוך קבוצה הכוללת לא יותר מעשרים אמנים אשר פעלו בשנות ה-70 וה-80. החמישה הם האמנים הבולטים ביותר מבחינת העשייה האמנותית והצגתה בשדה האמנות בישראל. שמונת האמנים המייצגים את בני הדור השלישי – חנא פרח, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, ראידה אדון, סכנדר קובטי ורביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב ודוראר בכרי הפועלים כאמנים פלסטינים עכשוויים בישראל.

נושא מרכזי בכתיבה אקדמית הוא התמקדות בתחום המגדר ואמנות נשים פלסטינית. כך לדוגמה עאידה נסראללה מחאג'נה, סופרת, מחזאית, משוררת, אמנית ומבקרת תרבות רב-תחומית פלסטינית כתבה עבודת דוקטורט ב-2012 באמנות רב תחומית בנושא ייצוג הגוף הנשי בפרפורמנס ארט ובאמנויות אצל נשים פלסטיניות-ישראליות מ-1998–2010.[33]

סקירה רחבה של שדה האמנות הפלסטיני מיוצגת בספרם של באשיר מח'ול וגורדון הון.[5] הספר עוסק בסקירה רחבה של אמנות פלסטינית עכשווית. הספר בודק את היחסים המורכבים בין אמנות לאומיות תוך שהוא בוחן את הנרטיבים הקיימים של תולדות האמנות הפלסטינית, המחפשים את מקורותיה במאה ה-19, וטוען כי אמנות עכשווית פלסטינית מפגינה עמדות מורכבות כלפי זהות ולאום. הספר מתבסס על תיאוריות של אמנות, לאומיות ופוסט-קולוניאליזם תוך מיפוי ביקורתי של התנאים הגלובליים המאפשרים את שדה האמנות הפלסטיני.

התייחסות מחקרית רחבה מופיעה בספר "זהות האמן הפלסטיני: בין מסורת, תרבות, מודרנה וגלובליזציה", הכולל תקצירי ביוגרפיות ומיפוי השדה של האמנות הפלסטינית. את הספר ערך האמן והאוצר פריד אבו שקרה והוא כולל גם את מיפוי השדה שכתב איסמעיל נאשף. לספר התלוותה תערוכה רחבת הקף בגלריה באום אל פחם.[34]

מתחילת שנות האלפיים פורסמו קטלוגים רחבי היקף המלווים במאמרים על אמנים הפועלים בשדה האמנות הפלסטיני. כתיבה פלסטינית ואחרת עוסקת במשולב באמנים פלסטינים מתחומי הרשות הפלסטינית, ישראל והפזורה הפלסטינית ומדגישה את שייכותם לשדה תרבותי אחד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ahlam Shibli: Phantom Home. Exh. cat. Museu d'Art Contemporani de Barcelona (MACBA), Jeu de Paume, Paris, and Museu de Arte Contemporânea de Serralves, Porto. Ostfildern: Hatje Cantz Verlag, 2013. (Essays by: T.J. Demos and Esmail Nashif.)
  • Ahlam Shibli. Edited by Yi Soojung and Na Hanbi. Paju Bookcity: Youlhwadang Publishers, 2020. (Essay by Adam Szymczyk)
  • Shibli, Ahlam. Go there, Eat the mountain, Write the past. Exh. cat. Amman: Darat al Funun–The Khalid Shoman Foundation, 2011. (Essays by: Mahmoud Abu Hashhash, Ulrich Loock, and Sarah A. Rogers.)
  • Manna, Jumana, JUMANA MANNA A Small Big Thing, עריכה: Bresciani, A, Berlin: Sternberg Press, copublisher Henie Onstad Kunstsenter, 2018,
  • Saadeh, Raeda, Raeda Saadeh: Reframing Palestine, UK: Rose Isaa Projects, 2012
  • Cestar, Juliet and Issa, Rose, Arabicity: contemporary Arab art. London: Saqi Books, 2019
  • Laura S. Schor 2019. Sophie Halaby in Jerusalem: An Artist’s Life
  • With a Foreword by Kamal Boullata Published by: Syracuse University Press
  • Emily Jacir & Susan Buck-Morss: 100 Notes, 100 Thoughts: Documenta Series 004 (100 Notes, 100 Thoughts: Documenta Series (13))2011
  • Sliman Mansour with text by Bashir Makhoul & Nicola Gray 2011 Hardcover

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות פלסטינית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Boullata, Kamal, stihdar al - Macan: Dirasat fi al-Fan al-Tashkili al - Filastini al-Muasir (The Recovery of Place: A Study of Palestinian Contemporary Painting), Tunis: ALECSO, 2000
  2. ^ 1 2 3 Boullata, Kamal, Philip Mattar (ע), "Art", The Encyclopedia of the Palestinians, New York: Facts On File, 2000, עמ' 81–90
  3. ^ 1 2 3 4 Boullata, Kamal, Palestinian Art, 1850-2005, London: Saqi, 2009
  4. ^ 1 2 3 Ankori, Gannit, Palestinian Art, London: Reaktion, 2005. (באנגלית)
  5. ^ 1 2 Bashir Makhoul and Gordon Hon, The origins of Palestinian Art, Liverpool: Liverpool University Press, 2013
  6. ^ 1 2 3 טל בן צבי, אסף קידר (ע), סברה: ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל, תל אביב: רסלינג, 2014
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 בן צבי, טל, שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית, ג'מעה כתב עת בינתחומי לחקר המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע., 2008
  8. ^ כמאל בולאטה, טל בן צבי ויעל לרר (ע), "נשים חלוצות באמנות פלסטינית", דיוקן עצמי. אמנות נשים פלסטינית, תל אביב: הוצאת אנדלוס, 2001
  9. ^ 1 2 Ali, Wijdan, (ed.), Contemporary Art from the Islamic World, London: Scorpion Publishing, 1989
  10. ^ Wijdan, Ali, Salwa Mikdadi Nashashibi, Etel Adnan and Laura Nader (ע), "Modern Arab Art", Forces of Change: Artists of the Arab World, Washington DC: The National museum of Women in the Arts, 1994, עמ' 107
  11. ^ שנה מאוחר יותר, ביולי 1954, פתח נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר את תערוכתם של אסמאעיל שמוט, תמאם אלאַכְחָל (לימים אשתו של שמוט) וניהד סיבאסי בקהיר. בפתיחה זו נכחו גם אישים פוליטיים פלסטינים דוגמת חאג' אמין אלחוסייני ויאסר ערפאת, שהיה בזמנו ראש אגודת הסטודנטים הפלסטינים בקהיר.
  12. ^ 1 2 Tamari, Vera, Annelies Moors (ע), "Loss and vision: Representations of Women in Palestinian Art under Occupation", Discourse and Palestine: Power, Text and Context, Amsterdam: Het Spinhuis, 1995, עמ' 163–172
  13. ^ .Tibawi A. L, Vision of the Return: The Palestine Arab Refugees in Arabic poetry and Art, Middle East Journal XVII, 1963
  14. ^ Sherwell, Tina, Fran Lloyd (ע), "Bodies in Representation: Contemporary Arab Women’s Art", Contemporary Arab Women’s Art: Dialogues of the Present, London: I.B. Tauris, 2002, עמ' 58–70
  15. ^ Archer, Michael, Mona Hatoum, London: Phaidon, 1997
  16. ^ Abu Hashhash, Mahmoud,, New Horizons in Palestinian Art, Ramallah: A.M. Qattan Foundation, 2000
  17. ^ Nashashibi, Salwa, Mikdadi, Forces of Change: Artists of the Arab World., .Washington, D.C: The National Museum of Women in The Art, 1994
  18. ^ גינבר, יובל, הגבלות על אמנות פלסטינית בשטחים, דוח בצלם, 1990, עמ' 106
  19. ^ שרוול, טינה, טל בן צבי ויעל לרר (ע), "לדמות את פלסטין כאמא-מולדת", דיוקן עצמי: אמנות נשים פלסטינית, תל אביב: הוצאת אנדלוס, 2001, עמ' 49–66.
  20. ^ Murphy, Jay, The Intifadah and the Work of Palestinian Artists, Third Text 11, 1990, עמ' 122–130
  21. ^ Shinar, Dov, Palestinian Voices: Communication and Nation Building in the West Bank, Boulder, CO: Lynne Rienner Publishers, 1987
  22. ^ Sherwell, Tina., Palestinian Costume, The Intifada and the Gendering of National Discourse, Journal of Gender Studies 3(3), 1996, עמ' 293–304
  23. ^ Sherwell, Tina., Janis Jefferies (ע), "Embroidering the Motherland", Textile Transitions: Gender Body and Identity, London: Telos Press, 2000, עמ' 117–129
  24. ^ טל בן צבי, חנא פרח (ע), גברים בשמש, הרצליה: מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2009
  25. ^ אתר עמותת איבדע, ‏2019-04-10
  26. ^ טל בן צבי, הגר – אמנות פלסטינית עכשווית; ביוגרפיות, 6 תערוכות יחיד בגלריה הגר לאמנות., תל אביב: עמותת הגר, 2006
  27. ^ קימרלינג, ברוך ומגדל, יואל שמואל, פלסטינים – עם בהיווצרותו, ירושלים: כתר, 1999, עמ' 261
  28. ^ אבו שקרה, סעיד, פלחי התפוז: מאוסף איווט ומאזן קופטי לאמנות פלסטינית, אום אל פאחם: הגלריה לאמנות, 2005, עמ' 17–18
  29. ^ כאמל בולאטה, אמנים ישראלים ופלסטינים: מול היערות, קו 10, 1990, עמ' 171
  30. ^ איסמעיל שמוט, الفن التشكيلي في فلسطين, פרטי הספר באתר הספרייה הלאומית, ‏1989
  31. ^ כמאל בולאטה, استحضار المكان : دراسة في الفن التشكيلي الفلسطيني المعاصر, פרטי הספר באתר הספרייה הלאומית, ‏2000
  32. ^ גנית אנקורי, מעבר לחומה: על נקודות השקה אחדות בין אמנות פלסטינית וציור ארץ ישראלי מוקדם, קו 10, 1990, עמ' 163–169
  33. ^ (Nassera Mahagna (Aida Nasrallah, The representation of the female body in the performances and arts of Palestinian women in Israel from 1998 to 2010, אתר הספרייה הלאומית, ‏2011
  34. ^ פריד אבו שקרה (ע), זהות האמן הפלסטיני: בין מסורת, תרבות, מודרנה וגלובליזציה, אום אל-פחם: גלריה לאמנות אום אל-פחם, 2015
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמנות_פלסטינית&oldid=37712966"