אמיל ארקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמיל ארקמן
Émile Erckmann
אמיל ארקמן (משמאל) ואלכסנדר שטריאן (מימין)
אמיל ארקמן (משמאל) ואלכסנדר שטריאן (מימין)
לידה 20 במאי 1822
פאלסבור, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 במרץ 1899 (בגיל 76)
לונוויל, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אמיל ארקמןצרפתית: Émile Erckmann;‏ 20 במאי 182214 במרץ 1899) היה סופר צרפתי, ששמו קשור מאוד לאזור אלזס-לורן. רוב רובן של יצירותיו נכתבו ביחד עם אלכסנדר שטריאן תחת שם-העט ארקמן-שטריאן.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל ארקמן נולד בשנת 1822 וגדל בפאלסבור (פפאלצבורג) במחוז מרט (כיום מחוז מוזל בחבל לורן, בגבול בין לורן לחבל אלזס. הוא היה הצעיר מבין חמשת ילדיהם של ז'אן-פיליפ ארקמן (1858-1782) כורך ספרים, ויוליאנה וייס (1832-1785). בהיותו בין 10 בשנת 1822 אמו נפטרה מטיפוס הבטן והוא נשלח לפנימייה במכללת פאלסבור.[1] ב-1841 סיים ארקמן את מבחני הבגרות בעיר נאנסי ואחר כך החל משנת 1842 למד משפטים בסורבון (אוניברסיטת פריז) והתגורר זמן-מה אצל מוכר הספרים פרומאן פרנה.

ב-1843 פרסם את ספרו הראשון "Du recrutement militaire" (על הגיוס בצבא) בו מתח בקורת על עוולות שיטת "מילוי המקום" (remplacement) שאיפשרה לבני עשירים למצוא מי שיחליף אותם כחיילים תמורת תשלום. כעבור שנתיים אחרי כישלון בלימודים בשנה השלישית למשפטים וכשהוא חולה בטיפוס הבטן, שב ארקמן ליישוב הולדתו, פאלסבור. שם התוודע בשנת 1847 לאלכסנדר שטריאן שעבד כמורה במכללת פאלסבור. השניים התיידדו ובילו את חופשות הקיץ יחדיו בעיקר בטיולים בהרי הווז'.

התחלת הקריירה הספרותית. הצמד ארקמן-שטריאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1848 חי ארקמן בפריז, פעל כמזכיר של "מועדון הסורבון" והיה עֶד לאביב העמים (מהפכת 1848). בהשראתה יחד עם שטריאן, הקים בפאלסבור אגודה פוליטית רפובליקנית וכמו כן ניהל עלון חדשות קיקיוני דו-לשוני בשם "הרפובליקאי האלזסי" שהקים אחיו ז'ול בבירת אלזס, שטרסבורג (סטרסבור). גישתם הפוליטית הייתה רפובליקנית ולאומית. בינתיים אביו הפסיק לממן לו את הוצאותיו.[1] מאז שהתחילו לכתוב ביחד פרסמו השניים את כתביהם בשם העט המשותף "ארקמן-שטריאן". למעשה את הטקסטים כתב במקור ארקמן בעוד ששטריאן היה קורא אותם ומוסיף שיפורים. בהמשך שטריאן תרם במיוחד לצד המסחרי כשדאג לפרסום את כתבי היד בעיתוניה של פריז, אסף את השכר והתחלק בו. שטריאן השקיע בהמשך גם בעיבוד חלק מהסיפורים והרומנים למחזות.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19התחילו לפרסם קטעי ספרות בעיתון Le Démocrate du Rhin ("לה דמוקרט די רן" – הדמוקרט של הריין) מתוך ציפייה להכרה, אבל תוך כמה שנים נחלו אכזבה. מחזה פטריוטי שכתבו L'Alsace en 1814 ("אלזס ב-1814") הועלה לבמה בשטרסבורג אבל הורד אחרי שתי הצגות בלבד על ידי השלטונות אחרי שהצופים קראו קריאות ביניים:"יחי האדומים!".[1] ב-1850 אחרי ששטריאן איבד את משרתו במכללה ארקמן הביא אותו לפריז. ההפיכה של לואי בונפרט ב-2 בדצמבר 1851 גרמה ללחץ רב במשפחת ארקמן. ז'ול ארקמן נמלט לשווייץ ואח אחר, שארל, נעצר בשטרסבורג. ארקמן עבר לגור לרוני-סו-בואר, על יד פריז, וחידש את לימודי המשפטים בשנת 1854 אולם לא הצליח סיים את עבודת הסיום ב-1856. במקום זאת העמיק את שיתוף פעולה בתחום הכתיבה עם שטריאן.[1] ארקמן ושטריאן התיידדו באותה תקופה עם שני ציירים שגם מוצאם היה בחבל אלזס, תאופיל שולר וגוסטב דורה שאיירו לימים גם חלק מספריהם. [2]

ההצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה הגיעה בשנת 1859: יצירותיהם פורסמו זו אחר זו והתחילו לזכות בהצלחה בשם העט "אמיל ארקמן-שטריאן". באותן שנים הם התפרסמו בעיקר הודות לנובלות ולסיפוריהם הפנטסטיים (ביניהם – צייד הפרא, טירת איש-הזאב ו. ב-1863 התיישבו בפריז, קרוב לתחנת הרכבת פריז-מזרח וחזרו באופן סדיר לבקר בלורן ובהרי הווז'. ב 1868 רכש ארקמן מנסרה בווסרהאמרווייר על ידי אוברהוף, אותה ייאלץ למכור כעבור תשע שנים.

בימי מלחמת צרפת–פרוסיה באוגוסט 1870 תבוסתו של הגנרל פטריס דה מק-מהון הפתיעה את ארקמן בפאסבור. העיירה נכנסה למצור שנמשך מ-10 באוגוסט עד 12 בדצמבר. ארקמן נמלט ושב לפריז וחבר למשלחת של תושבי אלזס-לורן שהתלוננו בפני ז'ול פאוור על הפגזת הספרייה של שטרסבורג. בתום המצור של פאלסור התאחד עם משפחתו.[1] לשווא חיפש תמיכה לתוכנית להצית מרד ומלחמת גרילה בהרי הווז'.

יצירותיהם של ארקמן-שטריאן קטפו הצלחה שהייתה כרוכה, בין השאר, לרצון הנקמה הצרפתי ולגעגועים ל"קו הכחול של הרי הווז'". בפברואר 1871 לא הצליח להיבחר במחוז ריין תחתון מטעם המפלגה של לאון גמבטה. בעקבות סיפוח פאלסבור לרייך הגרמני עזב ארקמן את העיירה ופרסם פמפלטים פוליטיים. בשובו ממסע לברטאן הכיר את מונטזומה גוגל (Goguel) שאירח אותו החל מספטמבר 1872 ב"ארמיטאז'", אחוזתו בסן דיה דה ווז' (Saint-Dié). שם היה לארקמן רומן עם מנהלת האחוזה, אמה פלוטא (Emma Flotat).[1] החל משנת 1872 התמסר ארקמן בעיקר לכתיבת רומנים, בעוד שטריאן עסק יותר בכתיבת מחזות. בינואר-אפריל 1873 ערך מסע במזרח הים התיכון – באלכסנדריה, בתעלת סואץ, יפו, ביירות, טריפולי של לבנון, סוריה, רודוס ויוון. ב-1876 שני הסופרים הפכו ליעד למסע מתקפות נגדם מצד העיתונים "לה פיגארו" ו"לה גולואה" שהאשימו אותם בגישה אנטי-פטריוטית. ב-1881 בעקבות ריב עם מארחיו, עזב ארקמן את סן דיה ועבר לגור זמנית עם בת זוגו, אמה, ביישוב טול. באותה תקופה שרד אפיזודה של צהבת. ב-1882 שלוטנות גרמניה הסכימו לאשר לו לשהות בפאלסבור אבל תחת פיקוח.[1][3] אחרי 1885 פרצו מריבות בין שני הסופרים בסוגיות של תגמולים וזכויות יוצרים. בשנת 1885 פורסם הספר האחרון שנחתם בשם "ארקמן-שטריאן". ב-1887 שאטריאן לקה במחלת מוחית והתחיל להאשים את ארקמן ברגשות "פרו-גרמנים". ב-1889, אחרי שהרשויות בגרמניות אסרו על המשך שהותו בפאלסבור, עבר ארקמן עבר לגור ללונוויל, במחוז הצרפתי מרט ומוזל.[4]

מעל דפי העיתון "לה פיגרו" מזכיר לשעבר של שטריאן, בשם ז'ורז'ל, האשים את ארקמן בבגידה וטען שביזבז בגרמניה את הכסף שהרוויח הודות לשטריאן. בית המשפט הרשיע ב-1890 את מחבר המאמר. באותה שנה שטריאן נפטר אחרי שנה של תרדמת. אמיל ארקמן הלך לעולמו בלונוויל במרץ 1899. ב-11 שנותיו האחרונות סבל מסיבוכים של סוכרת.[1]

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1858 הצטרף ארקמן לבונים החופשיים לפי הנוסח הסקוטי.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 14 בדצמבר 1902 – נחנך בלונוויל פסל של אמילר ארקמן, יצירה של הפסל ביסיאר.
  • 1922 – מציינים מאה שנה להולדתו של אמיל ארקמן. האירועים מאורגנים על ידי ועד ביוזמת אמיל אנזלן (Hinzelin) ובראשות מוריס בארס. רמון פואנקרה כיהן כיושב ראש לשם כבוד.
  • נובמבר 1922 – נחנך בפאלסבור (שחזרה ב-1918 לידי צרפת) נחנכת אנדרטה לזכרם של ארקמן-שטריאן

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Georges Benoit-Guyod: La vie et l'œuvre d'Erckmann-Chatrian. In: Jean-Jacques Pauvert (Hrsg.): Erckmann-Chatrian, Contes et romans nationaux et populaires. vol. XIV. Pauvert & Hachette, Paris 1962, .
  • N. Benhamou, À la redécouverte d’Erckmann-Chatrian, «Histoires littéraires» XIV avril 2013, pp. 59-110. (נואל בנהמו אל גילויו מחדש של ארקמן-שטריאן)
  • Irving Massey, Le personnage du Juif dans l’œuvre d’Erckmann-Chatrian. Méditations sur l’iconoclasme, Studi Francesi [Online], 183 (LXI | III) | 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמיל ארקמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 N.Benhamou
  2. ^ 1962 Benoit-Guyaud עמ' 33-68
  3. ^ G.Benoit-Guyod 1962 עמ' 191–147
  4. ^ G.Benoit-Guyod 1962 עמ' 211–260